מפני צמצום שפתנו עדיפה צורת הקטנות לספר העברי יותר מאשר צורת הרחבות. רבים, הרואים בכרך שופע שולים מעין המשך של מסורת, מגלים לא כהלכה את הפנים הרחבים של ספרינו העתיקים; הגמרא היתה נכתבת ונדפסת על גבי עלים עצומים לא בכדי להאדיר את המסכת, כי אם בכדי ליחד את הדף. הספר היה לפנים שם‑מסתורין כולל, ולא היה נפסד משימוש של פעם אחת; כשם שאין סובאים מהות של אדם חי בלגימה אחת, כך היו אבותינו מניחים ספר מידם בכדי לשוב אליו לעת מצוא. אגב חטף אחד היו קוראים דף‑גמרא, היו מגידים פרק במשניות; בכדי לשים כבוד ליחידות‑הלימוד האלה, שהיו בבחינת ספרים‑צאצאים של ספר אחד גדול, היו משוים להן שיעור של מידה. לפני יהודי, כשישב אל גמרא פתוחה בדף פלוני‑אלמוני, היה דומה למלומד בימינו, האוחז בידו ספר אחד לקריאה ועל שלחנו מפוזרים מסביב המון ספרים שונים; בגמרא אחת יחידה היה משום כבוד‑מקום של חדר ספרים, בדף אחד יחידי היה משום ריבוי‑העיון. וכן היתה נכּרת חשיבות הדפים הזאת גם ביתר הספרים גדולי התבנית –מן הרמב“ם עד ה”טורים" ועד ה“אלשיך.” לא כן הדבר בימינו, כשהקורא מודד לעצמו בבת אחת מדת‑עיון בשביל קריאה של ספר שלם; הדפים, שחדלו לעמוד ברשות עצמם, נאה להם להצטמצם ולהיות אחוזים זה בעקב זה.

הספר של עכשיו, שאין לו דפים קרואי‑שם, הוא התובע שישימו לו כבוד נגד הקורא על ידי הרחבת הכּרס; אבל הדף הבודד, בספר עברי של זמננו, דורש שינתן בכלי צר, בכדי שלא יגרום לסופר מהילה. אין עם מכונן לכל צורת‑מצוא את שפתו; והנה את ההילוך של שפתנו מסמל הפרק ולא הספר, צעדה הבודד מידתו כמידת הפסוק הקצר. בהלך של סגנון ובשטף של לשון מגמא סופר לועזי פני דפים רחבים; היצירה והחכמה הן בשביל הכתיבה הזאת רק יצרים מגרים, המפתים את השפה שיהיו לה פתחון‑פה ונדיבות. הכותב בשפת‑עבר הוא, להפך, איש אשר לשונו תתנהל בכבדות; לא מחוסר מלים או מקוצר סגנון, כי אם מסיבה אחרת מופלאה עד מאוד: – מפני הצורך לחסר ממשמעות המלים. ברוב המקרים מתכוון הכותב בעברית להגיד פחות ממה שאצור במשפט הנמרץ היוצא מפרי‑עטו; צירופי מלים בעברית משׂיחים מאליהם, בדרך הקצרה של הרמז, חכמת לשון מיוחדת, וסופר ממדרגה רגילה סוחב בנתיב‑הכתיבה שלו המון שאריות כאלה, אשר הוא לא הולידן, לא הכירן ולא חפץ בהן. כתיבה תמה בעברית עושה אותה אחת משתים: או שהסופר מגדיל את מושגיו, או שהוא מלקט מלים וצירופים בזהירות ובענוה רבה; אם כה ואם כה אין בחפזון ברכה לסופר העברי. דוק ותסכים, כי בכל הספרות העברית לכל תקופותיה אין בנמצא אף ספר אחד נחשב, שהמכתב שלו יהיה רחב וקל ושוטף – כשם שקשה, להפך, למצוא בספרות לועזית ספר נבחר שיהא כתוב אגב גדלות‑מושׂגים וקיצור‑סגנון המצויים בכפיפה אחת במכתב של כתבי הקודש.

הסופר העברי אנוס לכתוב בדי‑שהות; כשהוא ממריץ את עטו – לא ימלט כל כשרון את כתיבתו מריח של מליצה. ואולם עמל סופרים כזה דורש לעצמו גם גמול מיוחד של עיון נוסף; בדף נרחב, בן הארבעים שורה חסר אחת, נראה הסופר העברי כמוכר בזול, כנותן המון חליפות‑כתיבה בפרוטה אחת של עיון‑כתיבה. חוק משוה הוא, כי מה שהוא נצרף ומצורף – לא יהיה סיפק בעיני הקורא להשקיף על זה בהעלם אחד. והנה בדף מפוטם של ספר עברי, האוצר לפעמים חליפות‑סגנון, המשיח הגיון של חיים רבים, המעביר בזו אחרי זו דמויות שונות של הלך‑נפש – בדף‑תערובת כזה על הקורא לרוץ, להוקיר את הפרטים ולתפוס בלי משגה את היקר הכולל! גמול‑צדק כזה מצד הקורא צפון, כמובן, רק לסופר אחד מרבים; כל הרבבה האחת והיחידה של קוראי עברית דנה את הדפים הגדולים, שמוגשים לה בספרים המעטים, כדברי מליצה התובעים עיון לעיפה. כמו כן אין ספר עברי רחב‑פרצוף זוכה, שיהא הקורא בו שוקק בקריאתו מדף אל דף; משטח אדירים של פסוקים עברים משכיח, מבליע ראשית ואחרית, יוצר דמיון של גשר ארוך לאין תכלית. הסגנון העברי, שמשקלו כבד, דורש סגולות‑עזר בכדי ליצור בינו ובין קוראו הלך‑לב של חלקות, של חנופת‑נועם כשרה; מדפים קטנים הבאים בהבטחה קלה של מועט המחזיק את המרובה, אפשר לפעמים לכונן גם בשביל הספר העברי את אַפריון‑הקריאה הענוג, אשר מסתופף בו פוקח עין טובה וצלולה ונותן את לבו לדברי‑כתב ספורים, השטוחים לפניו במספר כדברים חמודים.