אָדַב

1, — קל לא נמצא במקרא.  

        — הִפע', הֶאֱדִיב, פ"י — הביא צער ומצוקה להנפש, betrüben; affliger; afflict:  הנה ימים באים וגדעתי את זרעך ואת זרע בית אביך וכו' לכלות את עיניך וְלַאֲדִיב את נפשך וכל מרבית ביתך ימותו אנשים (ש"א ב לא-לג). — והשתמשו הסופרים הרבה בפעל זה במשמעה זו:  אמרו לנטע נעמן ירא וחרד כל רגעיו, אל יאדיבו הזמן כי קרבה עת שעשועיו (ר' מאיר, מה' עבדים, מחזור והראן, טל אורות לשד"ל).  מעתה הוסר הדבר המכאיב הלבבות ומאדיב המחשבות (מ' אלדבי, ש"א ח. מזכרת טוב תתן עונג ורעה תאדיב נפש אסף ב, י כ).  הו קרואים על יום ה' והו כלי זעמו להאדיב כל הארץ (אד"מ, שש"ק, מראה ערב ובקר). — ובהשאלה: נטפי בדולח אשר לולי יקוד האדיבם חֻברו גרגריו כענק לגרגרת (ר"י הלוי, עין נדיבה).  והאש יאדיב גופה ותשחק ודמעתה אלי לחיה שפוכה (הוא, אחות שמש).  ובידיו (של הטבח) גדיים וכו' אשר חום האש האדיבם עד השיבם צחים וזכים (ר"י חריזי, תחכמ' ג).

      — נִפע' °נֶאֱדַב:  מי שמצאהו קדחת ויש בגופו מותר נאדב מאד והאצטומכא כבר נחלשת מהקבסא הנה זה הראה גופו כולו ינפח (פרקי משה י).

 — קל, *אָדַב, — הצטער, היה חולה;  אודב, מצטער, חולה:  אל תתאחר מבוכים ועם אבלים תתאבל אל תשא לב מאודב2 כי טמנו תאהב (ב"ס גני' ז לד-לה).



1 הסכימו חכמי הלשון (מנחם בן סרוק, ריב"ג, הרד"ק, וכו' וגם החוקרים החדשים), כי זה אינו אלא סרוס פעל דאב, דיב, ולַאֲדִיב הוא כמו להַאֲדִיב, להדיב, אבל כבר נתפשט שמושו בלשוננו. — 

2 כך הכ"י של הגניזה.  ובתרגום הארמי:  לא תמאן לך למסער מרעא, ותרגם בן זאב:  לא תכלא רגלך מפקד דוה על ערשו.

חיפוש במילון: