אָנוּשׁ

1, ת"ז, לנק' אֲנוּשָׁה, מ"ר -שִׁים, -שׁוֹת, – א) שאי אפשר לרפא אותו, כאב פצע, וכדומה: נד קציר ביום נחלה וכאב אנָוּשׁ (ישע' יז יא). כה אמר ה' אָנוּשׁ לשברך  נחלה מכתך אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך (ירמי' ל יב-יג). מה תזעק על שברך אָנוּשׁ מכאבך (שם שם יה). למה היה כאבי נצח ומכתי אֲנוּשָׁה מאנה הרפא (שם יה יח). כי אֲנוּשָׁה מכותיה (מיכ' א ט).  –  ב) בהשאלה, להאבר, החולה: עקב הלב מכל וְאָנֻשׁ הוא (ירמי' יז ט). – ונפש אנושה: וירפאו הנפשות האנושות ויחלימו הגופות הנגופות (מכת' ר"י בן תנחום ירש' לר' דוד בן אבר' בן הרמב"ם).  – ולהדבר הגורם הפצע: אָנּוש חצי בלי פשע (איוב לד ו).  – וליום של צרה גדולה: ויום אָנוּשׁ לא התאויתי (ירמ' יז יו).



1 מלה עברית, ואין לה אחות בלשונות האחיות. ונתלבטו החכמים במקור מלה זו ולא עלה בידיהם כלום. יש מי שרצו לבאר אותו בדרך סגי נהור מן אנש במשמ' ידיד, ובכונה: רע מאד (וטשטין). ואחרים (דליטש לגרד) במש' חלש כאשה.  אכן היתר נכון בכ"ז היא דעת ברוין דריור כי נוצר בעברית שרש אנש למושג זה, עי' ערך אנש ועי' עוד נוּשׁ

חיפוש במילון: