תָּלוּל מוּל לִבִּי יוֹמָם אַתָּה נִצָּב,

הָרָר, יְשִׁימוֹן,

צִיָּה, אֵין-נָתִיב; אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ אֶסַּב,

בָּדָד עוֹלֶה וְנוֹפֵל וְתוֹעֶה… וְכָל יוֹם שָׁב

אֶל תְּמוֹלִי הֶהָלוּךְ, הַמֻּקָּף

חֲלִילָה.

יֵשׁ שֶׁרוּחַ תּוֹפְשֵׂנִי, לְהַנְחוֹתִי עַל אֵם דְּרָכִים,

דּוֹחֵף אוֹתִי בְפִתְחוֹ שֶׁל שְׁבִיל,

אוֹ שֶׁדֶּרֶךְ שׁוֹתֵנִי בְשֶׁקֶט.

אֲבָל רְצוֹנְךָ הַשּׁוֹקֵק אֶת

הַשְּׁבִילִים קוֹוֵץ כְּמוֹ אָלוּם אֶת הָעוֹר,

עַד שֶׁהֵם נִתָּשִׁים כִּכְתֹבֶת הַנִּשְׁחֶקֶת,

נְמוֹגִים אֶל תְּהוֹמוֹת הַמָּגוֹר.

תְּנֵנִי, תְּנֵנִי-נָא, בַּעֲצִימַת עֵינַיִם,

כְּמוֹ בְּעֵינַיִם מְשֻׁקָּעוֹת, נָא תֵן

לִי לַעֲמֹד בֵּין עֲנָקֵי הַגַּפַּיִם,

עַל שְׂפָתְךָ לוּא אוּכַל כָּאן הַמְתֵּן

עַד אֲשֶׁר הַסְּחַרְחֶרֶת

הַזֹּאת, הָעוֹבֶרֶת בִּי, הַגּוֹרֶרֶת

אוֹתִי שׁוּב תַּנִּיחַ חוּשַׁי בִּמְקוֹמָם.

כְּלוּם הַכֹּל בִּי רוֹחֵשׁ? אֵין מְאוּמָה מוּצָק,

הָעוֹמֵד עַל זְכוּתוֹ,

עַל כְּבוֹדוֹ? הֶחָבוּי בְּיוֹתֵר שֶׁבִּי, הַמְשֻׁבָּח…

וְהַשִּׁבֹּלֶת כִּמְאוּם גּוֹרַפְתּוֹ

אֶל הַתְּהוֹם…

פָּנִים, הוֹ פָּנַי,

שֶׁל מִי אַתֶּם? מָה הֵם

הַדְּבָרִים שֶׁאַתֶּם פְּנֵיהֶם?

כֵּיצַד תּוּכְלוּ לִהְיוֹת פָּנִים לִפְנִים כָּזֶה

שֶׁבְּלִי הֶרֶף בּוֹ הַתְחָלָה

וְהִתְמוֹגְגוּת נִפְתָּכוֹת לִדְבַר-מָה.

כְּלוּם יֵשׁ פָּנִים לְיַעַר?

כְּלוּם אֵין בֶּהָרִים הַבַּזֶּלֶת

בְּלִי פָנִים נִצֶּבֶת?

וּכְלוּם אֵין גּוֹאֶה

הַיָּם לְלֹא פָנִים

מִתְּהוֹם קַרְקָעִיתוֹ?

וְהַשָּׁמַיִם הֲלֹא נִשְׁקָפִים בּוֹ

בְּלִי מֵצַח, בְּלִי סַנְטֵר, בְּלִי פֶה?

וְהַחַיּוֹת הַאֵינָן נִגָּשׁוֹת לְעִתִּים

אֶל אָדָם כִּמְבַקְשׁוֹת אוֹתוֹ: קְחָה אֶת פָּנַי?

פְּנֵיהֶן כְּבֵדִים לָהֵן מִדַּי,

וְאֶת מְעַט נִשְׁמָתָן בִּפְנֵיהֶן

מַחֲזִיקוֹת הֵן הַרְחֵק מִדַּי אֶל

תּוֹךְ הַחַיִּים. וְאָנוּ?

חַיּוֹת הַנְּשָׁמָה, מִכָּל שֶׁבָּנוּ

נְבוֹכִים, כִּי עֲדַיִן

לִמְאוּם לֹא הָשְׁלַמְנוּ, אֲנַחְנוּ הַנְּשָׁמוֹת

הָרוֹעוֹת בָּאָחוּ.

הַאִם לֹא נִתְחַנֵּן אֶל הָאֲדוֹנִים

מִדֵּי לַיְלָה כִּי נִזְכֶּה בְאֶפֶס-פָּנִים

יַעַן כִּי קְרָבֵינוּ חָשָׂכוּ?

חָשְׁכִּי, חָשְׁכִּי, הִנֵּנִי כָאן, עִמָּךְ,

וּבַחוּץ הַכֹּל חוֹלֵף לְאַט;

וְאֹבֶה כִי גַּם לִי, כְּמוֹ לַחַיָּה, יִצְמַח

רַק קוֹל אֶחָד, קְרִיאָה אַחַת בִּלְבַד

לְכָל דָּבָר – כִּי מַה לִּי מִסְפָּרָן

שֶׁל הַמִּלִּים, הַמִּזְדַּמְּנוֹת-פּוֹרְחוֹת,

אִם קוֹל צִפּוֹר בָּרוֹם, שֶׁעוֹד וְעוֹד,

רִבּוֹא פְעָמִים קוֹרֵאת אוֹתָהּ הֲבָרָה,

אֶת זְעֵיר לִבָּהּ מַרְחִיב כָּל-כָּךְ, וּלְאֶחָד

עוֹשָׂהּ עִם לֵב הָאֲוִיר וְעִם לֵב יַעַר-הָעַד,

וָכֹה בָּהִיר וְכֹה שָׁמוּעַ בִּשְׁבִילוֹ…

שֶׁעִם כָּל אוֹר הַיּוֹם שׁוּב וְשׁוּב

עוֹלֶה: צוּק קָשׁוּחַ וְחַד.

וּבְהַשְׁעִינִי לִבִּי עַל שִׂכְלִי וְעָלָיו אֶת פְּאַת

גַּעְגּוּעַי וְאֶת הֱיוֹתִי בָדָד,

אֵיכָה יִשָּׁאֵר זֶה גַּמָּד,

כִּי מֵעָלָיו נִזְקָר הוּא.

קפרי, דצמבר 1906