בדברי פיוט השורה הבודדה היא המכריעה במובן הערך: זאת היא הנחה שאינה סובלת כמעט ערעור. אבל ביחס לדברים שבפּרוזה יש רבים המחשיבים בראש וראשונה את הנושא. כשני לו במעלה הם רואים את הקשר הטבעי שבין חלקי החיבור ואת יושר ההבעה ההולך ונשנה מדף לדף, ובתור כמות בטלה כמעט הם תופסים את הפסוק – זה חוט הארג הבודד אשר ביריעת הפרוזה הרחבה. אל החרוז היפה של שירה מקביל לכאורה הדף המוצלח של פרוזה; אבל בעצם אין הדבר הזה נכון. הברכה בת‑השמים היא ענוות‑לב, וכשהיא שרויה על דברי ספרות אתה מוצא אותה רק אחרי חיפש מרובה – בתוך התא הצר של הפסוק הבודד; הקללה בת‑התופת מהרסת עד היסוד, וכשהיא מבליעה את ארסה בדברי ספרות הרי היא פוגעת קודם כל בתאי‑ההתחלה של הפסוקים הבודדים. במובן זה אין בין פרוזה לשירה ולא כלום.
נמשיל על דברי ספרות מן האדמה אם כל חיים. אל מה ישׂא האיכר את עיניו ביום קציר – לטובה ולרעה? לא למידת השדה: זאת נתונה לו מכבר, ואין לשנות; גובה הקנים אף הוא אינו סימן לברכה גמורה, קומתם הנמוכה של קני הבר אינה מעידה על רזון. אך הנה שלח האיכר את ידו וקטף שבולת מקנה ולבבו חרד מציפּיה: רק ברגע זה, פנים אל פנים מול השבּולת הבודדה, ידע האיכר את אשר לפניו. ביד חרדה הוא מנסה להוציא גרעינים מתוך התרמילים, וכשהוא מוצא אותם אז יֵאוֹרו פניו: כי הנה הם, הגרעינים הקטנים, אבות כל ברכה, פרי כל עבודה אשר הצליחה! ועוד רגע שני: הבחינה טרם תגמר. אל מחבוא כף היד ייאספו הגרעינים, יבואו במספר: הנתנה שבולת אחת בודדה הרבה או מעט? הגדלו הגרעינים אם קטנו? ההתליעו או צבעם עומד בעין, זה צבע בראשית של גידול? לפי סימנים רבים כאלה יתעצב האיכר או ישמח אל לבבו. אבל יש אשר במעוף עין תפול אימה גדולה על האיכר: ידו, אשר חיפשה אחרי הגרעינים, נשארה ריקה, והנה היא הבעתה הגדולה, מלת הזוועה הקטנה, אשר השפתים תלאינה לדובב אותה: שדפון! השדה רחב ונסב, קני השבלים ידוֹדו ברוח, יהמו ויספּרו דבר‑מה, כצירי אדמה נאמנים. אבל כל זה שוא, קש‑מרמס, מעשה עמל אשר עלה בתוהו.
דומים לזה הם גלגולי הבחינה אצל הסופר. עם גמר עבודה לא ערך הנושא הוא המכריע – כי רוח היא בסופר הקצובה לו מאת הגורל, ואין לשנות. השבט והחסד אינם תלויים גם בזה, אם גבוהה קומתם של הרעיונות, או אם, להיפך, ארשׂת החיים התכנסה לתוך תפיסת דברים התמימה ורגילה למראית עין. ואולם ככל אשר תקטין את מקום הראות, כן ילך המשפט הלוך וקרוב: עליך לשלוף את המאמר הבודד, כאשר יוציאו את השבּולת מתוך הקנה, ולבחון אותו בתור חטיבה מיוחדת. בו, בפסוק הנפרד מחבריו, טמונים גרעיני היצירה. התפיסה של האמן זורעת פה את אמיתה הראשונה, איש‑האמת קובע פה את כוח תפיסתו המצומצמת. בהם, בגרעיני האמת הקטנים האלה, תלוי הכל: הקציר המבורך, מראה הקמה אשר עלתה יפה ומרהיבה את העין. לפי זה, לפי הכוח הפּורה של הפראזה הבודדה, אתה משער את הערך המוגמר של יצירת אמן; מלות התאור כשהן לעצמן אין בהן בכדי להשלות אותך – תהיינה המלים מה שתהיינה: יפות, מקושרות אחת לרעותה על ידי מעשה אריגה נאה. כל זה ללא הועיל: כי הלא גם השבולת הריקה יש לה טווי נאה והוא חדשה ורעננה למראית עין. וככה יצא מלפניך המשפט גם בנוגע לחיבור של סופר; בלי גרעינים אין ענין גם בקמה המלאה. ספר, המצורף ממאמרים שדופים, אין בו לכלכל את רוח האדם; הנושא, ואפילו הדפים שיש להם שיעור קומה של כתיבה, אינם מעלים ואינם מורידים, כמו שבשביל האיכר, אשר את שדהו הכה השדפון, אין הבדל בזה אם הוא זרע חטה או שבולת שועל ואם עלתה הקמה עד לידי שיעור‑גידול גמור. יתר על כן: הנוי החיצוני עלול לגרום רוגז נוסף.
