1 מלה ארמית, ונקדו לוי אָטוּ, עפ"י הקריאה המסורה של האשכנזים שקוראים אותו כמו שהם קוראים.  אָחוּ ולא כמו דַלוּ.  בוקשד' אֲטוּ, וקוה' אַטוּ.   –ובעברית יש משקל דומה לאָטוּ: אָחוּ, שָׁחוּ, [עי' הערה לאָחוּ.  ומקורו לא נתברר.  לפי דעת שד"ל (דקדוק ארמי) מרכב מן על טעונא, על טונא.  אך אינו מחור, ויש סוברים שנתקצר מן אמטו.  – ומשמש בארמית:  א) בגלל:  מר סבר קנסו שוגג אטו מזיד ומר סבר לא קנסו שוגג אטו מזיד (שבת ג:).  גזירה יום טוב אטו שבת (שם קכד.)  – ב)  לשאלה ולתמהון, במשמעת הֲאִם, וְכִי:  אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו אלא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר (ברכו' כ. – וכי כלם באריגה אחת ארגם?  אלא היכן שנאמר נאמר והיכן שלא נאמר לא נאמר).  אטו בשופטני עסקינן (ב"ק פה.  – וכי בשוטה אנו עוסקים).  אטו במנהגא תליא מילתא (חולין סג.  – האם במנהג הדבר תלוי?).  אטו תנא כרוכלא ליחשב וליזל (גיטין לג.  – האם התנא כרוכל יחשב וילך?).