כשכתבנו את נימוקי ועדת השופטים ראינו את שלונסקי החי והתוסס, שעם כל הישגיו הנפלאים עדיין הוא שוקק תכניות יצירה ותרגום לרוב. ואת הפרס ראינו כביטוי לתודת הציבור על מה שהעניק לנו ושעתיד היה להעניק לנו. ואולם לאסוננו הגדול, אני קורא את נימוקי הפרס לאחר מותו, במעמד רוחו ולא במעמד גופו, ודברי תשובתו החכמים והחריפים לא יישמעו עוד באזנינו. הושבתה שמחתנו. אולם אנו נעשה כמנהג אבותינו: נעסוק בתורתו, בשירתו, בתרגומיו, נעמיק חקר ביצירתו, נבליט את חלקו הגדול בספרות העברית, וננחיל לדורנו ולדורות הבאים את ערכי היופי והאמנות שיצרה רוחו הגדולה. אנו נחיה את נוכחותו תמיד, נהגה בו ונדובב את שפתותיו בקבר – והלא זוהי משמעותה של השארת הנפש, שהיא תכלית כל יוצר אמיתי.
אקרא את נימוקי הפרס כלשונם.
ועדת השופטים לפרס פיכמן תשל"ג החליטה פה-אחד להעניק את הפרס לאברהם שלונסקי על מפעלו בתחום הספרות העברית, וזאת מטעמים ונימוקים אלה:
למעלה מיובל נותן שלונסקי את יבולו הפיוטי הנפלא במקור ובתרגום, המצטיין בנאמנות למורשת ובחידוש מרענן, בהמשכיות היצירה העברית ובבראשית חדשה. בסימן זה שרויות כל אסופות שירתו: “דווי”, “בגלגל”, “באלה הימים”, “אבני בוהו”, “שירי המפולת והפיוס”, “על מילאת”, “אבני גויל” ותרגומיו, שכונסו זה-לא-כבר בעשרת הכרכים המהודרים. זה שני דורות מעניק שלונסקי שפע פיוטי רב לאומה ולספרותה ומשמש מורה-דרך ליוצרים בישראל. סוד השפעתו טמון באיכות יצירתו, בייחודה ובנושאיה. כאחד החלוצים שנתנסה בכל נסיונות עמו, בסבלו, במעשה ההגשמה ובחבלי תקומתו, חתך ניב לפעמי המהפכה העברית, לעלבון הנעורים ולהתנערותם, לדווי של היחיד והרבים, לנפתוליהם, לתקוותיהם ולאכזבותיהם. תקופה זו, שהיתה הרת-שואה והרת-גאולה, זכתה למשוררה הסגולי.
וכשם שהיה בין סוללי דרכיה של הארץ, כך היה בין סוללי דרכיה של השירה החדשה. אגב מאבק עם הדור הקודם הקלאסי, התקין תבניות שירה משלו, חידש את מיקצבה ומשקלה, הרחיב את תחומיה, תכניה וצורותיה, יצק מטבעות-לשון, עיצב דימויים וסמלים נועזים, וכל זה תוך התדבקות במסורת שירתנו המפוארת ותוך מתן חירות לדמיונו היוצר והמפעיל. הוא ניחש את המתרקם באוירה של התקופה ואת הניגון החדש ונתן את כוחו הפורה לעיצובם. גם לפניו נכתבו שירים במיבטא הספרדי-המלרעי, אך עדיין ניכר היה בהם מאמץ התמורה, בעוד ששירי שלונסקי היו מתחילת ברייתם במיבטא הספרדי הטבעי, ללא שיירי חציצה.
לשונו של שלונסקי מבהיקה בניביה ובצירופיה וששה בגווניה. חומרה הוצבר מכל קרקעותיה ורבדיה של השפה העברית, וברוחה טבוע חותם אמיתה וטוהרתה. משהו מופלא אירע: הוא הופיע כפורץ גדרו של הנוסח הקלאסי ונמצא ממשיכו ומעמיקו ומגוונו. בעוצמה רבה הרחיב את הלשון, הגמיש אותה, יצק בה חיות חדשה, גילה את כפל-פניה כאצילה שמבעה מסוּלת וחגיגי וכשובבה שמבעה חינני וקונדסי. כך הוא ברשות שירתו שלו כך ברשות התרגום, ממיטב ספרות העולם, שעשאו מלאכת-מחשבת, כסוג של יצירה. עתידה לשון תרגומיו הרבים והגדולים ליעשות אסכולה למופת לדורות הבאים, אשר יחקרוה, ילמדוה, יעמדו על סודה ויקנו אותה להם קנין-עולם.
שלונסקי המרדן והחדשן נעשה בנין-אב בשירתנו. רבים תלמידיו וחניכיו שטיפח בבמותיו השונות, ורבים נתבשמו מיצירתו, מדעת ושלא מדעת; בכל ניכרת הקרנתו: ביצירה המקורית ובתרגום, בתיאטרון וברחוב, בפזמון ובפתגם.
ואין אלה אלא ראשי פרקים לתיאור ייחודו היצירי של אברהם שלונסקי וגודל השפעתו.
ועל זה באנו על החתום:
ישראל כהן (יו"ר)
ק. א. ברתיני
ב. י. מיכלי
-
הפרס חולק בכ“ה באייר תשל”ג (27.5.1973). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.