מי שגורס בדברי הספרות את המושג יצירה, בעל כרחו שיתחיל את הבחינה מתאי החיים, ולא מן הקרום העליון. לנבון‑ספרות כזה לא יֵצַר ביותר, אם הסופרים בני דורו יקצרו במידת ההיקף, ימַעטו בנשגבות ובשעשועים וגם לא יעצרו כוח לשלוח את רעיונותיהם למרחוק; לכל זה יש שילומים: בהטעמת המציאות ובהרגשה הנכונה של טבע הדברים, אשר נקל לנו לקבל גם מאת ספרות תמימה ביותר. כי עיקר הבנת העולם הוא סוף‑סוף בזה, שהאדם יחזה את העולם מבשרו, ולא ממחשבות לבו התועות; וכך הוא הדבר גם בנוגע לדור ולחיי העם כלו: גם בשבילם, כמו בשביל היחיד, טוב הוא המשל הלקוח מחיי האדמה, הלקח היוצא מן התקומה והכשלון אשר בטבע, הנחמה הנשקפת לכל עין תמימה מתוך התוהו ובוהו המבדח של הגורל. אם כה ואם כה – כל הליקויים אשר בספרות הם בלתי נחשבים לעומת השדפון. זאת היא מחלה אשר מחוללה מקנן בסתר הדם, לעומתה נראות כל מחלות הכתיבה האחרות כבנות חלוף, אשר הנגע שלהן עלול לפשות רק בקצה העט של הכותב. השדפון שבספרות אינו רזון‑האמצעים; הוא, להפך, כמו השדפון אשר בטבע, איננו מונע את הגבעולים ואת הקנים מלהשתגשג, אבל הוא ממית את הגרעינים בעצם הוולדם, או הופך אותם לאבק באשה. זאת היא עקרות של הפסוק: צרוף המלים נעשה יבש, מרחיק עדות, בלתי עלול לעורר את הדמיון. הגרעין, הצפון במלה הבודדה, נראה כחצץ, ואף הכוח המדמה החזק ביותר אינו מסוגל לטחון אותו למזון של תפיסה.
תמצית החזיון הוא בזה, שמכת השדפון פוגעת על פי רוב בהמון סופרים בבת אחת. זאת היא מחלת הדור. היא מופיעה, כנראה, בתקופות מיוחדות במינן, בשעה שבני אדם נוחים לתנועה, לרוגז ולשעשועים – אבל נפשם, במעמקיה, קופאת על שמריה וחסרת עלילה. קרקע הנפש של הדור נותנת אז בספרות את הלשד אשר בשטח העליון; על כן כל מיני הגידולים, אין שרשם מעמיק באדמה, מוציאים עלים וקנים, אבל אין בכוחם להשאיר שריד בשביל גרעינים. גם בזה נאמן עד תום המשל הלקוח מחיי האדמה: השדפון אשר בספרו מכה בעיקר את הבינונים. הסופרים הקטנים, עשׂבי השדה, פורחים ועולים בנקל גם בשעה הזעומה הזאת; המסורת הספרותית, שזוהי אם כל קיומם, הולכת ומתקיימת על ידם: כשם שלא יחדלו גרעיני הזרע אשר בעשבים הדלים. כמו כן נבדלים לטובה הסופרים המעטים אשר כשרונם מרובה; כמו עץ השדה החזק מעמיקים אף הם את שרשיהם, וכתיבתם נושאת פירות. האמוּלים ביותר הם הבינונים, המצוּוים לגדל את המזון העיקרי בשביל הדור: אלה, כשהם מוכים בשדפון, מאבדים את כל עולמם. דומים הם לקמה בשׁלה אשר גבעוליה נכונים ושבּליה נבוּבות, כי אפסו מהן גרעינים. הזר, כי יצא לטייל בשדה, יעיף את עינו במראה הקמה המלאה; אבל ביום קציר תיגלה לעין כל המאֵרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.