הצעת ה' סוקולוב בשכבר הימים, אשר עלתה עוד הפעם על שולחן הספרות על-ידי ה' קאַנטוֹר, הערת הדוקטור סקוֹמוֹרוֹבסקי ומאמרו של "איש יהודי"²  הביאו שׂמחה רבה בלבי.

אולי לא תדעו, או לא תזכרו, קוראי הנכבדים, את אשר נדבּר ונשנה ונשלש ונרבּע על ידי ארבעת החכמים, הנקובים למעלה בשמותם?  הבו ואספר לכם.

יועצים המה לייסד קופה לתמיכת סופרי ישׂראל.

אמנם, יש בזה ריח של מנהג אומות העולם, כי לסופרי כל הגויים ללשונותיהם יש מוסדים כאלה, והיה כי יפול הסופר למשכב , ויחדל מהשׂתכר, או  –  חס ושלום!  –  ימות והשאיר אלמנה ויתומים בעירום ובחוסר כול, אז יתמוך המוסד, אשר על נדיבוּת יקום ביד הנחשלים, הנופלים והנעזבים, ורוַח להם.

אבל במקום שיש בו איזו תועלת "ריאַלית"  –  "ובחוקותיהם לא תלכו" לא גרסינן, ורואים אנחנו הלכה למעשׂה, כי גם הנלהבים שבנלהבים מהלאומיים והאדוקים בכבלי ברזל אך בחכמת ישׂראל, יחד עם הנסוגים אחור עד שערי הטפשות, ובלי להוציא מן הכלל את בעלי התשובה בכל מקומות מושביהם, אשר במקום שהם עומדים גם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד,  –  הלא רואים אנחנו את כל אלה נוסעים במרכבות קיטור, שולחים "דיפּישות" לכל ארבע פינות העולם וכותבים לפעמים את מאמריהם, החוצבים שלהבת, לאור החשמל.

 כי כבר למדנו להוציא את התבן מן הבר!... לקחת את המועיל ולהשליך אחר גו את הדברים של מה-בכך, שאין בהם תועלת ריאלית.

הלא גם הוצאת "אחיאסף" תנוע לבקש חכמה מפי לְיפּרט וחוקות גדוּל בנים מבאר כרה ספּנסר³, והכול יודעים כי גם ליפּרט, גם ספּנסר, מלבד שלא באו בברית אברהם, עודם, רחמנא ליצלן, כופרים בעיקר כאפיקור בשעתו.

ובכן  –  גם ההצעה ללמוד אל דרכי הגויים, כמתכונת המתוקנים שבהם, ולבנות "יסוד" של צדקה  –  אמת כזאת תתקבל גם על לב מר יעב"ץ, אף כי הוא מרחיק את ליפרט וספנסר, ומחבב אך את שליידן על הבריות...

ושׂמחתי כמוצא שלל על דברי החכמים הנ"ל נובעת ממקורות שונים:

ראשונה:  הדבר בעצם תומו דבר טוב ויפה ונחוץ הוא.

שנית:  עוד טרם יבוא הענין לידי גמר, רב טוב צפון בהצעה לבדה, בתקוָה אשר תשעשע אותנו עד היום ההוא, בתוחלת אשר תחלוץ לנו שד עד צאת ה"יסוד" מן הכוח אל הפועל.

ואל יהיה הדבר הזה קל בעיניך, כי מי יספור ומי ימנה את החלומות הנעימים, את החזיונות אשר לא יסולאו בפז ובכתם אופיר אשר במשך הזמן ההוא יחלמו "בני הספרות" ואשר יחזון "מליצי ישורון" בלילות הגשמים והחורף, כנפול תרדמה אך על אנשים אשר הסיקו בכירים ותנור!

שלישית :  ההצעה הזאת, כאשר תתפשט בכל תפוצות ישׂראל, תפעול בלי ספק לטובה על היחס המר והנמהר שבין רוב סופרי ישׂראל ונשותיהם... א תראינה בנות חוָה אלה, המזינות והמפרנסות אותנו על פי הרוב, כי לא פועלים בטלים אנחנו;  אז תראינה ותוָכחנה לדעת, כי משלח ידינו יש בו ממש, כי לא לחינם אנחנו עמלים, כי עוד מעט ויכריזו בשבילנו על השקלים ונבוא על שׂכרנו!  אז כל הנשים תתנה יקר לבעליהן תופשׂי עט סופרים, וכמו מרים בשעתה תצאנה בתוף ובמחולות ותשרנה:  אכן, אנשי חַיִל הוכיח לנו ה'!  אז תאלמנה גם שׂפתי סופר פלוני מהתפלל כדרכו תמיד את התפלה הזאת:

                           מִמַּעַמַקֵּי לִבִּי אֶתְחַנֵּן אֶל הַמֶּלֶ,

                           כִּי נַפְשִׁי לְעָפָר שַׁחָה

                           מִזֹּאת הַ"בְּרָכָה"...

                           הֲפוֹ אוֹתָהּ לְטוֹבָה אוֹ לִנְצִיב מֶלַח

                           אוֹ מִ"תִּחְיֶה" לְ"זִכְרוֹנָה לִבְרָכָה"

                           אוֹ הַעֲבֶר-נָא אוֹתִי בְּשֶׁלַח!

גם שׂפתי ברכה תאלמנה ויחדלו כל הקולות... אבל יש עוד רביעית והיא העיקר:  כי נתנו לנו החכמים הנזכרים ענין לענות בו.

כמוצא שלל רב שׂמחתי על השאלה החדשה הזאת;  אנחנו נדרוש אותה כמין חומר ומן החומר הזה נעשׂה צעצועים, ושעשועים, אשר לא תשׂבענה עיני הקוראים מראות!  האח!  החומר הזה יספיק לנו לימים רבים, לשנות מאות, עד ימות המשיח!

ההצעה הזאת תהיה למקור חיים וברכה לסופרים ולנושׂאי כליהם, לנערים אשר ברגליהם, למסַפרים, למשוררים, למודיעים, למטיפים, ולמבקרים;  לשאלה האחת הזאת אנחנו נמציא אלפי אלפים פתרונים, לפי רוח בני האדם  –  בכלל, ולפי רוח בני ישׂראל לבד ולפי רוח כל כתּה וכתּה, כל הרסיסים אשר הוכּה להם בית ישׂראל בזמן הזה  –  בפרט...  והעומדים כעת צפופים על במת הנייר הנשחר, ישתחוו רוחים לקראת הרעיון החדש, וכל אחד ימצא לו מקום רחב ידים להתגדר בו!  ואם יקצר לפעמים לאיש המצע של דעתו מהשׂתרע על עשׂרים וארבעה עלים של איזה עתון, הלא הוא יתחיל מששת ימי בראשית, יזכור לראשונה את דברי חבריו הקודמים לו ככתבם וכלשונם, וגם יוסיף ויכפלם בכפל-שמונה של מלות  שונות, אחרי כן יתן את הנופך משלו, וסביב הנופך תהא מסגרת פסוקים, אשר יתפור אחד אל אחד במחט שׂכלו, כיד התפירה הטובה עליו!   ובכן יכסה את מערומי הנופך וישׂתרע לאורך ולרוחב!  ואם מעט לו, וישׂם (לפני החתימה או בראש המאמר) אצבע על חוטם כנגד המבקרים, מבקשי המומים, המעלילים והמלשינים, והחכמים אך להרע, ולכתוב בעצמם (באורך וברוחב) לא ידעו!  וגם חתימת ידו לא דבר קטן הוא, הוא יכתוב את שמו, שם משפחתו, את כנוּייו הספרותיים, ויזכיר שהוא בן לאדונו אביו, מורו ורבו, ועטרת ראשו, הלא הוא "פלוני בן פלוני החונה פה ק"ק כרכמיש פלך כּלנוֹ". כי מדוע לא ידעו בנינו אחרינו את שם העיר אשר גידלה את המאור הקטן הזה ואת שם הפלך אשר זכה לעיר הזאת וגם  –  את הזמן (היום, החודש והשנה על פי כל הלוחות שבעולם)  שבו העיר רוח ממרום על סופר פלוני להשפיע על קהל עדת ישׂראל?

ובכן, נפחו החכמים הנזכרים חיים חדשים בעצמות הנפזרות בבקעת הספרות... עוד מעט ונתפלא ונשתומם:  מי ילד לנו את כל אלה?  מבטן מי יצא כל הלגיון הזה?

________

"הנותן בשעת  הצורך, נותן פי שנים"  –  יאמרו הבריות והצדק אתם;  ופי שנים איפוא תגדל זכות ארבעת הרועים, אשר המטירו עלינו את גשם הנדבות ביום שרב וחורב בגן עדן הספרות.

כי שרב נורא וחורב איום בגן-עדננו כיום!  שושני השיר קמלו, פרחי הספּוּרים אבלו, נבלו, מלבד ספוני-טמוני-חול, הגמדים הסמויים מן העין;  כל ירק עשׂב ההצעות ספו תמו מן בלהות, וגם שאר ירקות של אידיאלים...

ובמה נעיר ונעורר את העם מתרדמתו, או על ברכי מי ניישנהו בשעת צעקתו?

במשך ימים רבים היתה לנו המחלוקת לשם ארץ-ישׂראל וארגנטינא למעין ישועה. בהגיע ה"משׂא ומתן" הזה עד שׂיא חסנו, עלה אחד המשוררים על "גבעת הערלות" של איזה עתון ויראה... ואת אשר ראה הגיד!  מעבר מזה יהודה, מעבר מזה אפרים!  אל הארץ הקדושה ינהרו אך קדושים, ואל ארגנטינא אך חסרי אמונה!  אבל עברו הימים הטובים האלה לבלתי שוב עוד!  כבר נוכחנו לדעת, כי עוקרים דירתם אך הרעבים ללחם, ולא יותר...  והמחלוקת, אף כי לא שככה עוד, וכפעם בפעם יגיח איזה סופר ממארבו (תחת התנור באיזה בית-מדרש) וידרוך קשתו כנגד "אחד העם" או בעדו, אף כי כפעם בפעם יעלה עוד כמו מתהום הנשיה הד הקולות, שכבר היו לעולמים וכבר עברו ובטלו מן העולם, הנה לא יוכל כל זה להלהיב עוד את הלבבות, למשוך בכוח בציצית ראש הקוראים ולהציפם אף רגע קטן על פני המים!  כבר הכל יודעים, כי כל המחלוקת הזאת איננה לא לשם שמים ולא לטובת הכלל, כי אם מאהבת ההרקה מן האפס אל הריקות, ולהיפך  –  מן הריקות אל האפס...  כבר  יודעים הכול, כי דמות המלחמה האיומה הזאת היא דמות הקרב, אשר יערוך הבטלן על כפו ללמד את הבטלן עמיתו הלכות מלחמה, וברוב התלהבותו יתחיל להאמין בעצמו כי שני המחנות ערוכים על כף ימינו, וכי בחפצו יהפוך את ידו ונפלו כולם, אחד מהם לא נעדר, או אם יאבה ויירק על כפו ויצללו כולם כעופרת!

כבר הכל יודעים כי הענין הוא ממנו והלאה, כי איננו תלוי לא בחובשי בית- המדרש, לא בהנסוגים אחור להכּבד על פני העם ולא בהחוזרים בתשובה לפסוע על ראשי העם, לא במתבוללים ולא במתחכמים, אלא בדעתו של השׂולטן ובכיסם של הנדיבים, ושהשׂוּלטן עם הנדיבים יחד אינם קוראים אותנו. כבר הכול יודעים, כי מהבל פיהם של חובשי בית-המדרש, מן האבק שמעלים הסופרים הקטנים עם הגדולים ומן האפר שהם זורקים השמימה לא תבּנה  –  לא ציון ולא עיר או מושב בארגנטינא!

ובכן נעדר מעריסת הספרות הבצק הגדול, אשר היה למשלח יד בחורים ובתולות, זקנים עם נערים מוואַרשאַ, אוֹדיסא עד הוֹציפּלוֹץ, איישישוֹק ואוּמַן.

לשוא התאמרה פעם או פעמים שאלת הכלכלה לירש את מקום שאלת הישוב, לשוא החלה פעמים אחדות לצפצף ולהתחנן על נפשה, שיאספו אותה אל היכל הספרות... כי גם שאלת הכלכלה, השאלה העומדת ברום עולמו של כל עם ועם, אין לה מקום בארבע האמות של עולם ספרותנו. שם עלתה כפורחת ותשׂגשׂג, ותתפתח, ותהי לאלה עבוּתה, ותכס בפאורותיה ועליה וציציה את כל פרחי האידיאלים של ראשית ואמצע המאה הזאת, ופה היתה כקיקיון דיוֹנה, בן לילה היתה ואבדה ואיננה.

בשגם פתרון השאלה הזאת הוא מאתנו והלאה!  פרנסתנו היא לעת עתה אך שפופרת דקה מן הדקה, המתגנבת ויוצאת בחשאי מן הצנורות הגדולים של עמים אחרים;  ואך אלה האחרים הם הבעלים והאדונים, הממלאים והמריקים, הסותמים והפותחים...  אך הם יוכלו להאמין רגע, כי תעלה בידם לגלות את הלוט מעל העתיד, לראות אנה פניו מועדות וליישר הדורים כנגדו...  אבל אנחנו... אנחנו נוכל אך לזרות ולהבר את המוץ, אשר כבר נשׂא הרוח מן הגורן...

גם שאלת החנוּך עגבה עלינו לחינם...  לשוא מילאה באחרית הימים קשת-הרוח הזאת את ידי הנ"ץ⁴ לתקוע כשופר ולבשׂר את בואה, להרים נס ולהזעיק את כל חיל הספרות, לאסור מלחמה ולהצות על אי-הסדרים בחנוּך הבנים, לשוא הבטיח אותנו השליח המיוחד הזה ללמד את בנינו בשעה אחת (אם לא על רגל אחת) את כל התורה כולה...  איש מג"ן היה האחד והמיוחד בין הקוראים, אשר שת את לבו האומלל לדברי הנ"ץ, ומאיש מג"ן אחד לא ימלא החסרון ולא יתוקן המעוּוָת, ולא תבּנה שאלת החנוּך...  כבר הכול מרגישים, כי החנוּך בלי בתי-ספר  (במלוא מובן המלה)  הוא כנשמה בלי גוּף, ובתי-ספר בלי תעודות, או גם התעודות בלי זכויות מיוחדות, לא ישׂבּיעו נפש רעבה ושוקקה, ובתי-הספר, התעודות והזכויות לא לנו הם, אך להכלל...

ולמה נרבה את הקצף על פני המים, למה נחקור בהלכתא למשיחא, להעלות חרס את חרסי האדמה?

חפץ אחד הסופרים לדבר בשאלת הנשים  –  וקפץ עליו רוגזו של לוינסקי, הסופר הלאומי והציוני, המלווה את הנשלחים אל אדמת אפרים  –  לארגנטינא... ביקשו " מאה חכמים" לישב בשלוָה ולאסוף הלצות ישׂראל וחדוּדיו, למען הקם להם שם ושארית, ויגער בהם השׂטן ממרחקים בשם החליְְ~הרע , הנוקף עוד אצבעו, למרות כל הספדו של ד"ר פרנקל⁵ ולא קמה בהם רוח!

וכן חלפו כעשן, נגוזו כצל, נדפו כמוץ או הושלכו כנצר נתעב שאלות משאלות שונות, ופני הסופרים קבּצו פארור!

וגם המקרים בתפוצות ישׂראל אפסו או השתקעו ואינם...  פנינו לימין ואין שׂרפות, לשׂמאל  –  ואין רצח ושוד, קדמה  –  וקרונות רכבת-הברזל לא נטו הצדה, סבונו אחורנית  –  והגדולים חיים וקיימים, ואין אחד חושב למות, להיות נקבר ונספד כהלכה!  נביט לארץ  –  ולא תאבה לפתוח את פיה לבלוע חיים איזו עיר ומלואה, נשׂא עינינו אל השמים  –  ולא יעלה גם על דעתם להמטיר ברד ואבני אלגביש...

ומה יעשׂו הסופרים וצעיריהם וצעירי צעיריהם?  הישׂימו יד לפה, או יתנו עפר בפיהם וידומו?  היכתתו עֵטיהם לאִתּים ויהפכו קסתותיהם לתיבות-רוֹק?  או היבעירו בעצמם איזו תבערה, ירצחו נפש אחד הגדולים, יבואו בעד החלונות כגנב?  או היעזבו את הספרות ויהיו לחוטבי עצים ולשואבי-מים?!

כבר אמרנו נגזרנו...  כבר אמרנו להוציא קול קורא ולהזעיק את כל בעלי ההמצאות ולקבוע פרס גדול  (למשל עט-סופרים מכסף טהור משוקק שבעתים!)  לממציא המצאה אחת גדולה ופוריה, כצפרדע מצרים, או  –  לחזור עוד הפעם בתשובה שלימה ולשוב ולדבר על אודות ההשׂכלה, אשר אם אמנם בגדה בנו ולא נתנה לנו את אותות הכבוד אשקר חלמנו, אשר אם אמנם ירדה עתה מנכסיה ולא תוכל עוד להנחיל את מאהביה יש, לחלק להם עגלות צב, סוסים דוהרים, נשים יפות (עם נֵדה)  ויתר הדברים הטובים בעולם הזה, בכל זאת הלא ענין גדול היא לענות בו!

כבר אמרנו להתאזר עוז ולבחור אחת מהשלוש ופתאום והנה אור!  נבקע לנו השחר חינם אין כסף, נראתה שאלה חדשה אשר לא פיללנו!   הלא היא תמשה אותנו מים הנשיה ואנחנו נצוף כקש!  כקלים שבקלים!

כן, אחי הקוראים עתה אל תיראו!  לא נהיה עוד לחוטבי עצים ולשואבי מים, גם לא נרחיק נדוֹד לא לארגנטינא ולא לפלסטינא, לא נקרא לממציאים על מנת לקבל פרס, ולא נדגוֹל עוד בשם ההשׂכלה הבוגדה זעומת נפשכם, ואנחנו נתעסק בקופה של צדקה בשביל סופרי ישׂראל.

מצוָה היא ומתן שׂכרה בצדה!  לא לעתיד לבוא, אלא בעולם הזה!

_________

אולם "אהוֹב את אריסטו, אהוֹב את אפלטון  (למעני  –  גם את שליידן או ליפּרט),  אך את האמת יותר מכולם!"  ועל-כן לא אכחד תחת לשוני, כי אם יצאו ארבעת החכמים ידי חובתם, בתתם לנו תקוָה חדשה לעתיד לבוא, כלי זין חדש כנגד ה"עם-לא-היה"  –  הנשים, וענין רב הכמות והאיכות לענות בו עד סוף כל הדורות  –  לא יצאו ידי חובתם בנוגע לענין בעצמו, כי גילו טפח וכיסו טפחיים!

 החכמים הנזכרים ירו אבן פנה, ולנו הצדקה לבקש מהם לבנות לנו היכל שלום מן המסד עד הטפחות! 

הם נתנו לנו רעיון, ואנחנו נבקש את כל הפרטים והדקדוקים עד אין סוף!  לנו נחוץ "שולחן ערוך"  עבה, עם אלפי אלפים סעיפים, דינים ותקנות, אשר לא יִספרו ולא ימנו, ואנחנו נדון על כל סעיף וסעיף, על כל דין ועל כל תקנה, ועל כל קוץ וקוץ!

הלא כולנו למדנו ב"חדר", כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה   –  להתוַכּח להתפלפל, לנַגח בקרנים ולהוציא איזה "תיקו" ממעמקים, או  "יהא מונח עד שיבוא אליהו"  –  מבטן תהום!

ואמנם, מה בצע לנו בהצעה לבדה?

רבות היו ההצעות ורבות עוד תהיינה.  השאלה הראשית היא:  היתכן הדבר?  ועל השאלה הזאת נוכל לתת מענה אך אחרי ההתבוננות היתירה בכל פרטי הענין, ואודות הפרטים הללו לא דבּרו ארבעת החכמים מאומה!

אפתח במשל פי:

יודעים אתם, רבותי  (עוד מימי ההשׂכלה והחטיפה מן האויר),  כי הכוכבים בשמים הם ארצות, ושהחכמים משערים שגם שם חיים וקיימים בעלי-חיים הולכים על שתים כמונו. וזוכרים אתם בלי ספק, כי ספק חכמים וַדאי!  ובכן, ארצנו לא אחת היא על פני תבל. גם זאת מודעת ליודעי חן, כי כצאת ובוא השמש, כהמיר עתות השנה, כהתפשט והתכנס הים, כשמוֹר חיות יער ובהמות-שׂדה את מועדן, כן זמנים קבועים ל"קדמא ואזלא" ולנסוג אחור" בחיי האדם.  אחרי שמש צדקה והשׂכלה יבוא ירח של אמונה טפילה ובערות;  ואחרי הבערות תשוב ההשׂכלה, וכן סובב סובב הולך הרוח מארץ אל ארץ, מכוכב עד כוכב, מעולם ועד עולם...  ולמה זה איפוא אנחנו יושבים ובוכים?  נבנה לנו מגדל הפורח באויר, ונפריש באויר הקוסמוס (סלחו נא לי על המלה הזרה הזאת), וננוע מכוכב אל כוכב!  בצאת השמש בגבורתה  –  נבוא ונהנה מכל תפנוקי החיים, וכבואה  –  נצא ורוַח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר.

הכול מודים כי העצה הזאת טובה היא בכלל, אך לא תתּכן בנתחנו אותה לנתחיה:

1) המגדל הפורח באויר לא התפתח עוד כראוי.

2) אויר הנשימה איננו ממלא את כל חללו של הקוסמוס, ובין האויר של כוכב אחד והאויר של כוכב אחר ישנו אך אֶתּר.

3) ועמנו ישׂראל, אף כי הסכין במשך הימים לחיות בלי לחם ובלי לבוש, ויש אומרים גם בלי ספרות, לא למד עוד לנשום באֶתּר תחת אויר.

אבל גם פה, על תבל ארצנו, יש עוד ארצות שמנות ופוריות, עידיות ועידיות דעידיות...  למה לא נשׂא רגלינו ללכת שמה, לרשת ארץ ולינוק מטובה?  עוד הפעם, הפרטים!  ללכת למדינת הים אין לנו ל"הוצאות הדרך", על הדרך לארץ-ישׂראל עומד השׂוּלטן לשׂטן, בארצות צרפת, בריטניה וכו' וכו' כבר התרבו האוכלים על הנאכלים, ואיש את רעהו ידחוף בצד ובכתף וצר להם המקום...

רואים אנחנו, איפוא, כי לפעמים הפרט מהפך את קערת הכלל על פיה!

נחזור עתה לעניננו:

הענין בעצמו טוב הוא מאד.  גם אני סופר, גם אני ירא מפני הזקנה, הקופצת עלי והזורחת בין שערות ראשי וזקני בקרני כסף, גם אני נרעש ונפחד מכל נגע ומחלה ומן החולשות אשר יפקדוני לזמנים קבועים  (או:  "לעיתים תכופות"),  ובלכתם מאתי יניעו לי ראש לאמור:  עוד נשוב ונחזה בשׂמחה את פניך!  גם אני נבהל, פן תעמוד ימיני מתפושׂ עט סופרים (אגב אורחא אעיר, כי עטי עט כסף טהור מזוקק שבעתים, אשר נשלח לי מאת אחד הקוראים הנכבדים והמבינים האמיתיים, למזכרת תודה בעד טהרת לשוני ממלות זרות...),  או פן אמות לשחת וכל ההספדים והתהלות אשר יפזרו לי רעי המתקנאים בי בחיי והבוכים עלי במותי לא ישׂביעו גם יום אחד את אשתי ובני, גם אני התלקחתי והתלהבתי למקרא דברי ארבעת החכמים  –

אבל היתּכן הדבר?

לא אפונה, כי הממשלה לא תעמוד לשׂטן על דרכנו זאת, הסלולה מאז אצל כל העמים הנאורים בבית ובחוץ;  לא אפונה, כי בהכריזנו על השקלים לא נהיה כקוראים במדבר, כי ישראל'ק, ה"ר' יעקב משלם" דנן, לבו לב דונג, עצביו כמיתרי הכנור לכל תחינה ובקשה;  אמנם עמא פזיזא הוא, ואיננו מסוגל ומוכשר לבנות יסוד בלתי רעוע מעיקרו, להתחיל איזה בנין ולכלותו טרם ידלוף גשם המחלוקת וישטוף את אבני הפינה, טרם יהרסו חלוּקי הדעות בכשיל וכילפות של ההתחכמות את השתוֹת, אבל על זה הלא עומדים אנחנו הסופרים על המשמר!  אנחנו ברוח פינו נחזק ידים רפות, אנחנו במענה רך נשיב חמת המתוַכּחים, ובתלמודנו אשר בידינו נוכיח את המתחכמים, ונבור להם את הדרך הישרה!

ועל-כן מצד הממשלה והמתנדבים הכל יבוא על מקומו בשלום...  אבל מצדנו, מצד הסופרים בעצמם?

עוד לא נכתב ספר התקנות, ומי יודע כמה ריבות ופרוּדי דעות יהיו על כל סעיף וסעיף?

ומדוע לא ערכו החכמים הנזכרים את השולחן-ערוך כולו, למען נחזה אם רוב הצבור של הסופרים יכול לעמוד בו?

_________

"במקום שאין אנשים השתדל להיות לאיש".

שמעתי בקול החכמים ואומר בלבי:  אני אכתוב את השולחן-ערוך. אך לבי החל לפעמני:  האחד בא לגור בדירת ארעי בעולם הספרות וישפוט שפוט?  הגם אתה "גביר לאחיך וחכם נודע בשערים",  לכוֹף את  ההר כגיגית ולאמור:  "קבּלו דעתי, ואם לאו  –  פה תהא קבורתכם"?  ומה תעשׂה ביום פקודה, בהשׂתרע עליך גזמא, יקטן או סופר נכבד אחר ושׂמך למטרה לחצי לעגו   ולהגו?  הלא בוֹש תבוֹש להרים ראש!

ואז יעצוני כליותי לקרוא אסיפה!

כן!  עירנו היא עתה המטרופוליטן של הספרות, יערך איפוא השולחן-ערוך במעמד כל הסופרים, יחווה כל אחד את דעתו, ועל-פי רוב דעות יקום דבר.  הלא תלמידי-חכמים שיש בהם דעה אנחנו!

קוראי האהובים יודעים אותי כאיש עומד בדבּוּרו, מדבּר ומקיים, ולא יתפלאו, איפוא, אם אומר להם, כי עוד בערב ההוא נמלא חדרי הצר פה אל פה...

_________

כן, חדרי נמלא פה אל פה, אחד מהקרואים לא נעדר, וגם מנחם הסופר בא, ולחייו עודן רטובות ומאודמות מנשיקות פי אשתו יונתו התמה, שהיא עזר כנגדו באמת.  אך עוד טרם ראיתי את פניו, הכרתיו מאחוריו במדברו הנאווה עברית ואשדודית לחצאין, אשר על כן יקר ערכו בעיני הסופרים החדשים, אשר לא מן החדר יצאו ללמד את העם, והפּוּריסטים חפצים לשׂרפו באש, מיראה פן יקומו הנביאים מקבריהם ולא יבינו לשׂכל מליו. אבל אנוכי, ההולך תמיד בשביל הזהב, קבּלתי גם אותו בסבר פנים יפות, ואבקשהו להציגני לעת מצוא לפני אשתו היפה, וגם הראיתי לו את עטי, עט כסף טהור, ואתענג על פניו שהשתנו מרוח הקנאה אשר עברה עליו... ואעלה על השולחן לדבר לפני העם, ולשׂים לעיניהם את הענין אשר עליהם לענות בו.

_________

באין כסאות לשבת כמספר הקרואים, עמדו כולם כדור סביב להשולחן ואיש "כלי מקטרתו" בידו או בפיו. אחר רגעים אחדים נמלא כל הבית עשן ולא הכיר איש את רעהו בתוך ענן הקטורת;  ערפל אחד כיסה את המסַפּרים, המשוררים, המבקרים, הריאליסטים, האידיאליסטים ויתר הליסטים, ויהיו כוּלם בעיני כערב-רב בחשכת מצרים, ואני הייתי בעיני כרוכב על מפלשי עבים אשר קנו בין כוכבים!  וגאוָתי זאת נתנה לי תעצומות ועוז, שׂכל ומלין לחַבּר, ואפתח את פי ואדבּר (את אשר דבּרתי אז בקהל הסופרים  הנכבדים אוציא לאור בקרב הימים במחברת מיוחדת, והקוראים יתענגו ו"ילקקו את אצבעותיהם")  –  ואך כיליתי את דברי ואשמע קול רעש ושאון והמולה, קול ענות שׂמחה וגבורה, צחוק, לעג וקלס, תהילה ורוממות יחד, ועוד קולות מקולות שונים אשר לא אדע אכנה.

כמלומד באספות מנוער, חכּיתי במנוחת  נפש עד אשר יחר גרון כולם, וחפצי עלה בידי. עברו כשתי שעות, ויקם הסער לדממה, ויכולתי לערוך לפניהם את השאלות, אשר עלו על רוחי, אשה אחר רעותה כיד הסדר הטובה עלי, ואשמע גם מענה איש ואיש (כיד השמועה וכו'), ובשעת הצורך ספרתי את הדעות, ותהילה לבורא ניב שׂפתים יש לנו בהתחלת השמונה-עשׂרה, כאשר עיני הקוראים תחזינה מישרים.

וכה היה סדר השאלות:

שאלה ראשונה :  המסכימים אתם, רבותי, שיקוּבּלו אל החברה, מלבד הסופרים בעצמם, גם אנשים פשוטים מתנדבים?

–  פשיטא!  –  ענו הקרואים פה אחד.

שאלה שניה:  וכמה על מתנדב כזה להביא אל אוצר החברה לשנה, לחודש, לשבוע או ליום?

–  אחד המרבה ואחד הממעיט (ענה אחד הקרואים)  ולאיזה שעוּר שהוא חפץ, בלבד שיתן יותר מכפי כוחו.

–  מדוע?  מה ראית על ככה?  מה זאת?  –  התפרצו השאלות והפליאות מכל עברים.   

–  יען  –  ענה המציע  –  יען כי אלה אשר בכוחם ליתן לא  יתנו מאומה!  בעלי הכוח נתבעים ונותנים לעגל ולמרקוּליס ולנשים יפות, ולא בשביל ספרות וסופרי ישׂראל, ויען כי כל ישׂראל ערבים זה בזה, על-כן על החלשים לתת יותר מכפי כוחם!

אף כי יש רגלים לדבר הזה, בכל זאת בעמדנו למנין הכריע רוב דעות לקבל נדבת איש ואיש "בלי הבדל".

שאלה שלישית:  הגם על הסופרים, אשר יתקבּלו אל החברה, לשחד איזה סכום מכיסם?

אין מענה יוצא מפורש, אך קול ענות נחירים, לאמר:

–  הכיס ריק!

–  אין כסף!

–  מאין?  המן הגורן או מן היקב?

–  אשתי תחיה לא תתן אף אגורה למטרה כזאת!  וכו'.

ומכללו של הדבר יצאו לנו הסעיפים האלה:

סעיף א.

תכלית החברה לתמוך בידי זקנים, חלשים, בעלי מום של הספרות ולבוא לעזרת יתומיה.

         הערה:  אין הבדל בין בעלי המום מלידה ומבטן והמקבלים את מומיהם בזמן עבודתם בכרם הספרות, וגם הנופל מן המעלות של איזה גביר, לא נסתחפה שׂדהו  (הערה זו נתקבלה בלי משׂא ומתן).

סעיף ב.

החברים מתחלקים לשני חלקים:  לאנשים פשוטים, ולסופרים.

סעיף ג.

הסופרים  (מ מ מ!)  אינם משלמים כלום.

סעיף ד.

אנשים פשוטים משלמים לאוצר החברה כנדבת לבם, בפעם אחת, לשעורין ולאיזה שעורין שיחפצו  (בלי  "בלבד"!).

עתה התעוררה השאלה הרביעית:

–  למי הזכות להקרא בשם סופר ישׂראל?  האם כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול?  אילו הם סימני הסופר, ובמה יוכר על פני האדם הפשוט?

ברוב דעות נתקבל לראשונה נוסח  –

סעיף ה.

בשם סופר יקרא כל איש אשר נחתם על איזה מאמר נדפס, בין ששמו ושם אביו מפורשים ובין שנחבא אל הכלים תחת איזה כנוּי;  בין שהדפיס ספר, שיר או מאמר, אלוֹן בּכוּת⁶, או הודעה קצרה;  בין שראה "מעשׂה ידיו להתפאר" אור באחד העתונים או המאספים, בין בארץ ובין בחוץ לארץ ואפילו בירושלים  –  הכול סופרים הם.

–  והכל איפוא  –  שאלתי  –  יש להם הזכות להמנות בתור חברים?

–  לא ולא!  –  אשמע מכל עברים  – לאו כל סופר זוכה, ובכן הסעיף ה' התקבל בכלל בתור פירוש נכון של המלה "סופר", אבל לא בשביל החברה בפרט;  יודעים אנחנו עתה למי הצדקה להקרא בשם סופר, אך עוד לא נדע:  למי מהסופרים הללו הצדקה ליהנות מקופת הצדקה! 

ועל-כן נפל סעיף ה',  אשר בתורת הגדרה נכונה להמלה "סופר"  יכירו מקומו באחד מספרי המלין, והשאלה הרביעית שינתה את טעמה, לאמור:

מי מן הסופרים יוכל להתקבל בתור חבר לחברת התמיכה? 

על שאלתי זאת שמעתי תשובות רבות:

–  כולנו  –  מלבד המבקרים העומדים על דם רעיהם!

–  כולנו  –  מלבד הכותבים בשׂפה המדוברת כתיבת קבע או ארעי, כי משפילים הם את ערך הספרות עד מדרגת ההמון.

_  כולנו  (הכרתי קול מנחם הסופר)  –  מלבד מי שאיננו לאומי וחובב ציון במדה גדושה. על החברה להיות אידיאלית-ריאלית, ועל החברים להיות ריאליים-אידיאליים ואך הלאומיות וחבּת-ציון הן ריאליזם ואידיאליזם או אידיאליזם וריאליזם שהתמלגמו (המלה הזאת התחדשה מקרוב על-ידי מנחם הסופר ובלי ספק תבוא בקרוב בדפוס, יהיה ה' עמו ויעל!)  והיו לבשׂר אחד!

–  כולנו  – קפץ אחד בראש  –  מלבד ההולכים בגלוּי-ראש!

–  כולנו  –  מלבד המשׂפיקים בילדי נכרים, שהורתם ולידתם אינן על טהרת לשון הקודש!

–  כולנו  –  מלבד חוטפי הפסוקים ומסרסיהם!

–  כולנו  –  להוציא את המחזרים על הפתחים!

–  כולנו  –  מלבד החולקים על אחד-העם!

–  ואני מוציא מן הכלל את כל הנשבעים לדגלו!  כי זובחי מתים המה!  כי אחד העם מת, ועבר ובטל מעולם הספרות, כבר הכהו גמזו ב"הצפירה" בשׂכלו החד כחרב ומהול בראש פתנים אכזר.

–  ואני אומר :  כולנו  –  מלבד המוכרים את כבודם!

–  כולנו  –  נופל קול אחר בדברי הקודם  –  מלבד המלשינים!

–  כולנו  –  להוציא מפיחי כזב, מבזי הספרות, בשפכם שופכין של דבות-שוא על גוי, ארצות ואדם!          

–  כולנו  –  מלבד הבוזים ליקהת הספרות;  האפרוחים המוציאים לעז על קנם...

–  כולנו  –  עניתי אף אני חלקי  –  מלבד חרש, שוטה וקטן!

_________

ספרתי אחרי כן את האנשים ואת הקולות, ואביא גם אותי וגם את קולי במספר, והשתוממתי:  15 קולות וגם 15 נאספים! לכל סופר רק דעה אחת, אך שונה מדעת רעיו;  לכל דעה אך סופר אחד, ואין שני להחזיק בה, ולכל זוג של סופר ודעה אך קול אחד, ואין שני להכריע אליהם את כף המאזנים!

ולכל דעה ודעה בפני עצמה הזכות להשמע, להתקבל ולהתקיים, כאשר לכל רעותיה!  או כולן איפוא תתקבלנה או את כולן ישׂא רוח!  הלא משפט אחד וצדקה אחת לכל הדעות!  או כולן טובות או כולן רעות!

ובכן באתי במבוכה נוראה.

ולא אך על הסעיף ה' התלוי בין השמים והארץ, או שסופו שיהא מוטל בספק עד שיבוא אליהו, לבי דוָי!  נפשי דואבת ודואגת עוד ביתר שׂאת ועוז עלי ועל חברי!  כי בכל אופן שיהיה, אני וחברי נצא מן החברה עוד טרם באנו אליה וידינו על ראשינו!

כי אחת משתי אלה:  כל ההצעות תתקבלנה או תושבנה כולן אחור.  במקרה הראשון אין אחד מאתנו נקי ממום מעכּב!

לא אדע אל נכון אם היו אתנו מלשינים, כותבי פלסתר, הולכי רכיל, "מקבציאלים"  המזכים את הרבים בעל כרחם, מוכרי "לכבודים" או  –  השם ישמרנו ויצילנו  –  מתבוללים בזמן הזה!  זאת לא אדע, ולא אוכל להגיד;  אמנם, מובטח אני שלא היה בתוכנו איש מבני הסופרת, כי לא באו אנשים אשר לא נקראו, ואני לא יכולתי לקרוא לדבר שלא בא לעולם!

אבל זה נעלה הוא מעל כל ספק, כי היה מבקר נוקם ונוטר כנחש על כל הבל-הבלים, וזה שמו לעולם "שוחט עגלים";  כי הייתי אני, עבדך הקורא, אשר התגאלתי (ואתגאל עוד)  בשׂפה המדוברת;  היו גם כותבי אשדודית גם חוטפי פסוקים;  גם מציתים על "אחד העם"  (להכעיס או לתיאבון)  וגם מתלמידיו המובהקים (אשר ירדו לעומק דעותיו, אף כי על-פי הרוב יש להם אך שטח הנדסי),  גם היו  –  אוי לי אם אומר והוצאתי לעז על קני, ואוי לי אם לא אומר וחטאתי כנגד האמת  –  גם היוצאים מן הכלל של "הכל שוחטין", ובלי רמזים:  גם חרש, שוטה וקטן!

ורע ומר מזה, כי בגלוּי הראש היינו כולנו!

_________

נניח איפוא כי, "החברה" אשר תוָסד תבטל את כל דעותינו. הסעיף ה' יבוא על מקומו בשלום, כפי אשר יתקבל ברוב דעות...  אבל אנחנו לא נבוא עוד בקהל!  אנחנו לא נמחול על דעותינו, אנחנו לא נזוז ממקומנו!  אנחנו נעמוד על דעותינו כנציבי מלח, כמסמרות נטועים, כאבני שיש, כעמודי ברזל, כסלעים על שׂפת הים!

אתם צוחקים?!  לא תאמינו?!

בלי ספק הוציאו לפניכם את דבתנו רעה?  בלי ספק אמרו לכם, כי ספרות ישׂראל היא כנס על מגדל ההמון, ואך רוח ההמון הוא המטהו לכל חפצו לבשׂר:  השׂכלה, אמונה, שמים בהירים או חשכת עבים?!  אבל הלא לאומיים אנחנו ולא נוכל לעשׂות אחרת!

בלי ספק ספרו לכם כי מדפיסים, מוכרי ספרים וכל הקונים משלו בנו, מנגנים כחפצם ואנחנו מרקדים גם כן כחפצם!... אבל הלא אצלנו גם המדפיסים, וגם מוכרי הספרים, סופרים הם וכולנו מנגנים ומרקדים לפני הכלה, היא כנסת ישׂראל! 

אולי הגידו לכם גם זאת, כי יש אתנו מוכרים את דעותיהם בכסף, בעבור נעלים...  אבל הגידו בעצמכם, היתכן?  היקנו את דעותינו בכסף?  העוברות הן לסוחר?  מי יאבה גם לבטל זמנו ולעמוד על המקח?

אולי הגידו לכם עוד, כי הארץ חנפה תחת מבקרינו, כי בלשונם אך חונף, אך שקרים!  אבל זה נובע ממקור קדוש!  הלא אנשים אחים אנחנו!  אח אחד כותב ואח שני מבקר!

כולנו באנו "באחריות", וזה הכלל:  שמור לי ואשמור לך!  העל כן תחנף הארץ?

האח!  אשרינו ומה טוב חלקנו, כי חושדין אתם אותנו במה שאין בנו!  כי בכל הדבּות הללו אין אף קורטוב של אמת!  ואנחנו לא נמכור את דעותינו ולא נחליף ולא נמיר אותן גם בהמיר ארץ!  את כל הון ביתו אם יתן איש  –  בוז נבוּז לו!

ובכן, מה נעשׂה אני וחברי?

באתי במבוכה, ואינני רואה פתח פתוח לצאת למרחב!  גדר מזה וגדר מזה!  גם אתונו של בלעם הצנועה לא תט פה ימין ושׂמאל!

זעה קרה כיסתה את כל גוי, ראשי סחרחר, לבי ומעי הומים כחלילים ואני עודני על השולחן, עלי היו כולם!  כי אני המוציא והמביא!  מה אומר ומה אדבּר, ואיך נצא אני וחברי מן המיצר?

אך הס!  הבריקה המצאה טובה במוחי. האח!  כן אעשׂה!

–  רבותי  –  קראתי בקול  –  עצתי היא לדחות את האספה ליום אחד!

–  טוב מאד!  –  ענו כולם פה אחד, נפלא הדבר, כי בפעם אחת שב השלום ויצררנו בכנפיו, היינו עוד הפעם כאיש אחד חברים, או כשׂיות בעדר  –  לב אחד ומחשבה אחת!

ומאת ה' היתה זאת, כי נעלמה מחברי ההלכה:  כל מה שיאמר לך בעל הבית  – עשׂה, חוץ מצא.

_________

בין רגע והייתי בודד במועדי, אחד יחיד בחדרי!  אך לא חשתי לרדת מעל במת-השולחן, רגעים אחדים התענגתי עוד על גדלי, עד הגיעי עד הקּורה, אשר רבצה על ראשי כאיזה רעיון כבד.

ובעמדי עוד על השולחן גמרתי אומר:

 1)  לקרוא באמת אספה שניה וגם  –

 2)  לקרוא אל האספה ההיא חכמים וסופרים מכל תפוצות ישׂראל, להכריע ברוב דעות את כף המאזנים לאיזה צד מחמשה עשׂר הצדדים.

אל האסיפה הזאת כבר החילותי להכין את עצמי, וכיד עט הכסף הטובה עלי, הנני כותב דרוש גדול לדבּר באזני הקרואים  –  שנית, ובקרב הימים אפרסמהו במכתבי-העתים.

תקוָתי חזקה כי כל חכמי ישׂראל די בכל אתר ואתר יחושו ויבואו אל האספה השניה;  ובחברה, אשר תוָסד בקרוב, לבי סמוך ובטוח, כי תחזיק להם ולי טובה, ותשיב להם הוצאות הדרך, ולי תקנה למזכרת תודה עֵט זהב.

ובהשקט ובטחה, כי הקוראים הנכבדים יקבלו ברצון את הסעיפים הנגמרים ויחכו בכליון עינים לשאריתם  –  הנני חותם את שמי.