אנחנו נזהרים מנגוע באצבע קלה בזדונותיה ובשגיונותיה של האנטישמיות המהבילה, כאלו היינו לקויים במורך לב של עבדים שאינם רגילים להרהר אחרי גידופי בעליהם. אמנם כל הכתוב בחרט האנטישמיות מושך את עינינו ומרקיד את לבנו; אבל כשאנו מקשיבים לדיבות מנדינו – אין לנו בגלוי אלא בת-צחוק משקצת, זו הנחשבת אצל הגויים כאחד הסימנים המגונים של היהודים המשכילים. לא יקר-מציאות הוא ברחובנו הטיפוס של מומר לאנטישמיות, זה המתפנק בקרב אחיו על קיא השקר של בוזי היהודים; אבל רק יהודי אחד מאלפי רבבה עלול לשמוע דברי קנטור כאדם שלם, כלומר שיתיחס אל הדברים חליפות בזעם ובלעג ובהודעה כבושה. ובין כל הוגי הדעה שלנו אין למצוא כמעט אף אחד, שיאמץ את לבו וילך גלוי עינים וגלוי פנים אל מקום הנחילים העצומים של האנטישמיות ויהא רודה משם, מתוך עולם מוזר זה שכולו זעף וזמזום ועוקץ, את מעט הדבש היקר שאינו בא אלא מתוך כוורות של שונאים.

כי הנה כל הטוב של הגזע העברי מצוי במידה שוה כמעט אצל יהודי כל הארצות. לא כן הרעות; הללו יש שנתהוו מתוך הזדווגות-כלאים של אופי יהודי ואופי נכרי, ויש שהוטבעו בנפש היהודית בתקופות שונות של שמד ונגישות, בזמן שהחומר הנפשי הוא כמסוס וכל חותם-חיים שוקע בו עד למעמקים; נוספו על כל אלה מחלות הבהלה: כל תקופה גדולה, שנתרגשה לבוא בארץ מן הארצות, עשתה את הלב היהודי כעין מפוח ויצרה בו חום טפל ומשחית. בן-עמנו השתאה עד להשחית גם בתקופת חורבן וגם בתקופת גאולה; אמנם הנפשות העזות שבין היהודים לבשו עם כל מאורע עולם אדיר מעין אפיקורסות חדשה ויקרה ותיבלו את תפיסתן בחריפות מזוקקת. אבל המון עמנו באשר הוא שם היה נוטה תמיד לצהלה ולבהלה; זה דורות על דורות לא חדלנו מהיות עם אומלל, והאומללים מתמלאים בעת צרה חשדים גדולים ומתרוקנים מכל חשדיהם בעת טובה. והנה כל חולשות האופי האלה למיניהן הן בעיקר נגעי המקום של גלויותינו. הם הם נגעי-חוץ גלויים ומביישים ותובעים, כביכול, תחבושת ערמה למען כסות עליהם. כל הכתוב בידי יהודים ומוסד על יהודים אין בו אף רמז לשעות התפלות העוברות על בית ישראל, כשהבית עתיק הימים הזה מתמלא אדים של מחלות נפש וריח-עובש של שיבה מעוטפת ומסותרת מחלחל באוויר עד לבלי נשוא. כל הספרות הגדולה, שנבראה על ידי יהודים לשם עצמם, חסרה את השְׁחור, זה הצבע העז של וידוי וכלימה וחרטה; בתוך ארבע אמות של יהודים לא נראה בדורות האחרונים דבר-מה דומה לקלון-עם. מטיפי העם הזה דאגו למידות טובות, אבל איש לא הוציא הגה על התכונות; ברחוב היהודים, המלא ערב רב של תוהי-לב, נקבעה מעין תמימות מעושה ונלעגה, זו המשערת כי היהודים אינם חסרים אלא רצון טוב בכדי שיהיו טובים.

לחקר סתום זה של תכונות היהודים מביאה האנטישמיות הכוזבת המון רמזים. מתוך השעטה הגדולה של שונאי ישראל, הממלאה פני תבל, אתה שומע לפרקים את הפסיעה הקלה של האמת; גם האיבה המתלקחת על לא-דבר משאירה אחריה מעט אפר חם, ולזה יש צבע, מקום וריח-סביבה; גם השטנה השובבה ביותר, הנמוגה כנביחות כלבים, משאירה אחריה הד-שממון מיוחד המעיק על לב באמיתו. היללה האנטישמית מגבירה לאין-חפץ רק את קולותיה האדירים, אבל שיחה התוסס יש לו בכל ארץ לשון-כזבים מיוחדת, וזו מקבלת השפעה גם מהליכות היהודים, מארחות נפשם, מסתרי אופים. מתוך כך אנו מצוּוים ליצור בעל כרחנו מחקר זר ומוזר של אנטישמיות. עם ישראל הוא בן קיבוצים, ואין לך קיבוץ יהודי שלא יכחיש את סגולותיו המיוחדות שיש בהן משום פגם; כל חלקי העם כאילו קשרו כולם יחד קשר על שכינות מקומותיהם, שברו כל אחד ביחידות את כור הליקויים יקר הבחינות. לא נשאר לנו איפוא אלא לדלות את המכיתה האבודה מתוך מצולותיה של האנטישמיות הרחבה והנרפשת.