1, ת"ז, לנק' אֲנוּשָׁה, מ"ר -שִׁים, -שׁוֹת, – א) שאי אפשר לרפא אותו, כאב פצע, וכדומה: נד קציר ביום נחלה וכאב אנָוּשׁ (ישע' יז יא). כה אמר ה' אָנוּשׁ לשברך  נחלה מכתך אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך (ירמי' ל יב-יג). מה תזעק על שברך אָנוּשׁ מכאבך (שם שם יה). למה היה כאבי נצח ומכתי אֲנוּשָׁה מאנה הרפא (שם יה יח). כי אֲנוּשָׁה מכותיה (מיכ' א ט).  –  ב) בהשאלה, להאבר, החולה: עקב הלב מכל וְאָנֻשׁ הוא (ירמי' יז ט). – ונפש אנושה: וירפאו הנפשות האנושות ויחלימו הגופות הנגופות (מכת' ר"י בן תנחום ירש' לר' דוד בן אבר' בן הרמב"ם).  – ולהדבר הגורם הפצע: אָנּוש חצי בלי פשע (איוב לד ו).  – וליום של צרה גדולה: ויום אָנוּשׁ לא התאויתי (ירמ' יז יו).