א

בזמנו היה משה מנדלסזון פילוסוף מפורסם, אבל לדורות נשאר לו זכר כחכם.

חכמה זו נראית בעיני רבים כחדוד טוב, קולע למטרה, דבר בעתו ובמקומו הנכון;

אולם חדוד זה כמעט שלא נמצא בכתביו של מנדלסזון. מה שמציין את הכתבים האלה

הוא לא החריפות המרה, לא העוקץ החד, אף לא ברק הרעיון, אלא האור המאיר.

בכל מקום שאנו מוצאים בספריו של מנדלסזון חריפות אנו מוצאים את הפשטות

בצדה. מעין רוח טובה, נדיבה, מלוה אותו תמיד בחקרו ובכתבו – ועל-כן הוא

יודע לא צד אחד בלבד. הוא כאילו מכיר את הדברים, חוץ מבדרך ההגיון, גם מתוך

בחינת החיים – מתוך בינת החיים. יותר מכל ממלאה אותו הרגשת ההשלמה

שבצדדים השונים של החיים. וכן בצדדים השונים של הדברים. הוא מכיר תמיד את

ההרכבה שבהם – ואת האחדות שבתוך הרכבה זו. חכמה זו, שניכרים בה מעין סימני

לאות, מעין חולשת הרצון, נוטה הרבה להתבוננות, להסתכלות בעולם ובחיים, היא

אינה נוטה להגביה עוף, להתרחק לגמרי לעולם ההפשטה, אלא נמצאת בין ההפשטה

ובין החיים ומשוטטת בתוך המרחב היפה שביניהם. ועל-כן חיי-השעה הולכים