א. מוסרות האמונה וחבלי הלאום

אין עם אשר הרבה לכתוב כעם ישראל כי אין עם אשר רבו בו השואפים לכתוב ולהורות דעה כמו בעם הזה, לאלפים ולרבבות יהיו מספר הספרים אשר נכתבו מאז ועד היום, אין קצה לשמות הכותבים, כאלה אשר נשאר שמם לזכרון כן אלה אשר אבד עם פעולתם יחד, ואם במאזנים נשאם את ספרי יתר העמים אז מחול יכבדו. אבל לדאבון נפשנו נטל עלינו להודות כי מרבית הספרים האלה לא יעטרונו כבוד כאשר לא היו לעזר ולהועיל. עם ועם בכבוד סופריו יתפאר, לבו ירום מאוד בשאתו על שפתיו שם סופר ספרים מחֻכּם אשר באמרתו האיר לארץ, בניב שפתיו האיר דרך לרבים, וברבות מספר סופרים כמו אלה כן ירום ונשא העם בגדלו על פני כל הארץ, כי ככוכבים מזהירים לעד, אשר אורם לא יכבה וזהרם לא ישבת כל הימים, כן דבריהם יקומו חיים וקימים לעד לעולם. הגבורים והמושלים, השופטים והמנהלים וכל אלה אשר ידם תעש להם שם כמוץ יחלפו וגם שמם וזכרם יסופו כאשר תאסף ידם מעבודתם ויד אחרת תמלא מקומם, לא כן פעולות הרוח אשר בספר הֻחקו, הנה כמו יצורים הנה לבדן ובחדל פועלן לא תחדלנה הנה, כי רוח חיים בהן, אשר על כן בצדק יתפאר עם בהסופרים אשר היו לפנים כי פעולותיהם חיות הנה, ועל פיהן נוכל לערוך העם, כי נדע ונכיר אשר לא כפראי יער יבחר דרך אחרי כי מורים היו לו, וזאת נדע נאמנה כי כל מורה פעל פעולתו אם רבה או מעטה על העם כלו. כזאת תהיה לכל עם אבל לא לנו; לכל עם אשר רק העת ומשטרה ומקריה יעוררו את רוח השרידים להורות דעה לקרוב ולרחוק והם המה כעמודי העת בדרום ולבאים אחריהם, בכל עם אשר בהם איש איש יבחר דרכו לפעול ולעבוד כחפצו וככחו, אחרי כי אין מעצור לו בדרכו, בהם יבחר על הרוב בעט סופר רק האיש הראוי לשמש בכהונת מורה דעה, אבל לא כן בנו, אשר מעת אשר נודדים הננו ולא בידנו לבחר טובנו, משלח ידינו ומפעל כפינו יַתוו לנו לא כחפצנו ורוחנו, מני אז סרו גם סופרי ישראל מהדרך ויהיו גם האוחזים בעט סופרים נודדים תועים וגולים כאלה אשר שלחו ידיהם במלאכה או במסחר מבלי דעת מה ילד יום ומבלי בקש חשבון ומשפט ומשטר.

עת היתה לישראל אשר הצדקה היתה לו להרים ראש והצדקה לו גם עתה ללבוש עז בהעלותו על שפתו את העת המאושרה ההיא, עת היתה אשר מורים היו לישראל, מורים אשר ידעו את דורם וישאו דעה עליו ולמרחוק, מורים אשר כיום יכירו כלם את גדלם והוד תפארתם, מורים אשר אך לישראל היו ואין עוד, המורים האלה הלא המה חוזי-אל נביאי ישראל אשר דברתם היתה כטל לישראל עת אשר נטפה משפתי המטיף וכרוח חיים היא עד היום. אבל אבד חזון והטל השכים הלך ותחתיהם לקחו מקומם שופטים ומחוקקים לא מורים לפלס לרוח נתיב כי אם לתת עבותות החקים על הידים וכבלי דת על כל רגל, ומני אז ברדת ירדו הסופרים ודבר הדעה שפל מאד. אמנם נמצאו אנשי דעה, אוהבי עמם, מבקשי יושר, מורי דעה, המדברים על הלב ומישרים דרך להרוח, אבל פניני קדש אלה קֻבּרו עד מהרה בערמות עצמות יבשות, בגלי החקים המתים, אשר לא יתנו להרוח תחיה ולא יועילו לדור להורותו איך לכונן מצעדו בחיים, איך להציב לו יד בתבל, כי כל אלה החקים והמשפטים (מעת אשר שבתה ארץ וממלכה מישראל) לא למען יעשה אותם האדם וחי בהם בארץ נִתּנו כי אם למען ינחלו נחלה בלי מצרים, נחלת שדי, רק על כן יבלו פה ימיהם בעמל ויגון בעבודה ואנחה למען ירונו חלקם בגבהי שחקים. אולם אחרי כי לגבהי שחקים לא עלה עוד גבר וגויתו ואיש לא לקח אשתו ובניו עמו בעלותו לשבת במושב שרפי מעלה, כי רק להנפשות אשר הסירו מעליהן הבגדים הצואים, הלא המה הגויה ויצריה ותאותיה, יפתחו שערי שמים, לכן לא החיתה התורה הזאת את רוח האיש אשר עוד בלבוש בשר ועצמות התהלך פה באדמות ולא עת לו בוא לשערי השמים ולא הביאה כל תועלת להחיים על פני התבל, לא הורתה אותם להציב להם יד בארץ, לא נתנה בלבם תעצומות ועֹז לקום בזרוע רמה או בעצה ותחבולה נגד שונאיהם ולשוב להאחז בארץ החיים, כי מי זה יבער ויכסל להרבות עמל ועבודה בעד עולם עובר שפל ונבזה, אם בעד העמל והעבודה האלה תמצאנה ידיו להשיג חיי-עד? כי על כן הביאו סופרי עמנו תועלת רבה ועצומה אך למבקשי נתיבות אל-מות ואך המה בהם התהללו, אבל האיש אשר חיי אדמות לא כאפס בעיניו נחשבו, אשר יאמר: אהבתי את אשתי, את בני, את קרובי, את עמי, את כל בני האדם, לא אצא חפשי מעבודת העולם הזה כי לכך נוצרתי, האיש אשר כזאת יהגה לבו יביט אל אוצר הספרים אשר כלם מפתחות המה לשערי השמים ויאנח מרה ובלב נשבר יקרא: אכן לא תהיה תפארתי על הדרך הזה.

ספרים כאלה שרצו לאלפים ולרבבות בהמאות האחרונות להעיב עינינו, ולדכא רוחנו, ולהמעיד רגלינו, ופעולתם זאת פעלו בלי הפוגה ימים רבים מאד ואך זה עתה החלה שן הכליון לאכול בהם בעבור עתה על הארץ רוח מאוצר חיים ויש תקוה כי העת הבאה תורם ויאבד כל זכר למו. אולם לא על הימים ההמה נשא מדברותינו, בימים ההמה לא היטיבו גם סופרי רוב יתר העמים מעלליהם מהסופרים האלה, אף כי לא נגזלו מידם חיי העולם, הזה ולא נטל עליהם לבקש להם מקום לגור במרחקים בערבות שהקים, ולא נפקוד על סופרי ישראל אשר ענים ושפלותם מסכו רעל בכוס חייהם ורק התקוה האחת תקות הגמול מידי אל גמולות נתנה להם כח ועז לשבת ולסבול חייהם-מכאובם הנורא, אשר רק המות רפא אותם ממנו, הוא המות אשר פתח לפניהם שערי הארץ החדשה שבה