¹

הספרות היא תמיד במצב של התהוות. ספרות במצב של הוויה – היא ספרות חנוטה וקפואה. ספרות אמיתית מתרקמת בלי הרף ואינה יודעת הפסק. קאַנוניזאציה עושים לספרות דתית, מקודשת, שאסור להוסיף עליה או לגרוע ממנה. אותה היו חותמים. אבל בדרך כלל, ספרות נמצאת תמיד על האָבניים, עושה פירות ופירי-פירות ולאולם אינה מגיעה לכלל חתימה. רק חוקרי ספרות באים וקובעים תקופות ומדביקים לה תארים שונים ומגדירים אותה בהגדרות שונות. אבל היא עצמה, הספרות, אינה יודעת מנוחה ושבתון.

גם נושא הספרות, כלומר, הקורא והנהנה והמתחנך על ברכיה, הוא במצב של התהוות. אי-אפשר להגדיר בדיוק מי הוא נושא הספרות. שכן אף הוא משתנה ומחליף דמותו. פעמים אף הטעם חוזר. אך לאולם אין הנושא קופא על שמריו. ההתהוות בספרות היא איפוא עצם ולא מקרה. שכן עלינו לדעת, שספרות אינה גל של ספרים. מה שאנחנו קוראים בשם ספרות לאומית, או ספרות אנושית – אין הכוונה לכך וכך ספרים שישנם באוצר הלאומי, או באוצר האנושי. ערימה של ספרים עתיקים וחדשים – אינה חדלה להיות ערימה, תוהו ובוהו, אלא אם כן רוח-אלוהים מרחפת על פניה.

הספרות והמלה ספר, אותיותיה כאותיות “שרף”, רק בצירוף אחר. שהרי ידוע, כי “סמך” ו“שין” מתחלפות. הספר הוא פרי של שריפה. המחבר האמיתי של ספר אמיתי, נשרף תוך כדי חיבור; וספר טוב – גם הקורא נשרף בו. ספרות היא מעין מוקד בוער. ספרות אינה אפר. ספרות חיה היא אש תוקד תמיד.

ספר דומה למדורה, לאבוקה. כשם שאבוקה מדליקה את חברתה, כך ספר מדליק את חברו. כשאנו מתבוננים בתולדות התרבות דרך שפופרת הספרות, נראה, שספר אחד הדליק ספר אחר וכך עד הדור שלנו. ביחוד יכולים אנחנו, היהודים, לומר זאת בפה מלא. שכן בראשית הופעתנו על הבמה עומד ספר-הספרים שלנו והוא שהדליק לא רק אותנו, אלא כל התרבות המזרחית והמערבית, עד הספר האחרון.

אין אנחנו יודעים איך היה הדבר בימים הקדמונים. על אף החקירות המרובות לא ידוע לנו איך נכתבה הנבואה, איך דיבר הנביא, לפני מי הוא נאם, אם קרא מן הכתב, או אמר ולימד בעל-פה; שהרי לא ייתכן ששירה קצובה ונשגבה כזאת תצא בצורה משוכללת כל כך בלי הכנה. אין לנו מושג על זה, ואל יתהלל המתהלל שהוא יודע. אבל כיצד נוצרה ספרות בתקופה האחרונה – זאת אנו יודעים. ואנחנו יודעים, שהספרות נוצרה בסוד היחוד, בציבור, בכתבי עת, במאספים, ובעתונים. ביחוד נכון הדבר בעברית. העתונות היא בית היוצר לספרות, מקור חיותה ופרסומה. כתבי-העת היו האובניים של הספרות העברית. ואינני רוצה לתת פה סקירה על כך, מפני שכולנו כאן חכמים ויודעים את התורה הזאת.

כבר הזכירו פה את תקופת המאספים, אבל לא רק הם. כל כתבי-העת היו בחינת מיילדת לספרות העברית.

