נגינה ביחידות חדלה זה כבר מהיות דבר שכיח בין היהודים. מכל כלי-הנגינה המשׂיחים את הלב – מן החליל נעים-הכפר ועד הפלייטה האצילית – השאירו היהודים לעצמם לשם שימוש רק את הגרמוֹפוֹן האווילי ואת הפּסנתר המהודר, הרעשן והמתפאר לשוא. אבל לעומת זה מוכנים נערים וזקנים יהודים בכל יום לעכּל בציבור ובצפיפות גדולה עד מאוד את מזון הנפש הרוֹסס אשר קורא לו: נגינה. הדבר נעשה כמעט לתכונה, לסימן טוב של מזג עממי חם ונעלה.
ביקור אחד בקונצרט, בתוך אחיך הנבהלים, יעורר בך ספק ותמהון: כל מצח עמוּם וכבד, הפנים מביעים בגלוי קוצר-רוח, העורף המתכּווץ מספר לך על-דבר התאפקות שלא מתוך נחת רוח. חסרה גם השלוה בעינים, זו המעידה על הקשבה תמימה, על מרגוע הלב של האדם הנוהה אחרי הצלילים בלי כל כונה. ואולם ביחד עם זה אתה מרגיש, כי כל המון האנשים אשר באולם מצייתים לערוּת אחת משותפת ומובנה לכולם עד מאוד. מה שמה כי תכנה אותה? את זה לא תוכל להגיד, יען כי התכּוננוּת החושים הזאת לא נוצרה לשמה, לשם יחוד עם שפע הנגינה. היא הובאה מן החוץ; גרמו אותה: פרסום שם המנגן, הצורך להיות בין הבאים, היראה הכמוסה של היהודי מפני המחסור – ואפילו כשהמחסור הזה הוא רק מחסור בנשפי נגינה. הנגינה בעצמה מענגת, כמובן, רבים מבין הקהל; אבל מה שכלכל את נפש כולם, סיפק להם את התעוררות החושים, עורר בהם רגש של חובה – זה היה דבר-מה מוכן למפרע. מושג הנגינה כאילו נתבּדל, נעשה חומר ראוי לתפיסה ולעשׂיה. היהודים הזריזים האלה הלכו אל נשף המנגינות בשביל לקיים מצוה, בכדי להצטרף אל אחרים, למען המלט מרגש האכזבה הנגרם על-ידי הפסד. פה היא נקודת ההבחנה הניתנת לראיה גמורה: הם נוהרים כולם אל המנגינות לא כדי לזכות, כי אם כדי שלא להפסיד. גם בקונצרטים אשר במדינות הים אין הקהל מצטרף כולו מיחדים חומדי-נגינה לתומם; אבל ענין היחיד אינו נמחה שם כליל מעל הפנים. לעומת זה הנשפים שלנו הם נלהבים כל-כך יען כי הם מעשה רבים: סלד-הלב של שומע בודד אינו צריך לחפּשׂ אחרי הד נפשו של שומע אחר; כולם יושבים מין ישיבה שיש בה עשׂיה, ועושים את שלהם.
עם גמר המנגינות הם מוחאים כף. במחיאות-הכפּיים הנשׂגבות של אחינו היהודים יש תמיד דבר-מה המעליב ומבייש גם יחד. זהו מן פרעון ללא חשבון של מבלי עולם. למראה השכר הזה, הניתן שלא כדין, אתה נפעם וזועם בלי-משׂים; ככל דבר שאינו מתאים אל המציאות מעוררת בך גם ההתלהבות הזאת, על כל ספיחיה, אי-רצון, אי-אמון, אי-סבלנות. השילומים האלה, אשר אין הנאה קודמת להם במידה נכונה, נעשים בן-רגע לסמל של קריקטורה, לדכי נואש של יצור מסכן אשר אין לו הבנה לצור כהוגן את הצורה הקלה של הבעת תודה. כי הנה זה עכשיו נגמרה המנגינה הארוכה והכבדה: מי שהבין אותה כבר שילם די מחירה בהקשבה מכוּונת, מיגעת; אשר לא הבין – עינה את נפשו שעה ארוכה בחששות על דבר תכליתן של יצירות-נגינה כאלה – בין כה וכה וגמר המנגינה הוא גם רגע המרגוע הנכסף, העולה בד בבד עם גמר השילומים למנגן. אבל כזאת לא תהיה אצלנו: מחיאות הכפיים מתפוצצות פתאום כרעם, כבשורה אווילית שלא מעלמא הדין. לפניך מין שקר מהביל ונשגב גם יחד: המון אנשים שולחים התלהבות תעלומה לאוויר העולם, מרעיפים תודות לאין חקר על ראש איש מנגן אשר הכביד את שבתם אתו באולם. אבל הנה הגיע התור למנגינות הקצרות, הזולפות למשעי, המתוקות לכל אוזן שומעת, העושות לרגע אחד את כל איש אקראי למניד-ראש על אושר, למבליג מתוך מתיקות על כל יגון. רגע ומשנהו ארכה המנגינה ונדמה. יש עין רטובה מהתעוררות, יש כף מתרוממת למחיאות, לשם צורך העולם. אבל הבאים בנשף הם יהודים והם מריקים את כל כלי נפשם: הם מוחאים כף לבלי קצב. הזר הרואה אותם מצטחק, מהרהר אולי בנדיבות על התלהבות המזג של הקהל, אשר כרוב הענוג אשר שׂבע כן ירבה להשיב תודות. אבל מה שנאת את ההתלהבות הזאת, אתה שומע בודד! היא מענה אותך כחרפּה, כשכרון בּוֹשת של אחרים רודפי-רוח, כצלם בלהות של הון הולך לאיבּוּד על לא-דבר. הנאמנה ההתלהבות הזאת? שבעתים ירע לך אם תאמין בזה: כי למה יסכּוֹן ההמון הקלוֹקל הזה, המפיח התלהבות אדירה על-נקלה – על פי כנור, על לוע פסנתר? מה יתן ביום צרה, מה יוסיף ביום נצחון?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.