אלה שהכירו את אלמי מתוך שיריו שנתפרסמו במכתבי עתים, אכזבה צפויה להם.  אותם שירים לקחו לב בנגינתם הרבה, בצלצול הנראה כתכלית לעצמו והמשיב לאמנות הבטוי השירי את זכות קיומה הקדומה להיות מלטפת את חוש השמע.  דוגמה"  "אי לא לי עם לילה".  היתה בהם פה ושם גישה רעננה ומבטיחה, ועיקר העיקרים – היתה בהירות, חוט השדרה, מסגרת קבועה.

בקובץ השירים החדשים המכונה "בשער" נעלמו הסגולות האלה ואינן.  עתה משול אלמי לאדם, אשר שטף דבורו מבליע את משמעות דבריו, מבלי שתהא לדברים המפורדים הללו חויה עצמית.  הפתוס שהוא נאה לנושאים הפתטיים כמולדת, עמל ורעב, אין לו בפי אלמי כל כוח מניע, והוא מניח אותך קר כקרח.  וגם בהצליח אלמי לשקף משהו מאויר הארץ ומהלך נפשה, מיד הוא ממולל את ה"משהו" הזה ומפוררו במו ידיו, עד שלבסוף אינך מבחין עוד בין שיר למשנהו וכולם יחד נראים כגל לבנים המחכה לבנאי.  ההשאָלות בדויות הן ואינן מתקבלות על הדעת.  למשל:  "על שמֵי בשרי"...או:  "כשבֳּלים בגיא צומחים ריסי ענים"..."תבריק לה שמחה שלופה לכל לחי, כחרב שלופה מן הנדן"...אילו ידע הפיטן הצעיר למצוא דרך אל מוצאותיו.

תרפ"ח