הכרתיה בפתח תקוה בשנת 1926. אזכרנה: צעירה, תמירה, שופעת חן; ראשה יפה להפליא, שערה שחור ומתולתל וברק-משובה בעיניה. דיבורה בקול דק, תנועותיה זריזות והיא בוחנת בבת-שחוק נעלסה כל הקרב אליה. כולה אמרה הכרה עצמית. היא כבר היתה “ותיקה”. היתה חברה בקיבוץ “ברית-אל”, שחלוצי ברודי יצרו. זה היה עירוב של קבוצה ומיסדר, שהיו לו חלומות ונסיונות מענינים. צפורה נמשכה, כמובן, לנוסח המיוחד הזה. אחר כך נצטרפה לקבוצת “השרון” בכביש עפולה-צמח ועלתה עמה להתישבות בעין-בדה על יד נהלל. לכאורה, היא באה לפתח תקוה לבקר אצל מישהו, אך לאמיתו של דבר באה לבקר אצל הקבוצות הצעירות, שהיו ב“עמק השבע”. שכן נכסוף נכספה תמיד להכיר אנשים חדשים וקבוצות חדשות. היא לא יכלה לשבת בשלווה במקום אחד והיתה מחבבת את החליפות, חליפות המקום והחברה, ההתרשמות וההתפעלות.
מאורעות שונים בחייה הוציאוה מן הקבוצה והלכה לרחובות המושבה. שם נפגשה עם יונה כסה ונישאה לו.
החדר שלה היה כמין בית-ועד לקצת חברים שעבדו בשנת תרפ"ט ברחובות. היא היתה הרוח החיה. פניה המאירות שבו לב כולם. ידעה לשוחח ולהקשיב, רוחה היתה ערה וניחנה בכוח הבחנה רב. במעמדה היו משתתקות השיחות התפלות, שבחורים בגיל צעיר שטופים בהן לפרקים, ובעצם נוכחותה היתה מעלה את רמת השיחה. העליזות היתה מנת-חלקה, ואף מאורעות פרטיים קשים לא העיבו את מאור פניה אלא שעה קלה. היא ידעה את כוח הכיבוש שלה וזה נסך בה הרגשת בטחון והניס את העצבות שהשתלטה עליה. חייה לא היו קלים. יום יום יצאה לעבודה, אם בפרדס ואם במסעדה, ובשובה היתה צריכה לנהל את משק הבית ולקבל אורחים. השכר היה מועט והתנאים בלתי נוחים. אבל היא לא נרתעה מפני הקושי, לא בהיותה פועלת בכביש ולא בהתישבות ולא כפועלת בודדת. חלוצה היתה לפי שורש נשמתה ולא היה לה סיפוק אלא ממעשים שיש בהם תועלת לכלל.
וכשנולדו לצפורה ברחובות בן ובת, התמכרה לחינוכם וקשרים עמוקים, קשרי אהבה ואמון, היו ביניהם עד הרגע האחרון. אך גם עירנותה הצבורית לא רפתה. היא ערגה לחיי חקלאות. וכשחבורה מפועלי רחובות עלו על הקרקע בסביבה ויצרו את כפר בילו, עלתה גם צפורה עם בעלה וילדיה והקימו משק. אולם היא הגיעה אל הנחלה, אך לא אל המנוחה. היא ספגה אל תוכה ערכים והרגלים של חיי קבוצה, ורצונה לשוב לחיים אלה ניעור בה שם שבעתים. כך עברה אחרי תקופה קצרה של חיי מושב לקבוצת שילר.
אין אלה אלא ראשי פרקים לציון תחנות חייה של צפורה. אולם בכל פרק ופרק צפונים חיים עשירים וסוערים, נפתולים ולבטים. היא לא הסתפקה ביש. איזו אי-מנוחה הנידה את רוחה תמיד והוציאה אותה ממסגרתה השאננה. מזמן לזמן נטלה עליה משימה ציבורית, שהיתה ממלאת אותה באחריות גדולה ובהצלחה. במלחמת העולם השניה התגייסה לצבא הבריטי ושירתה במצרים ובמקומות אחרים והיתה מדריכה ומשפיעה באופן התנהגותה ובתבונתה. היא שבה מן הצבא למשפחה ולקבוצה כשכוחותיה מחודשים והחלטתה עזה למלא תפקידים שונים, ואף עשתה זאת בתוך הקבוצה ומחוצה לה בטוב טעם ודעת. חיים עשירים אלה נקפדו בבת אחת בעצרת הזכרון במעגן.
כך היתה עד רגעה האחרון: רעננה, מלאת חן, זקופת קומה, נעימת הליכות, נאה במידותיה, יפת נימוסים, צמאה לעלילות ומחמירה במילוי חובותיה כלפי משפחתה וכלפי קבוצתה. וכך תישמר בזכרוננו תמיד!
-
נדפס לראשונה ב“הפועל הצעיר”, כרך כ“ה, גליון 48, ביום ב' באב תשי”ד 3.8.1954, וחזר ונדפס בחוברת שהופיעה שנה למותה, בתמוז תשט"ז, על ידי קבוצת שילר. היא נהרגה באסון–התעופה בקיבוץ מעגן. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.