לא יתואר כי לכל המון המידות והמנהגים של היהודים יימצא המקום בארץ יהודה הקטנה; גם השבת, זאת סגולת‑החיים הכבדה והיקרה של אבותינו, תאַבד במושבותינו אשר בארץ רבים ושונים מן הקדשים הדבקים אליה כיום הזה. אם נמשיל על הגליות, כי ככל יוצאי‑חוץ עטפו גם הן את ילדיהן – ילדי רוחן – בלבושים ובסחבות, למען יחם להם בדרכים ובנדודים – עלינו לנחש ולשער, כי בבית המולדת הצר ינסה הטף אשר לרוחנו להתנער ולהתפשט, כי הגדולה והבחירה ביניהם – הלא היא השבת – תתרחץ, תחליף את עורות‑השועלים אשר על כתביה בגלימת‑תכלת קלה, וכן גם עשה תעשה את צפרניה.

אוולת הגורל היא, כי עם שאויביו משקצים אותו וגורמים לו דאבון‑לב – מעלה אף הוא זעף ושממון על כל הקדוש לו; נפש העם דומה בזה לראש‑משפחה, המקבל יסורים בחוץ ושופך אימה בבית. אימת‑שממון כל‑שהיא היתה צמודה גם אל השבת; הנחת שבערבי שבתות היתה בת משטר, יגיעת דורות, אחוזת תנומה. הנרות המבורכים הזהירו באור שלום, השולחן הצחור והארוחה הנדיבה שתלו במסיבה שאננה את האב הרודם, את האם הנוחה ואת הילדים הנכאים כמעט; אבל עיגול הנועם הזה גדלו היה רק כמלוא השולחן. מעבר ממנו היתה עלטה, זעף כלים ודברים אשר אין בהם חפץ. רק החריש האב מלסלסל את ברכות המזון ורק המתיקה האם אנחת לב שלאחרי סעודה – והנה קמו מעל השלחן אנשים חולי מנוחה, נואלים ונפחדים בקרב יצורי הכלים והרהיטים אשר במעונם הקטן. עוד מעט פסוע כה וכה, ומסביב כבר נהיה מרגוע; רוח השבת פרשׂה כביכול, את כנפיה בחדרי יהודים, והנה היא תלויה כמו שהיא – נושנה, כבדה ויגעת שלטון. מכבדה ימכּו גם הנרות: העין נרתעת מהביט בשלהבת השבת של הנרות, הרוקדת באין עזר את ריקוד המות, וכל חלל האויר מלא פחדים וגוויעה. ומתוך ליל הרזים הזה יבקע יום השביעי, יום מוזר בטובו ובכוח שלטונו, בכל הליכותיו הכבדות והריקות גם יחד. ענוים ישׂבעו בו, אך לעליזי חיים ישים יום השבתון הזה מועקה בלב ובמתנים. רינה לאלהים ומלבושי משי ושממון מתוק מן הבוקר ועד הערב – הנה יום קדוש ליגיעי‑כוח; זה לא חג לאנשי חיל וילדים, כי אם שעת‑הפסקה ארוכה בין ששת ימים לששת ימים. בכפר עכו"ם נכסף כל הטף ליום הנבחר אשר בשבוע, ואולם בבתי יהודים מענים את הילדים במצודה של שבת, לבל יחליקו מתוכה כדגים קטנים דרך חורי הרשת; העצבת, הבאה עם ערוב יום השביעי, משיחים אותה בכל מאודם רק נשים זקנות ויהודים יודעי‑דאגה. מה שתם להיות עם חשכה – זה לא גיל המנוחה, כי אם נועם השכחה; מה שמתרגש לבוא מחדש – הוא לא העמל הרב או הנוגש, כי אם טורח החיים הדל והמתועב. ניגון ההבדלה הוא לא ילל נבער לששת ימי השבוע השבים לסבל ולעבודה, כי אם יגון מבכּה על יום השבת הבהיר והנעלה והמיטיב אשר חדל מהיות לו עדנה. ואף זאת הקדרות השרויה בליל מוצאי שבת בקינים של יהודים נכאים, אינה אות לטובה, לאמור: קשה עלינו פרידתך, יום נחמד! – כי לעומת זה ירבה הגיל בליל הפרידה אצל יהודים מגודלים לכוח ולשפע; פה מצויה בלילי שבתות שמחה סואנת, כאילו נשבר עול וניתקו מוסרות של יום קשה מנשוא; ובליל זה, שהיהודים דלי‑דם מלאו געגועים קודרים על יום‑החרם המרגיע אשר עבר, הנהיגו יהודים תמימים וחסידים ריקודים ומשתה שמנים, כאות בשורה ליום‑איסורים אשר חלף ואיננו.

לא יתואר כי בארץ ישראל לא תיעשה השבת טובה ונוחה מעט יותר; פה, במקום אשר המלכה הזאת מלכה בנעוריה וזכות המלכות ניתנה לה מאת השמים והארץ וכל צבאם – היא תיכלם משמור ימים רבים על דמותה את תכריכי החוקים ואת פעמוני האזהרות אשר תלו בנכר על נזרה. ביום אשר יחדלו היהודים בארץ יהודה להיות ערים יותר מכל האדם, יחדל גם יום השביעי להיות יום משמים ומשכיח; הוא ישוב להיות זכר למעשים ולחיים.