לא יהיו זעומי אלהים ואנשים, אך אם נתבונן היום למעשי סופרי העמים ולמעשי סופרינו אנחנו אז תאחזנו שַמה, הבשת תכה לחיינו אם אך נדע בשת בראותנו כי לא לבד כי מרבית סופרינו כיום לא היטיבו דרכם מאבותיהם, כי אם השחיתו התעיבו דרכם מאד וירעו מאבותיהם. לא נפקוד גם על הסופרים הראשונים אשר בדגל ההשכלה התנוססו, לא נביא את סופרי המאספים במשפט כי כרבם כן מלאו אותם קדים ואין בהם כל דעת ורוח, כי כמעשה ילדים הנם בעינינו, זה מעט התנערו מעפר הפלפול. מערמות ספרי הבל אשר כסו עליהם בצלמות וזה החלם לעשות לטהר את הבית. ה' עמכם אתם הנושאים על כתף את ערמת העפר וטיט היון והבוץ למען טהר את החלקה ויבואו בונים ויבנו היכל להדעת! – כזאת נאמר להעובדים הראשונים בכרם שפתנו. אכן המטהרים עברו וחלפו ואיה הבונים? האם לאלה בונים נאמר אשר יבלו ימיהם בפלפול מחקר אחד בביאורי כתבי קדש כאשר בלו יושבי בית המדרש את ימיהם בפלפולי התלמוד? האלה אשר פצחו רנה ויליצו מליצה להלל ולשבח את האביב על כי יפה תאר כעלם נחמד ולזעם מאד את החרף האכזר על כי יטרוף באפו את השושנה הנחמדה אשר לשמה ולזכרה תאות נפש המשורר, יכרית נצה מגפן ויביא קפדה על התמר, או תהלות ותשבחות אשר ישליכו איש על ראש רעהו? או אולי אלה אשר בימים האחרונים היו גואלים לשפת עבר ויוציאו עלים לעתים ופני האחד יכסה תורה נבערה וחנופה והשני מוסר הבלים וחנופה, והשלישי יפתח דלתיו לכותבים מאמרים מקוטעים מענפי המדעים הקטועים, אשר העתיקום מהשפות החיות, וכשם שלא הבינו המה מה העתיקו כך לא יבין הקורא את אשר יקרא, ולוּ גם הבין גם אז אך מעשה תעתועים הוא לגדע ומורה קטנה מעץ רענן לתת אותה לפני איש אינו יודע ולאמר לו: ראה הנה גן נחמד לפניך! גם זאת אך חנופה היא להחניף את הקוראים, כאשר בעלי האמונה אך הנף יעשו להקוראים אשר בפיהם הנם יראים את ה', כי באמונה הזאת תמצא ידם להיות כאנשי אמונים ולאמר להם שלומי אמוני ישראל אתם אחרי כי תתנו לנו יד, כן יעשו אלה חנופה במאמרי חכמה שאין בהם חכמה למען יגבה לב הקוראים הרחוקים מדעת ויאמרו מצאנו חכמה למען יגבה לב הקוראים הרחוקים מדעת ויאמרו מצאנו חכמה, כי למדו לבטא מלות אחדות אשר קראו בעלי החכמה בשם החכמות, והרביעי יעשה לו עלה לכסות על ערותו בפשטו יד לבקש נדבות, והחמישי והששי והשביעי כזה או כזה יעשו או יצאו ידי כלם, והרבים בסופרינו בדרכם יבחרו וכמעשיהם יעשו, ולאלה נקרא: בונינו? הוי על בונים כאלה ואבוי להמצפים לאכול פרי הגן אשר עמלו בונים כאלה בו! הלזאת נחיה את שפתנו, הלבעבור ואת נעמול להחזיק בשפה מתה רק למען תהיה למשען עֹז לעצלים אחדים, אשר לא יצלחו לא לחכמה ולא למלאכה, למען ימצאו לחמם על ידה? מכל עבר ופנה נשמע תאניה ואנחה על כבוד שפת עבר כי גלה ממנה, על כי בניה יעזבוה מיום ליום ויצערו מכבדיה באין משים, רבים יראו כי השפה אוצר יקר היא לנו, רבים יבינו כי באבדה אז תאבד ממנו גם האהבה לאחינו וכמעט כל מוסרות האחוה תנתקנה בלעדה ועל זאת יבכו וימהיו, אבל מי אשם בדבר הזה? האם לא תראו כי תולעים כסו את כרמה ויאכלו מהצמרת עד השרש? הטרם תבינו כי בעת הזאת החלו בני האדם לבקש חיים בתבל ובבקשם חיים יבקשו