1 בארמ' בעא, עי' בהערה לקמן.

2 בגוף הכ"י של הגניזה כתוב ותעבה ולא ותבעה.  והגיהו Peters וכמו"כ Smend ותבער, על פי הכתוב ובער בשדה אחר (שמות כב ד), וכמו שהשתמש ב"ס בעצמו להלן לו ל בפעל בער בפֻעל במשמעה זו.  אבל, אם נקל לשער כי סופר או מעתיק במהירות הכתיבה השתבש וכתב ר במקום ה או שנמחקה רגל השמאלית של ההא ונדמתה ריש, קצת קשה לשער ההפך שישתבש המעתיק ויכתב ה במקום ר, או שנוספה רגל להריש ונדמתה הא.  וזולת זאת, אם אפשר בודאי עדיף שנגיה כמה שאפשר פחות.  והנה תרגום הסורי תרגם פסוק זה כך: לא תשתלם באידא דנפשך דלא תבעא איך תורא חילך.  ואעפ"י שאין זה מכריע, שאפשר לאמר כי התרגום הזה נעשה לפי הנוסחה המשֻבשה בגוף העברי, מ"מ אם נצרף לזה את הטעמים שלמעלה בודאי רשאים אנו להחליט שבגוף הספר היה כתוב תבעה במקום תעבה. והנה מליצה זו: תבעה חילך, רצה Peters לבאר במשמ' בקשה, כמו מליצת המבקשים נפשך.  אך הוא בעצמו העיר, כי לפי הענין ולפי החלק השני מהפסוק: עליך תאכל וכו', צריך שיהיה פה פעל שמשמעתו דומה למשמעת לחך, כלחוך השור, ובשביל זה הגיה בער במקום בעה.  וכ"ז מפני שנעלם ממנו כי בעה הוא פעל קדום ששמש בודאי במשמעה זו של לחיכת העשב או התבואה, ושישנו גם בארמ' במשמע' זו, וההפעיל ממנו מַבְעֶה נשמר בהמשנה, ואולי היה הפעל בעה גם בהפסוק שמות כב ד. עי' כל זה בהערה לקמן.  וכן ת"י מים תבעה אש, מיא מלחכא אשתא, תרגם תבעה לחך.  והיוצא מזה כי אין ספק בדבר, שבמקום תעבה שבגוף הכ"י של הגניזה צריך להיות תבעה, והוא קל מן שרש בעה, ופרוש תבעה הוא: לחך את עשב השדה, את התבואה.  ולא נתברר לי אם יש יחס בין משמעה זו ובין משמעה של בקשה וחפוש של שרש בעה. 

3 אין ספק בדבר כי כך היתה הגרסה בהמשנה בזמן קדום, הואיל ורב ושמואל שנחלקו במשמעת מלה זו בקשו פרושה בהפע' תבעיו בעיו ונבעו מצפניו.  וכבר העיר מהרש"א על זרות שם זה ואמר וז"ל: המאמר הזה אומר דרשני וכי משום דכתיב בעיו גבי אדם קרי ליה הכא לאדם גבי נזיקין מבעה וכן לשמואל משום דכתיב לשון נבעו שהוא גילוי גבי שן מבעה, ואמאי שינה שמם המיוחד להם אדם או שן לזה השם שהוא ברמז רחוק מאד. ע"כ.  ותרץ מהרש"א כל זה בדרך דרוש.  והנה, ארבעה אבות נזיקין לקוחים מהכתובים בפרשת משפטים (כא כח – כב ה ששם יש שור ובור, ובער הוא הכתוב כי תצא אש, כמו שפרש רש"י.  נשאר פסוק כי יַבְעֶר איש שדה למבעה, ואין כל ספק בדבר כי לולא מצאו בעלי המשנה שם זה בכתוב לא היו בודאים שם זר כזה על סמך דרשות כאלה.  והגהת שוּר (שגגת תלמוד החלוץ א ס.) המבער במקום המבעה, כמו בתוספתא, אינה נראה, כי אדרבה, הגרסה מבעה טבועה במטבעת גרסה קדומה, וגרסת התוספתא היא חדשה.  ולכן רגלים לדבר, כמו שהרגיש בזה פינלס בס' דרכה של תורה, כי לעיני בעלי המשנה הראשונים היה כתוב כי יַבְעֶה איש במקום כי יַבְעֶר.  ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר יש מהנקוד: יַבְעֶר הזר, ומשמעתה האמתית של יַבְעֶה בעברית היתה דומה למשמעתה בארמית, כמו שנראה בת"י ישע' א ח: כמטללתא בכרמא בתר דקטפוהי כערסל מבתותא במקשיא בתר דְאַבְעֲיוּהִי.  וכן ת"י כלחוך השור, כמא דמבעי תורא ית עישבא.  וכן ת"י מים תבעה אש מיא מלחכא אשתא, והיה לו ידוע כי הפעל בעה בעבר' משמש במשמ' לחך.  ונשמר פעל זה במשמ' זו גם בבן סירא, עי' הערה שלפני זו.  אבל בימי רב ושמואל כבר היתה הנוסחה בכתוב יבעֶר במקום יבעֶה, אפס ידעו כי במבעה כונה המשנה להנזקים של כתוב זה, רק פקפקו אם להאדם או הַבְּעִיר, ובזה נחלקו ובקשו לפרשו עפ"י מה שמצאו הפעל הזה במקומות אחרים, אפי' שהפרו' דחוק.  ואמר רסע"ג כי בלשון המשנה קורין לרועה מבעה (שבעים מלה לרסע"ג) וגם דונש (תשו' דונ' ח) לא השיג עליו אלא על פרוש הפסוק נבעו מצפוניו, אבל בפרוש מבעה הוא מסכים.  ואולם, באמת מבעה אינו רועה אלא מי שגורם שתבעה הבהמה את השדה.