1, ת"ז, לנק' אֲנוּשָׁה, מ"ר -שִׁים, -שׁוֹת, – א) שאי אפשר לרפא אותו, כאב פצע, וכדומה: נד קציר ביום נחלה וכאב אנָוּשׁ (ישע' יז יא). כה אמר ה' אָנוּשׁ לשברך נחלה מכתך אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך (ירמי' ל יב-יג). מה תזעק על שברך אָנוּשׁ מכאבך (שם שם יה). למה היה כאבי נצח ומכתי אֲנוּשָׁה מאנה הרפא (שם יה יח). כי אֲנוּשָׁה מכותיה (מיכ' א ט). – ב) בהשאלה, להאבר, החולה: עקב הלב מכל וְאָנֻשׁ הוא (ירמי' יז ט). – ונפש אנושה: וירפאו הנפשות האנושות ויחלימו הגופות הנגופות (מכת' ר"י בן תנחום ירש' לר' דוד בן אבר' בן הרמב"ם). – ולהדבר הגורם הפצע: אָנּוש חצי בלי פשע (איוב לד ו). – וליום של צרה גדולה: ויום אָנוּשׁ לא התאויתי (ירמ' יז יו).
1 מלה עברית, ואין לה אחות בלשונות האחיות. ונתלבטו החכמים במקור מלה זו ולא עלה בידיהם כלום. יש מי שרצו לבאר אותו בדרך סגי נהור מן אנש במשמ' ידיד, ובכונה: רע מאד (וטשטין). ואחרים (דליטש לגרד) במש' חלש כאשה. אכן היתר נכון בכ"ז היא דעת ברוין דריור כי נוצר בעברית שרש אנש למושג זה, עי' ערך אנש ועי' עוד נוּשׁ.