לפני זמן מה הופיע קובץ גרמני בשם “דער גאלדעמע שניט”, ובו מסות שונות, הלקוחות מן הירחון הגרמני הספרותי הידוע "נויע רונדשאו, שהתחיל להופיע במאה הקודמת. קובץ זה, שהופיע לפני חדשים אחדים מכיל מסות במשך 70 שנה, פרי מיטב הסופרים שהשתתפו באותן השנים. חשבתי: אילו אף אנחנו היינו מוציאים קובץ מימי “השילוח”, “הצפירה”, “הדור”, “האסיף”, “מאזניים”, “גליונות” וכתבי עת אחרים שהיו ושישנם אצלנו – היינו יכולים לראות איזה עושר טמון בהם. אלה הם מופתי הספרות. שם למדו הסופרים לכתוב, שם שמעו בפעם הראשונה מה חושב הקהל עליהם, משם הם נכנסו אחר כך אל הספרים. התנועה היתה הפוכה לגמרי, באופן שהנושא הזה, היצירה המתהווה באספקלריה של כתבי-עת – איננו נושא בדוי. זהו נושא אמיתי, מפני שהספרות שלנו נתרקמה על ידי כתבי העת ובתוכם.

כתבי העת הם איפוא צורך חיוני גמור בכל תקופה.

אך הנה באים ושואלים: האמנם ישנן יצירות גדולות המונחות במגירות, או בקרן זוית, שיש לעשות בשבילן מאספים ספרותיים גדולים?

אני חושב, שהקהל הנאסף כאן יודע, שאמנם נשאלת שאלה זו, ואני רוצה לעמוד עליה, מפני שהיא טעונה העמקה קצת.

ישנן שיגרות, מטבעות לשון, המשפיעות על המחשבה ואין אדם קם לבדוק אותן אפילו בינו לבין עצמו. כל כך נשתרשו. והשאלה השגורה הזאת שרבים שואלים: כלום ישנן יצירות, שאין להן גואל ויש צורך להקים בשבילן במות מיוחדות – היא עצמה מוטעית בתוכנה ובאופן הצגתה. והטעות נעוצה בתפיסת הענין של יצירה גדולה. ויורשה לי לעמוד על כך, מפני שאני רואה בזה עיקר גדול.

מה זאת יצירה גדולה? מי יודע אימתי תופיע? מי יאמר לנו בידי מי נמצאת? מי הוא קבלן ליצירה גדולה? מיה הוא האיש או הסופר שניתנה לו רשות לומר, כאשר תהיינה יצירות גדולות מונחות במגרה, אז נוציא מאספים. מי יספר לו על כך? ברור, שכל האומר כך אינו חושב עד הסוף, שכן אילו חשב היה יודע, שאין אפשרות לקבוע את המהלך הזה.

יצירה גדולה היא ענין של נס. משורר גדול, שגדלותו נראית כבר בזמן הופעתו, נדיר הוא מאד. גדלותו מתבררת על פי רוב לאחר זמן. ואף אז זה חזיון חד-פעמי. אין שום ספרות יכולה להמתין עד שיופיע הגאון. הספרות קיימת על הבינוניות הטובה, כשם שהאומה קיימת על הבינוניות האנושית הטובה. אישים גדולים, בני-עליה, מעטים הם. לפי האגדה, העולם קיים בזכות ל“ו צדיקים. אולם אגדה זו אין כוחה יפה לגבי ספרות. מפני שאין ל”ו גאונים בכל דור, שעליהם קיימת הספרות. ולואי ויהיו שנים או שלושה גאונים. היצירה הגדולה, הגדולה באמת, היא מעשה-פלא, ואין לקרוא לה בגרון, ואין להזמין אותה. יתר על כן: אין לסמוך עליה. אין דרכה של אומה לאמור: אמתין עד שיבוא הגאון ועד אז אשב בחיבוק ידים או אקונן על העדרו.

כאמור, הכוונה לבינוניות טובה, שכן יש איכות-מינימום, שבלעדיה אין ספרות ואין אמנות. אם כך, יוצא ממילא, שכתבי העת באים לאכסן בתוכם יצירות שישנן בכל דור, את מיטב היצירות, את מיטב הסיפורים, את מיטב השירה ואת מיטב המסה, כלומר, זו שישנה ושמפרנסת את האומה. וכאשר יצירה זו מסתכמת אחר כך, מתברר, שזאת היא הספרות וזאת היא היצירה הרוחנית, שעליה האומה קיימת וממנה ניזונים בניה.