רק דברים אשר יש בהם מועיל, דברים של טעם, ולמה זה יוסיפו לזנות אחרי ההבלים החדשים הנכתבים יום יום בשפה הזאת אחרי כי זנחו את הנושנות? – דברים העומדים ברומו של עולם החיים מונחים בקרן זוית ומושכי בשבט בשפת עבר איש לדרכו פונה להראות תורתו או יראתו או חכמתו. בעת אשר מצב ישראל רע הוא מאד בארצות רבות ועצה ותחבולה דרושות מאד איך להקימו, בעת אשר מוסרות האהבה והאחוה נתקו ואם לא ימהרו להחזיקם אז יפרדו לכל רוח, בעת הזאת הנה סופרי ישראל לא יעמיקו עצה איך להמציא ישועה, כי אם זה ידבר דבר ובא השני וראה כי כרוחו דבר ויברכהו בברכה משלשת ואם אין יקללהו בקללה נמרצה וישמח בכחו כי הגדיל לעשות. שַמה תאחונו לראות כי עוד לא נשאלה שאלה אשר עליה השיבו החכמים היודעים דעת תשובה עד אשר יצא משפט ברור למען ידע הים וישכיל. ולא רק השועלים אשר ילכו בכרם הדעת כי אם גם מחכמי לב אשר יבינו חקור ואשר יחקרו עוד כמעט לא ראינו כי יחקרו וישפטו וישאלו וישיבו עד אשר יוסר המשפט על עמודים בל ימוט. כי אם איש איש יבוא וישמיע דעתו ויבנה עליה ארמונו כמו כבר נתקבלה דעתו מאת כל העם וכהלכה פסוקה ישמיענה אב לבנו ומורה לתלמידו, כי על כן תשפל דעתנו ושפתנו לארץ תנח, כי לא כאבן חן היא למשוך אחריה לב באשמת העובדים בכרמה.

והמארה הזאת אשר תרבץ בשפת עבר תנוח לא רק עליה, כי אם גם על ספרי ישראל אשר נכתבו בשפות אחרות. מה רבה העבודה אשר עבדו סופרי ישראל בשפת אשכנז להרים קרן לחכמת ישראל, בעת אשר נתעו בשוא להאמין כי כביר כח השפה הזאת לבנות היכל לחכמתנו כמו שפת עבר. עתה נפקחו עיני חכמים רבים אשר עינים להם לראות נכוחות כי שוא כל עמלם, כי כחציר יבש ימלו הספרים האלה ורוח ישאם, לשוא יעמלו הבונים בית לחכמתנו בשפה הזאת והיא לא תצלח, כי רק לשפת עבר אשר בכל הארצות ימָצאו קוראיה תהיה תקומה ולא לשפה היה אשר רק בארץ ההיא תדָרש, ומספר היהודים באשכנז הדורשים חכמתם בשפת הארץ מצער מאד, עד כי כמעט תקצר יד איש כותב בה להוציא ספריו החוצה, עתה יבינו זאת רבים, אבל גם בעת אשר עוד לא הבינו זאת ויאמרו כי שפת אשכנז תהיה יורשת שפת עבר המתה, גם אז באו איש איש וקסתו בידו ויחקו הקים במחקרם ויתפלאו וישתוממו, איך יזיד איש אחר לדבר דבר לא כדברם. אם אך נשים עין על רוב הספרים האלה ונראה כרגע כי כן הוא. ואחת מהדעות אשר מבלי כל חוקר ושופט הושמו כחק נאמן וקים היא הדעה כי בני ישראל לא עם המה כי אם בני אמונה אחת.

לא נדע בנפשנו אם לקצוף או להשתומם על זאת, כי חכמים ידברו דבר אשר לא שפטו אותו בתחלה. אם בימים הקדמונים לא שקלו וטרו בדבר הזה לא נתפלא, באחת כי לא הסכינו להרבות חקר, וזאת שנית כי לא עלה על לב איש להרבות חקר בדבר אשר ברור הוא כשמש בצהרים. כל איש ידע כי ישראל עם הוא, משפחה מיוחדה בקרב יתר המשפחות, וכאשר לא יעלה על לב איש לשאל אם היונים או הערבים עם המה או רק בני אמונה אחת כן לא יעלה על לב איש אשר לא במשוגעים חלקו לשאול כזאת על עם ישראל, אבל בימים האחרונים נמצאו משוגעים ורועי רוח כאלה וימצאו עד היום, פתאום קמו ויחלו להשמיע כי ישראל לא עם הוא, ואיש לא קם להִשָפט, ומדוע? יען כי אין משפט וחקר לישראל.