אֲדֹנָי

1, אֲדוֹנָי, — תאר הכבוד והגדולה לאלהים, Herr; mon Seigneur; Lordבמקור בצרפתית מופיע בטעות mon Seignenr: לנוכח עם שם המפֹרש אחריו: ויאמר אברם אֲדֹנָי יי' מה תתן לי (בראש' יה ב). אֲדֹנָי יי' אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה (דבר' ג כד). אהה אֲדֹנָי יי' למה העברת העביר את העם הזה את הירדן (יהוש' ז ז). — ובלי שם המפֹרש אחריו: ויען אברהם (אל אלהים) ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אֲדֹנָי2 ואנכי עפר ואפר (בראש' יח כז). ויאמר משה אל יי' בי אֲדֹנָי לא איש דברים אנכי (שמות ד י). בי אֲדֹנָי מה אמר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני איביו (יהוש' ז ח). ויאמר אליו (גדעון לאלהים) בי אֲדֹנָי2 במה אושיע את ישראל (שופט' ו יה). אֲדֹנָי כמה תראה השיבה נפשי משאיהם (תהל' לה יז). לך אֲדֹנָי הצדקה ולנו בשת הפנים (דני' ט ז). אֲדֹנָי שמעה אֲדֹנָי סלחה אֲדֹנָי הקשיבה ועשה אל תאחר למענך אלהי (שם יט). —  ובנסתר עם שם המפֹרש אחריו: לא יעשה אֲדֹנָי יי' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמו' ג ז). כה אמר אֲדֹנָי יי' לאדום (עובד' א א). — ובלי שם המפֹרש אחריו: נתנני אֲדֹנָי בידי לא אוכל קום (איכה א יד). ואמרתם לא יתכן דרך אֲדֹנָי שמעו נא בית ישראל הדרכי לא יתכן הלא דרכיכם לא יתכנו (יחזק' יח כה). ויאמר (אלהים) לאדם הן יראת אֲדֹנָי3 היא חכמה (איוב כח כח). ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת אֲדֹנָי והחרדים במצות אלהינו (עזר' י ג). יושב בשמים ישחק אֲדֹנָי ילעג למו (תהל' ב ד). ברוך אֲדֹנָי יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה (שם סח כ). — ועם בוכלם א נחה4: ויאמר (אברהם אל אלהים) אל נא יחר לַאדֹנָי ואדברה (בראש' יח ל). הנה חזק ואמץ לַאדֹנָי4 כזרם ברד (ישע' כח ב. ותאמר ציון עזבני יי' וַאדֹנָי שכחני (שם מט יד). העירה והקיצה למשפטי אלהי וַאדֹנָי לריבי (תהל' לה כג). 



1 כך, בקמץ גם שלא בהפסק, להבדיל בין קדש לחול, ונמחק מהרבים אֲדֹנַי מושג הרבים שלו וכמו"כ מושג יחס הקנין, ונהיה כמו שם מפשט, כמו רבי, וכמו גם בלשונות המערביות Madame, Monsieur. ואעפי"כ יש מפקפקים אם היה זה נהוג בימי חיי הלשון, כי כמעט בכל המקומות שבא השם אֲדֹנָי, זולתי המקומות האחדים של דניאל, אפשר לקרא אֲדֹני במשמעה פשוטה של האדון שלי. וראיה לדבר, שאין הרבים של כבוד זה נהוג שלא בכנויים, ואמרו הָאָדֹן ה' צבאות ולא האדֹנים (G. H. Dalman, der Gottesname Adonai). ולכן סֹברים החוקרים החדשים כי „תקון סופרים“ הוא בזמן מאוחר, ודעת נסטלה (ZAW XVI 325), שהיא פעולה חוזרת של נקוד שם המפֹרש בקמץ בסוף. — 2 בהרבה כ"י כתוב פה שם המפורש. — 3 בקצת כ"י שם המפֹרש. — 4 עפ"י הכלל של המסורה משה מוציא וכלב מכניס. 

חיפוש במילון:
ערכים קשורים