¹

אני מביא את ברכתה של אגודת הסופרים העברים בישראל לאָח הצעיר, לפרס ראש הממשלה ליצירה ספרותית ביידיש, המוענק למשורר משה יונגמן. פרס זה מעיד כמאה עדים על יחסה של מדינת ישראל ושל הציבור בישראל לסופרי יידיש ולספרות יידיש. אנו מוקירים כל גילוי של יצירה בספרות זו בין שהוא מתגלה בישראל ובין בתפוצות. אנו רואים בסופרי יידיש בארצנו חברים ליצירה והרינו עמלים בזמן האחרון יחד עם נציגי אגודת סופרי יידיש להקים התאחדות, שתהיה לנו מסגרת גג משותפת, שבה נוכל להיות יחד ולהתכנס לעתים מזומנות לשם דיון בבעיות המיוחדות, המעסיקות את כולנו ותובעות פתרון. ואני מקווה, שבקרוב נחוג את חנוכתה של מסגרת זו.

בקורת רוח אני מציין את הבחירה המוצלחת של מקבל הפרס, המשורר משה יונגמן, מה טוב כשהמברך יכול להצטרף בלבב שלם למעשה השופטים ולומר: ברוך טעמכם!

משה יונגמן עלה מגליציה ותלאות מלחמת העולם השניה עברו עליו ברוסיה. אולם שירתו, אף על פי שהיא יונקת מן המסורת של משוררי יידיש ומן החורבן שראו עיניו בגולה, הריהי ישראלית בעיקרה. לפלא הדבר כיצד נקלט בו הנוף הישראלי ואיזה מבע פיוטי נתן לו. כאילו נולד כאן וכאילו עיניו לא ראו מימיו אלא מראות רקיע ושדה ומדבר אלא בארצנו. הוא מין צבר בדיעבד. עצם הנושאים מעידים על התערותו השלמה במולדת: בספרו “רעגן-בויגען צוקאָפּענס”, כלומר, “הקשת למראשותי”, רוב הנושאים הם כגון: יוספוס פלאביוס, יודפת, לפנות ערב בירושלים, ירדנה, חמרה, שלווה ועוד.

לא רק השמות הם עבריים, אלא גם התוכן והרוח והדימויים והצבע הם ישראליים. בשעת קריאה חשתי גון של יידיש מיוחדת, שצמחה דווקא על קרקע עברית ובסביבה שין בה אוירה של יידיש ספרותית. יש בשיריו זיווג חדש של עברית ויידיש. אני מפנה את דעתם של מבקרי השירה ביידיש לכך, שהחריזה של יונגמן היא מקורית. הוא משדך תיבה חורשת בעברית לתיבה נחרזת ביידיש, ולהיפך. חריזה מקרית כזאת מצויה גם לפניו אצל רבים. אבל בשירת יונגמן זוהי שיטה, הן מפני ששתי הלשונות מתנגנות בו בבת-אחת, והן מפני שבדרך זו הוא מקרבן שבעתיים זו לזו ויוצר מעין סוג לשון חדש. שימו לב: באָרוועס מחורז ב“הורדוס”; ירושלים – עד היום; פיאַלקע – מלכה; הכנעה – בלאָע; שלום שרעבי – עולם הבא; בסתר – א לייטער; צירופים – רופן; שחרית – סיטרא אחראס; פרויען – טועם; אלע – דלמעלה; קאלאמייע – קמיע; איידעמס – גן-עדנס; מבינוּת – קרינאָלינעס; אומעט – נר תמיד; ד' אמות – מאַמעס; שמייכעל – היכל; סידור – נידער; פארוויגן – אַ ניגון; ועוד ועוד שפע של חורזים ונחרזים, היוצאים יחד שלובי זרוע במחולת-מחניים. אכן, ראוי הוא לפרס זה.

וברטט מיוחד אומר כמה מלים על הגב' גולדה מאיר, המפארת את המעמד הנכבד הזה. זה שנים שכבשה את לבי ודמיוני בייחודה ובחין סגולותיה. בתקופתנו יש כמה וכמה סימנים לתחיית עצמאותנו ורוממותנו של ימי התנ"ך, ואחד הסמלים לכך אני ראוה בהופעתה של אשה גדולה ויהודיה גדולה זו – גולדה מאיר, על במת ההיסטוריה החדשה שלנו. גולדה היא מן האמהות במשמע הקדמוני, המקראי – אמהות של האומה. בימינו אין נביאים ואין גם נביאות. אבל באמרנו שרה ורבקה, רחל ולאה, מרים ודבורה, אנו רשאים לצרף את שמה של גולדה. חזונה ותבונתה המדינית, רוחב אופקה ואומץ לבה, צלילות ראייתה ובהירות ביטויה, אנינות דעתה וכוח-החלטתה, המוניטין הבינלאומיים שלה והישגיה בארץ ובעולם – אלה עמדו לה בהנהגת העם והמדינה והעלו אותה למדרגת אחד האישים הדגולים והמופלאים באומה עד עולם.

וברי לי, שאם יהודיה אשר תברך את בתה בברה המסורתית, תניח את ידיה על ראשה ותאמר: ישימך אלוהים כשרה ורבקה, רחל ולאה וגולדה.

גולדה יקירתנו, אנו מאחלים לך אורך-ימים בימינך, ובריאות הגוף ואור הנפש בשמאלך.