א. חָלָא

א. פ"ע, עת' יֶחֱלֶא, — כמו חָלָה: וַיֶּחֲלֶא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ב רגליו (דהי"ב יו יב). — הִפע', הֶחֱלִיא, הֶחֱלִי: ויי' חפץ דכאו הֶחֱלִי 1 (דהי"ב יו יב).  למה המציא האל רבוי הפירות המחליאים והממיתים (דהי"ב יו יב).  עשנים עולים אל מוחם המזוהם ממרה שחורה המחליאה אותם והגוברת בהם (דהי"ב יו יב).  כי יסורו ממך אלו החלאים ואלו המחשבות הארורות המחליאות לב החכם (דהי"ב יו יב).  ולקח (החולה) מן התבשיל (הארסי) ואכל ממנו ודחה התבשיל הליחה הארסיית אשר היתה מחליאה אותו אל מקום אחד מגופו ונרפא (דהי"ב יו יב).  וליחה רעה בלתי טבעית מחליאה (דהי"ב יו יב).   ויש אקלים מקצר הימים ומחליש הכחות ומחליא היושבים במקומות הדרומיים (דהי"ב יו יב).  שהנוה היפה בודק את הגוף ומחליאו ששנוי וסת אפילו לטובה תחלת חולי  מעים (דהי"ב יו יב).   — ובהשאלה: הנה התוחלת והתקוה שימשך זמנה ויאריך ולא הגיע מה שקוו אליו היא מחליאה הלב כי הוא תמיד עם זה התוחלת (דהי"ב יו יב).  ועל כן תמנענו תורתנו השלימה לטובתנו מהרבות באכילה ושתייה יותר מדאי פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי (דהי"ב יו יב).



1 כך לפי הנוסחה ולפי פרוש המפרשים במקום החליא.  אך הכתוב הזה בכלל כנראה משֻבש. ועי' חלה.

חיפוש במילון: