בזמן שבוילנה, בירושלים דליטה, נלחמו ה“משכילים”, וביניהם הכהן הגדול מאחיו, המשורר המתאונן, בשפת עבר, שהיתה להם “גברת הלשונות, נות בית-אלהים, בחירת אלהי-ישראל”, את מלחמת “האמת והאמונה”, באותו זמן התחמק מדי פעם בפעם מביתו אחד מצעירי המלמדים שבעיר קובנה, לפי שעה “רואה ואינו נראה”, סתם אברהם בן יקותיאל, והיה עובר בחרדה את הגשר שעל פני הנימן, ומשם התרומם על פני ההר האלקסוטי, וכשהגיע אל ראש ההר ואל הסוכה אשר שם, השקיף על ארץ יהודה שבימי אחז, על שדותיה וכרמיה, הריה ועמקיה… הוא הבין רמזי כוכבים רחוקים כאשר הבין שפת נפשו.

כל ה“משכילים” שקדמו לאברהם בן יקותיאל מאפו, וגם אלה שהיו בימיו, כולם אהבו את התנ"ך, וספרי הנביאים והכתובים היו לכולם מעין לא-אכזב, אשר אליו ירדו והתקדשו בו והטהרו מאבק הדורות וממנו הרוו את צמאונם ליופי ולחיים; אולם לא היה ביניהם אף אחד שידע כמאפו להקשיב לשפת המעין הטמיר, לשמוע לקול לחש הגלים, להמית סודם – סוד בראשית.

יש רגלים לדבר, שבשעה שבא מאפו ליצור את “אהבת ציון” היה בדעתו ליצור רק מעין אליגוריה ספרותית, ראי היסטורי שממנו יהיו נשקפים פני הדור החדש עם המימינים והמשמאילים, עם החרדים, “מורדי האור”, מעבר מזה, ומעבר מזה – הנאורים וה“משכילים”. במכתב שכתב נעמן שב“עיט צבוע” אל אחיטוב רעו הוא כותב, כי “ספר אהבת ציון חזה חזיונות ולו נתכנו עלילות”. וכן מגדת אלישבע שב“עיט צבוע” אל נעמן על הספר הזה “מה חזיונותיו ומה משפט הנפשות הנוצרות לשחק בו”, “כי את כולן חזיתי בין החיים בעיר מגורתנו העתיקה”. מאפו אמר אפוא גם הוא ליצור ב“אהבת ציון” יצירה היסטורית מעין זו שיצרו רבים מסופרי ה“השכלה”, יצירה שיותר מאשר יש בה מן העבר יש בה מן ההוה; אולם בני הזמן של מאפו עברו מיד את גבול זמנם, ומתי ההיסטוריה שבו לתחיה: העצמות היבשות העלו בשר ועור – כי רוח מרוחן נתן בהן.

גם ב“אשמת שומרון” היתה כוונתו של מאפו בעיקר לקרא כתב-אשמה נגד “משמרי הבלי שוא, שוגים ברוב אולתם”, כמו שהוא קורא לבני שומרון. הנה זמרי הנוכל והמתהפך בתחבולותיו, יש בו מעין ר' צדוק שב“עיט צבוע”, ועמרי חברו יש בו קצת ממה שיש בלוי, התלמיד החבר לר' צדוק. גם עוזיאל, הבודד בהרים, ונתן חברים להם בנחמיה או בשאול, המאור והנאור שב“יושבי חושך”. גם הם מטיפים למוסר ומעירים אוזן בני-אדם לעזוב דרך כסל, גם הם מדברים על לבות בני-אדם אשר “בחשך באו מארץ מאפליה ובחשכה יתהלכו”, אלה שבחרו למו “אלהים חדשים לא שערום אבותינו”" כי יעזבו את “החוקים והמשפטים החדשים”, אשר לא על אדמת ישראל נולדו, כי-אם הובאו מרחוק, מארצות שגדולה בהם ממלכת הכהנים והחרטומים, “המשכילים לדעת תקופת השמש והירח והכוכבים במסלותם, אך העלימו חכמתם זאת מעיני המון הבוערים בעם” (רמז לחכמת הקבלה ומוצאה, לפי דעת ה“משכילים”), ואף כהני בית-אל ונביאי-השקר שלה הרבים הם, כנראה, רק כהני החסידות וגדוליה, שמאפו נלוה אליהם בימי-נעוריו ונלחם בהם אחר-כך (ביחוד בספרו “חוזי-חזיונות”, שרק חלק קטן ממנו ראה אור), כמו שהשכורים הרבים והפוחזים והנוכלים שבאפרים, כפי שראם מאפו, הם רק חסידים שוטים או תמימים קצת, השותים “לחיים”.

כנראה שמאפו אמר לתאר ב“אשמת שומרון” ביחוד את אלה, אשר “חלק לבם, ובני יעקב נפלגו על-ידם לפלגות אין-מספר, נגזרו נקרעו כשמלה החדשה אשר לבש ירבעם ואשר קרע אחיה השילוני אותה שנים-עשר קרעים, וגם הקרעים האלה נקרעו חדשים לבקרים ויהיו לבלויי סחבות”. הדברים האלה, שמאפו נתן בפיו של גבורו החביב ונביאו אלידע-עוזיאל, הם בודאי יותר ענין לממלכת החסידים והרביים החדשים מאשר לממלכת אפרים העתיקה. ממלכת אפרים היתה ממלכה אחת בת שבטים רבים ולא ממלכה של שבטים ופלגות אין-מספר, קרעים אשר “נקרעו חדשים לבקרים ויהיו לבלויי סחבות”.

כן, מאפו אמר בודאי לתת לנו בדמותם של בני-אפרים הקלים, הנמהרים ועליזי-החיים את תמונת החסידים, שמאפו, ככל המשכילים, שנא אותם “שכם אחד” על המתנגדים. אמצעי טוב לתכלית זו היה לדרוש כמין חומר את המקרא שכתוב על המלך מבני-אפרים, שעשה עגלי זהב ושם אותם בבית-אל ובדן ועשה “כהנים מקצות העם”, ואת זה שנבא עליו הנביא, כי על ידו יקרע אלהים את ממלכת ישראל “שנים עשר קרעים”. זאת היתה המטרה, אבל מאפו עבר מן המטרה הזאת הלאה-הלאה. אותם בני-אפרים¹, שהוא אמר לתארם רק כבני-אדם אשר “ראמות להם חכמות”, היו לבני-אפרים, כפי שחזו אותם חוזי המקרא. מדי פעם בפעם מתגלה לפנינו “עטרת הגאות” שלהם ורואים אנו לפנינו גם את בית-אל ואת² המקדשים, אשר היו אבן-נגף לבית ישראל מימי ממלכת ירבעם, אנו רואים את עתר ענן הקטורת העולה מן המזבחות הרבים ולפנינו במות הבעל – וגם את המולך, השקוץ המשומם, ואת הקרבנות שמקריבים לו. אנו רואים את בני אפרים ובנותיו האוכלים אל ההרים.

וב“אהבת ציון” אנו רואים לפנינו גם את ממלכת האידיאל, השועים ביהודה הם נדיבים, מתרועעים עם בני הנביאים. והחיים בציון מלאים יופי ותפארת, מלאים עדינות. בני-יהודה נשאים הם מבני-אפרים ונעלים הם עליהם ונוטים יותר מהם אל הנשא והנעלה. להם נתן מאפו חוזי-יה ונביאי האמת והצדק, ואידיאליסטים ושואפים, ומשוררים ובודדים. גם אלה האוהבים אהבה תמה ושלמה הם מבני-יהודה. להם הצניעות והחן השוקט והיופי הרך והגעגועים הטובים ורגש היושר והצדק ורגש האמת והמוסר – ולהם גם הנצחון על הרע שיש בתוכם ומחוצה להם, ביניהם ובין אחיהם מצפון הארץ…

מאפו ראה כל זה בעיני המקרא, והעמיק והרחיב את הניגודים המקראיים, העמיק והגדיל מתוך יחס מיוחד, מתוך רומנטיקה מזרחית מיוחדת, את הצללים ואת האורות. והאור הוא הנלחם בצללים ומשדד את רבצם. הוא הנוחל בסוף נצחון עליהם. כי גם בזה היה מאפו בן המקרא, שראה תמיד את הנצחון על צד הצדק והיושר והאמת והמוסר. גם בספוריו של מאפו אין “צדיק אובד בצדקו”. ישא אמנון היפה על שכמו משא רב של צרות ופגעים, יהיה מוקדש מבטן ליסורים ופורעניות – הוא ישא לו לאשה את תמר הרכה, הטובה והנדיבה, ואתה יחד ישא משאת, כבודה רבה ורכוש גדול של אצילי בני-יהודה; ירחיק עוזיאל נדוד אל קצה הררי לבנון וישכון שנים רבות בודד בנקיק סלע ובין לבאים יבוא ובין אריות ובין אנשי-טרף – הוא ישוב אל נוהו ואל אשתו התמימה, אחרי שהיא מתגעגעת עליו והוא משתוקק אליה כל הימים. גם נעמן העדין ונדיב-הרוח אשר ב“עיט צבוע” ישא לו את בת עדן, אלישבע היפה, אם גם הרים ויערים רבים עומדים על דרכם ותהום עמוקה ורבה מפסקת ביניהם. הוא, ככל הנפשות היפות והעדינות של מאפו, ישא ויסבול וגם ימלט… היסורים בספוריו וחזיונותיו של מאפו רק ממרקים ומטהרים והם רק מוסיפים לוית-חן ונעימה של עצב לפני הגבורים היפים.

מאפו נטה לתאר “תומת ישרים” ו“נוה שלום”. אולם היתה למאפו גם נטיה לתאר את חייהם של אלה שקוראים אותם בשם בני-בליעל, את חיי “הריקים והפוחזים”, או חיים הקרובים לחיים כאלה. הוא אהב גם את המשתוללים והמשתובבים ואחד התאורים הנחמדים ביותר שבספוריו הוא בודאי זה (ב“אהבת ציון”), שהוא מתאר בו את השתובבותם והשתוללותם של הבוצרים והבוצרות, שבהגיע עת הצהרים עיפו ידיהם “וישטחו להם שטוח בכל פנות הכרם לצחק ולהחליף כח בהתולים משמחי לב. הנה פה עלם עולה בתמר, ידיו אוחזות בסנסניו ורגליו כושלות באין מעמד, יפול לארץ והיה לשחוק; שם עלמה רודפת אחרי עלם אחד, אשר דבר דברים כמתלהמים באזניה ובידיה אשכול ליסרהו, תשיגהו, תסחט האשכול על לחייו והנה פניו מתולעים”. תאורים כאלה לא מעטים הם בספוריו של מאפו, כמו שרבים הם התאורים שהוא מתאר בהם גם את ההוללים והשובבים, לא רק את אלה המתהוללים ומשתובבים, את בני-בליעל באמת, שהוא מוצא לא רק בשומרון, כי-אם זעיר-שם זעיר-שם גם בין בני-יהודה. הנה מתן השופט, שמקומו בין שועי יהודה, והנה גם חפר ובוקיה, הערומים והנוכלים והשכורים, התופסים להם מקום ב“אהבת ציון”. ו“אשמת שומרון” ו“עיט צבוע”, מלאים ערומים ונוכלים ושכורים, אבל הנצחון אינו על צד אלה, אלא על צדם של התמימים והישרים. “הקמשונים על השושנים מונים”, אמרו ה“מליצים”, בני דורו של מאפו, אבל השושנה עולה עליהם, מנצחת ופורחת…

מאפו אוהב לתאר תמונת אדם “הדור בלבושו רוכב על סוס מיוזן כגבור הודו במלחמה, חגור חרב, לבוש שריון וכובע ויושב בהדר וגאון על גב סוסו המכוסה בעור האריה, ומראה סוסו כערוך לקרב, מנחיריו יצא עשן ומפיו יז קצף, ירעש בהוד נחרו, ירקע ברגליו, יגמא וישאף ארץ; אך רוכבו יבלום עדיו בעוז ידו, יאחז ברסנו ויעצור בו ויטהו” (“אהבת ציון”). הוא היה נוטה גם אל האדם, שיצר חומד בלבו, בלבד שלא יתן את יצרו לרדות בו ולהכניע אותו כולו. גם האהבה הטהורה והתמימה של בנות-ציון ובני-ציון היא רבה ועזה, אבל היא כבושה ועדינה. ועל-כן היופי של מאפו, שהוא נותן לו את היתרון בספוריו, איננו הפשוט מצד עצמו, אלא הצנוע, זה שהוא מעולף ומעוטף במקצת. ויש שהוא מתעורר גם למראה המבריק, בלבד שהברק שלו לא יהיה מעוור עינים. גם בית-לחם, המקום, “אשר רעו הרועים שם את עדריהם”, “בנויה על תלה על ראש גבנון הדר, סביבותיה בארות בארות ועינות מים טהורים כבדולח”; שם “יגדלו זיתים רעננים וגפני עסיס מתולעים באשכלות בכוריהם; גבעותיה חוגרות גיל ועמקיה עדויי רקמת פרחים ושושנים”. גם ברכות יש שם, שפניהן “כנחפים בכסף, וסביבותיהן ערבים מרחיבי עין, ותורים ובני-יונה מתעלסים באהבים בין עפאיהם”. גם נאות הרועים הפשוטים אינן פשוטות, אלא מקושטות ועדויות “רקמת פרחים ושושנים”.

מקושט ועדוי עדיים הוא גם סגנונו של מאפו. הפנים האמתיים-הטבעיים שלו כאילו נשקפים אלינו מבעד למשכית של אבני-חן. הכל כאילו מעולף וגלוף כאן ונראה כמו מתוך רשת של מעשה שבכה. ביחוד הכל נוצץ גם כשמאפו אומר להיות צנוע ומסתתר. החיים הנהדרים כאילו פורצים דרך לעצמם ועוברים דרך השכר שהעמיד להם. הם משקרים ברמזי חן ונוצצים מבעד לשבכה. ב“אהבת ציון” הצנועה השפה נוצצת יותר מאשר ב“אשמת שומרון”, ספר שברבים מפרקיו יש מ“הוד פרא אימה”.

גם הדממה שבספוריו של מאפו הקולות כאילו מתפרצים ממנה. מתוך נוה-השקט של תמר אנו רואים פעם בפעם את רחובות ציון ההומים מאדם רב והמלאים תשואות, בהם “יעברו שרי יהודה ואציליה, ברכב, בצבים ובכרכרות, בעלותם אל הר ה' ירעשון וישתקשקון אופניהם ויהמו גלגליהם ממרחק”. השאון עולה אלינו גם פה, אלא שהוא בא אלינו ממרחקים. הנה זה “השאון החרישי, השואן מקצות הארץ”, שמאפו אוהבו כל-כך ומתענג עליו כל-כך – החיים הנראים לנו מרחוק ונשקפים אלינו ממרחקי דורות…. המרחק כאלו עוטה את הדברים ערפל דק והוא מנעים ומרגיע ומשבית.

מאפו נותן את היתרון ל“אהבת ציון” על “אשמת שומרון”, הוא נותן את משפט הבכורה לחיי הצניעות והשקט, שהוא מיחס אותם לבני-יהודה, על עליזות החיים ושכרונם, שהוא מיחסם לבני-אפרים; אולם בני-אפרים מתגרים לרוב בבני-יהודה ומתקוממים להם מדי פעם בפעם. החיים מתפרצים ועוברים על גדותיהם. גבוריו החביבים של מאפו שונאים את התפנוקים והמותרות ולבם מושך אותם לנוה-שקט של רועים, אולם חלק רב מספוריו מוקדשים לתאר את התפנוקים והמותרות האלה – והוא נותן מקום רב גם למקרים ומאורעות, שיש בהם מן המותר והיתר…

הצורה העיקרית של מאפו היא תמימה ואידילית, ולכאורה מספרים לנו שני ספוריו העיקריים – “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” – ובמדה ידועה גם השלישי שביניהם – “עיט צבוע” – מעשה בבן-נדיבים שנחלף בבן-עולה, והוא, התם והישר, יושב בשפל ואין איש מכיר בו, עד שאהבה תרוממהו ותושיב אותו בין נדיבים. זאת היא הפבולה העיקרית של מאפו, שעליה נוספו עוד געגועים על חיי רועים ונוסעים-בעדר או על חיי-הטבע ואנשי-הטבע – הכל כמו שכתוב ב“פסטורלות” ידועות והכל כמו שנתן לפנינו גם מחבר ה“פסטורלה” הידועה שלנו ר' משה חיים לוצאטו³ – אולם על הדברים הפשוטים האלה נוספו כאן דברים וסבכי דברים, מקרים ומאורעות רבים ושונים, מעשים ופעולות והתנגשויות של מעשים ופעולות – עד שהאידיליות הפשוטות והתמימות נעשות לרומנים מסובכים ומסוכסכים…

אמנם לרוב יש הרבה מן התמים גם בסבכי המאורעות האלה. כי אין פה מן המציאות הקשה ומכל קושי ההגיון של המציאות. החיים פה הם עוד שעשועים, מעין חלום מלא ענין.

זה שמאפו היה מרחף בין התמים והאידילי ובין המסובך והמסוכסך, בין חיי השקט והתום ואהבת הצניעות ובין עליזת החיים ושאונם ואהבת המותרות, הביא לידי-כך, שמאפו נתן מקום בספריו גם לחיי בני-העיר לפנים ביהודה ובשומרון וגם לחיי בני-הכפרים ויושבי-האהלים. הוא נתן לנו בספריו גם את דמות חייהם של השועים והאפרתים או, כמו שהוא קורא להם, “בני מרום עם הארץ”, וגם את עם-הארץ אנו מוצאים שם. הוא הוגה כבוד מיוחד אל הספונים בהיכלי שן, וחבה יתרה נודעת ממנו גם ליושבי אוהל ומקנה או לבודדים והנודדים, לאלה הנחים בנקיקי סלעים והלנים במערות ובמדבריות.

אפייני הוא למאפו, כי האנשים הפשוטים שלו, אלה החיים חיי רועים פשוטים או חיי בודדים ונודדים, אינם אנשים פשוטים, אלא אנשים מבני מרום המעלה, מ“בני מרום עם הארץ”, שירדו ממעלתם וממדרגתם והשפילו לשבת אם מעט ואם הרבה. הרועה אמנון הוא מאצילי יהודה ויקירי משפחותיה, וכמוהו גם עוזיאל, הבודד בהרים. דומה כאילו אמר מאפו למצא כאן את המזיגה שבין החיים המלאים שקט ותום ובין החיים רבי ההמולה והתשואות, בין “אהבת ציון” ובין “אשמת שומרון”, שאל שתיהן נמשך המספר.

מאפו מתאר בספוריו את היפה – וגם את הנשגב. בכל אשר אנו פונים הרים מסביב לנו או מראות ומחזות נשגבים אחרים, המביאים אותנו לידי השתוממות לידי התפעלות. גם בני-האדם אשר בספוריו מביאים אותנו לידי השתוממות כזו. הרעים כמו הטובים, כי הרעים הם רעים מאד ומכוערים מאד, והטובים הם טובים מאד וגם יפים מאד (הטוב והיפה הם למאפו תארים נרדפים). בחרדת לב אנו מתבוננים למעשה הרב של אמנון הרועה, הנלחם עם הארי, למען הצל נפש יפה ונקיה, ולמעשי עוזיאל הבודד, הבא לשכון בין כפירים והררי-טרף, הכל מעורר פה את לבנו ואת נפשנו ומביא אותנו לידי התעוררות.

התעוררות זו מלאים כל ספוריו של מאפו. לב בני-האדם שבספוריו מלא הגות ואף מרבים הם לשפוך את שיחם לאלהים. הם מודים ומשבחים לו על רוב טובה ומפללים ומתחננים אליו בימי רעה. מתפלל עוזיאל הבודד, מתפללת שולמית החמודה ונושאת כפיה למרום, מתפללת גם אלישבע היפה, מתפלל גם ירוחם. תפלת גבוריו היפים כולם – געגועים וודויים…

*

מאפו הוא אחד מיוצרי היפה הגדולים שבספרותנו החדשה. אולם הוא היה גם דורש אל היפה. מלבד שהיה למליץ לו ולצייר, היה גם לנביאו. הוא דרש אל היפה, כאשר דרשו אחרים בימי ה“השכלה” אל הטוב והתושיה. והוא העמיד אותו למעלה מן “הטוב והתושיה” וקודם להם. באחד ממכתביו של נעמן אל אחיטוב אשר ב“עיט צבוע” הוא מביא את דבריו של בופון, כי “הספרים הכתובים בטוב טעם ודעת, המה לבד יעמדו לעם נולד”. הוא מביא שם גם את באורו של בופון, המבאר את הדברים, לאמר: “גם הספרים המלאים למודים נשגבים לא יערכו את הסופר ולא יתקעו לידו, לתת לו שם וזכר עד דור אחרון, כי אם לא כתובים הם בחן ובהדר ובטוב טעם וניב שפתים, כי עתה יסופו הספרים ואבד מאנוש זכרם, והחכמה הצפונה בהם תהיה מורשה לסופר אחר אשר ילבישנה מחלצות ויפארנה בלשון למודים ונקראה החכמה על שמו, כי טעם האיש הוא האדם”. ערך הטעם הוא רב וגדול למאפו מערך הממש, והוא גם העמיד בראש ספרו “אשמת שומרון” לקו ל“השכלה”, כי על סופריה לתת לעם “טוב טעם ודעת”, “טוב טעם ודעת אמרתי, להגיד, כי חפץ העת לא יצלח בידי ההופכים משפט, אשר בדעת החלו, הילד יטעם ויבדיל בין נעים לתפל, וכאשר יגדל אז יבדיל בין אמת לשקר”. היופי קודם לאמת, לפי מאפו.

והיופי הזה כאילו הוא המכריע בספוריו של מאפו. המעלה הראשונה לאדם להיות יפה בגופו ובנפשו – בין היופי הגופני והיופי הנפשי לא הבדיל מאפו די-צרכו, – ומעלה זו כאילו היא אף קודמת למעלת ההשכלה. אולם מי שהוא יפה ובעל טעם יפה נוטה ממילא אל יופי זה וטעם זה שבהשכלה: הוא מדבר צחות ומתהלך את בני-האדם בנעימות וברכות. ה“השכלה” של מאפו היא מטעם זה חיצונית ואף שטחית (העירה עליה טענות נמרצות מצד משכיל קיצוני, בעל השקפת ה“תועלת”, כליליינבלום בתקופה “עולם התוהו”). אף ברומן מהחיים החדשים, מחיי ה“השכלה”, – ב“עיט צבוע”, – אין משכילים הוגי דעות חדשות, אלא אנשים בני טעם חדש. גם פה לא הדעת החדשה היא העיקר, אלא החיים החדשים.

והחיים החדשים האלה יש שגם סתרו לגמרי את חיי ההשכלה. בני-אדם משכילים יש שאינם פה “משכילים” כלל. הנה כל עולם ספוריו של מאפו כאילו עומד על חלומות. חולם חננאל שב“אהבת ציון” על-דבר עלם יפה-עינים, אשר יבוא לגאלו מארץ שבותו; והעלם הזה חולם גם הוא, וחולמת גם העלמה, גם העלמה המשכלת, אלישבע, שב“עיט צבוע”, ולבו של מאפו נמשך והולך אחרי החלומות היפים האלה והוא מקיים אותם ונותן להם קיום. בני-אדם מתהלכים פה כרוזנים, נסיכי חיים הם, ומנצחים כגבורים. השפה שבפיהם אינה שפת-החיים הפשוטה, אלא שפה עדינה, זכה ומטוהרה, שפת נביאים ומלכים, חוזים ומשוררים. השפה העברית אינה פה ירושה קדמוניה, “שרידה יחידה”, אלא היא שפת יחש, שפה לנאמני ארץ ולמשכילי עם, המדברים בה גם בהוה, ברומן מחיי ההוה – ב“עיט צבוע”, – והם הבזים לאותם המשכילים המזויפים, כעמיל העלם, שאינם יודעים ואינם שומעים אותה. משכילי-אמת אלה לבם לארץ הקודש ולהוד קדומים (עזריאל, “העלם המליץ הנחמד” שב“עיט צבוע”, יוצא בהיות המלחמה את "מורדי האור, בתקפה, אל ארץ-ישראל, מנשק עפרות ציון ומחונן אבניה, והוא נפגש שם עם משכיל אחר, עם הימן מארץ איטליה, אשר “שיחתו נשגבה וניבו – מליצה וצחות” בשפת עבר). אף הרומן מחיי ההוה של מאפו כאילו אין בו לפרקים מן ההוה, אלא מהעבר הרחוק או מהעתיד. הוא כאילו נמלט מדי פעם בפעם מעולם ההוה הצר אל עולם אחר, שהוא רחוק יותר – וממילא יפה יותר.

וכך חלם מאפו את החלום היפה, עשה את מעשה השבכה שלו, רקם את הרקמה הדקה, שבה הוא צד את לבנו עד עתה…

תשרי, תרע"ח.