הנה קו מענין, קו למופת כמעט: כל אלה אשר צמצום המחשבה ניתן להם לאושר, לתועלת, לשימוש של יצירה – דיברו בלשון נפתוּלים או, לכל הפחות, הגו את מחשבתם החותרת בשברי פסוקים שלא היו כלל וכלל דבוקים האחד אל השני על פי סדר של התחלה וגמירה; להפך, סדר הכתיבה של אנשים מרוכזים כאלה הוא כעין חשש יצירה בלתי פוסק. מה שנאמר כבר לכאורה על כל חליפותיו, מציץ פתאום מבין פסוקים חדשים, מזכיר את עצמו במלת‑רמז נוספת, מזדווג במין תאוה עוורת אל ענינים רחוקים וחדשים, רק למען הכפיל את עצמו בדיבורים שונים. משלי אמת. המאמתים את תכונת היצירה הזאת, יש רבים וקרובים מאד – למן כתבי‑הקודש, המוקדמים והמאוחרים, של כל העמים, עד לדיבור הפה החי של אדם, ויהא גם אדם מן השוק, אשר מחשבתו פנויה ביותר לענין אחד. בספרים כאלה, וגם בפי האנשים ממין זה, הולכות מלות ההטעמה וחוזרות בלי קץ עד להרגיז, עד לעורר את החשד כי המלמד להועיל או האיש הדובר אליך הוא קצר שפה; אבל לא כן הדבר. זאת היא רק צפיפות החיים הנדחקת לתוך מחשבה אחת מרוכזת, זהו כל העולם אשר נטל עליו להעביר את כל מראותיו בראי‑השׂגה אחד. מחשבת האדם, שבית‑קיבולה צר לעומת מלוא כל העולם, נעשית מטת‑סדום בשביל כל אלה אשר סיגלו להם הסתכלות אחת יחידה, המוכרחים בכל פעם להזכיר – לעצמם ולאחרים – כי כל ענין, אשר אותה המחשבה היחידה לא עשתה לו חשבון, לא לקחה ממנו משהו בשביל האמת הכוללת – הענין ההוא לא יחשב כלל בין ענינים, ואולי לא יצויר כלל במציאות. זהו אושר ועמל‑לא‑אנוש גם יחד – להתמכר כל החיים למעשה ריכוז כזה, אשר אף פעם לא ישביע את רצון האמת עד תום, כי העולם הוא סוף‑סוף יותר מדי כביר ואטום מאשר נוכל לצרור אותו בכנף מחשבה אחת, מאשר ייכלא כולו באבן שואבת של השגה אחת. על כן יש אשר נראה לפנינו לפעמים מחזה גבורה המעורר קנאה וחמלה גם יחד: איש מוזר אחד, אשר הגה מחשבה אחת עזר בשביל כל העולם, בשביל עם אחד שלם, או בשביל נפשו לבדו, הנה הוא עמס את כל עניני העולם הזה, הקטנים עם הגדולים, על דבּשת מחשבתו הצרה מהכיל, והוא מוליך את המטען הרופף הזה בקוצר‑רוח רב, כשהוא כורע חליפות לימין ולשמאל למען הרים את אשר יישמט מעל גב נפשו – זה גמל המדבר המסובל, המתנודד על פני חול החיים. הנה מסע היגון הנמשך בלא דרך וכמעט ללא מטרה, ואשר יתּם רק בעת אשר המות יבוא להבריך את הנפש למנוחת החדלון.

כזה היה, כנראה, גם א. ד. גורדון. הרחק בכוונה את כל חומר ההגיון המסובך אשר היה בשביל א. ד. גורדון דבר שבמקרה, דבר‑מה אשר בו נאזר למען הוסיף עוד לתאות מחשבתו היחידה; אל תצרף לעצם הענין גם את הרעיון בדבר העבודה, זה אשר לכאורה היה אצל א. ד. גורדון ציר הסיבוב, תכלית לעמל המחשבה, פתרון גאולה לחידת המוראים של חיי היהודים. עצם הדבר אשר בו הגה א. ד. גורדון כל ימיו, במחשכי הנפש, עד לבלי השאיר כל פתחון פה לחרטה, תוך כדי התאמצות המביאה לידי השגת החושים, הדבר הזה היה המעוּות של נפש היהודי. היש בזה משום חידוש, הכי רק מאתמול נודע הדבר, כי נפש היהודי הִנֶהָ חולה ורעה? אמנם כן. אנחנו שוכחים, כי כל אלה אשר ביקשו ארוכה לאיש היהודי נתכוונו בעיקר לדרכי החיים; כמו‑כן אנחנו מסיחים את דעתנו מן האמת האיומה, כי גם עכשיו רצוננו מכוּון, באונס או בשגגה, רק להביא את התמורה – את הארץ החדשה, את מקור המחיה הטהור, את העמל לגורל מיוחד אשר ילביש אותנו גאון ככל העמים. אלה הן בוודאי הדרכים הטובות, והדבר הלא ברור, כי מלא‑דרך אל המטרה אפשר להגיע בזמן מן הזמנים רק בדרכי חיים. אבל המעוות עומד בעין, והאיש אשר השיג את זה פעם אחת בכל כוח מחשבתו, הוא לא ירף להגות במעוות הזה כל ימי חייו. הטוב – הלא גם את הטוב נעשה – נדמה כחיקוי, כמוגבל רק לראיה ולשמוש, כמונח בקרן‑זוית. בן העם הזר הוא לעומתנו לא רק יליד ההצלחה. זאת היתה הטעות של כל מתקני הגורל אשר בקרבנו, ונפשו של א. ד. גורדון נקטה לגמרי באמונה התפלה הזאת. לא, אלף פעם ואחת לא – ככה חושב א. ד. גורדון, ואלף פעם ואחת הוא שׂח תחת עול הביטוי ומשתדל למצוא מלים פשוטות, אשר יביעו כן את רעיונו.

א.ד. גורדון סבל יסורי ביטוי – אבל יכול להיות שזה רק תרמית השגה. אופן הכתיבה שלו, ככתיבת כל אדם המחיה את מחשבותיו, התאים בהכרח אל זה אשר רצה לכתוב; ואולם זה אשר נטל על א. ד. גורדון להגיד היה דבר אשר לא ייאמר עד תום. צריך היה להגיד, כי חיי היהודים הם רעים – למרות הצדקה והחסד ומדת הרחמים; כי מעשי היהודים הם בלתי נחשבים – למרות ההשפעה, חריצות השכל ותיקון העולם; כי בינת היהודי עקרה היא מהבין את ארץ הגזירה אשר שמה נתעו חיי הנפש של האיש היהודי – למרות זה אשר היא, הבינה הזריזה של יהודי, פרשה את כנפיה על מלוא כל העולם. כל זה יוגד על נקלה, אבל הנפש לא תשבע ממנו. אתה רוצה לעצום את עיניך ולמצוא ניב כל‑שהוא אשר יכלול את הכל בבת אחת. דומה אתה לראות לפני עיני רוחך גורל חיים אשר הושחת תארו, אשר ערבב לבליל אחד טוב ורע ותהפוכות רחוקות ומשונות – הה, מה מלים כי יעזורו, כי יגלו דבר‑מה חדש! הכי חפצת לעזור או לגלות? לו נמצא ניב‑קסם אשר ישכין שלום, ישכיח, ישיב את הנפש לקדמותה. “לגשת פשוט אל העבודה” – חוזר א. ד. גורדון במקומות רבים. כן, הנה הוא הדבר: ברית האהבה, אשר בין היהודי ובין העולם נתקלקלה, הפכה להיות בדידות ושממון; כל התפלות, אשר בחיי משפחה כזאת ללא‑נחת, הנה הן לעינינו: החדוה, הנדיבות והסבל נגוזו ואינם; העולם הוא נבדל, זועף וזועם כל הימים, ולעומתו חורש היהודי מזימות לעשות לנפשו. מה לעשות לאהבה כזאת אשר נכזבה משכבר הימים, אשר אולי כבר היתה לאין, למשל ולשנינה בשביל כל עמי הארץ? אפשר להחזיר את התועים למוטב; חכמים מיושבים יודעים להשכין שלום בין נאהבים נפרדים. אבל יש אשר האוהב האומלל בעצמו יכסה את פניו בשתי ידיו והוא הוגה הגות כבדה: מה הוא הדבר החסר, הדבר אשר אין לתקנו, אשר לזכרו יעוף בן‑רגע החלום על‑דבר החיים החדשים? כזה אתה רואה אותו, את א. ד. גורדון: יושב ותוהה מלא כלימה, ועל שפתיו בת צחוק של עזרה רחוקה מאד מאד. הוא אשר השלים, מצא דרכים, קירב לכאורה את הנאהבים הנפרדים – את היהודי ואת הטבע. “לגשת פשוט” – הה, לוּ אפשר היה כדבר הזה! פיו מילל: לתקן, לעבוד, לשוב אל הטבע; העין צופיה בנחת על זה אשר נעשה לתקן את המעוות, הדמיון משער את ההצלחה אשר תעמוד לימיננו ברבות הימים. אבל הלב מתאוה לאהבה שלמה, הנכסף לחיי אמת מהרף‑העין הראשון – הומה ומתודה ואינו מוצא לו מנוחה.