באחד הימים, בתקופת החדשים הנצורים אשר ביהודה, נפעם בית האלמוני מחג ילדים; וברדת היום ובחדר הילדים נטשו כל תשורות הצעצועים על מקומן, כי החוגגת הקטנה כבר זנחה אותן במוצאי חגה למעצבה ראשונה – עמד עוד לראוה נסיך המצולה הקטן, הוא דג הזהב אשר הובא לתשורה באגן זכוכית מעוגל, מזרה צבעים כגביש, ואשר מאז בואו הוצג בלב השולחן ותחתיו פרושה לתפארת-תמיד מפת שמורים קטנה מעשה תחרים. עתה, בכלות אור היום ונוגה הערב בא מהול בקורים חכלילים, כאשר יהיה לפעמים בדמדומי יום סתיו, התנוסס בזיך הצלעות מול חלל הפתח ובמצולה הזקופה אשר בתוכו התמודד עוד דג הזהב אנה ואנה בטרם לילו, וניד שעשועים מהיר טלטלהו עתה רק מרגע למשנהו, לעת אשר הילדה הגוהרת עליו נאנחה אנחה קלה מרוב תענוג והשתאות. לבדה היא הילדה בחדר תשורותיה, וכדרך ילדים בדבקם אל-דבר ביחידות – לא תשמע את הקול הקורא אליה, קול האם המצווה לה מרחוק, מאצל דלת המסדרון, כי תבוא להחליף אמירת-שלום של פרידה עם האורחות ההולכות, בת-ואם מן הקרואות אשר הביאו לתשורה נעלה את דג הזהב. עוד רגע ישוקו שם מאד הדברים, דברי נשים המשוחחות עד-תום בפתח מסדרון, בקצה השובל של חגיגה מסתיימת; אך הילדה הקשובה בת השש לא תאזין ולא תשמע, כי בעמדה פה אל מחמד תשורותיה תאזין ותשמע את קול החיים הפלאי המתעלם בניד שעשועים, היא לשון המצולות המתהדרת חרש בזהב קשקשים ובכסף סנפירים. ויעברו ימים ובית האלמוני נפעם שנית, כי גדול הבנים בישר להוריו את דבר צאתו בצבא המתנדבים. ואביו, אשר דימה לראות את שורש ההחלטה בדמיון הצעיר ולא בלבבו, חשב לנכון כי מסיבת משפחה וחליפות שיחה בענין הגדול אולי יעניקו למתנדב הנסער גם מחובת הלב היציבה, זו שיוצאי צבא נכרים זוכים כנראה לקבלה בחשאי ובחפזון בשעת אמירת שלום של פרידה. ויעשו כן בביתו וסעודת הצהרים הנפעמת נקראה בשם מסיבת פרידה; והאב, אשר רצה אמנם כי תקום ותארך שיחת חיבה למלוא השולחן, למען ירגיש הבן את ערך מעשהו לא בגאות יחיד כי אם בענות כבוד של יקיר משפחה, לא התאפק בכל זאת והשיח את מזימת כוונתו בפני כל היושבים הגדולים עם הקטנים, – כדרך יהודי הבהול על פי רוב להשיח עיקר-דבר. וכה אמר בפתיחת הסעודה, אחרי אשר הבן כבר הרבה דברים מן הענין האחד: העושה דבר בכוח הדמיון הוא רק שליח עצמו, אך העושה מתוך התעוררות הלב הוא בבחינת אחד מרבים; נטוש איפוא את דברי דמיונך, בחורי, ונחייה פה יחד התעוררות לב. – אמנם כמו היתול חיבה היה בדברים, אך המתנדב בן-העשרים, בחור יהודי הקרוא לכוחו, לא נמנע מהשיב דברים מחוכמים, והראה אף הוא, – בראי הקסמים של הדבור היהודי, – את בחינת המעשה שהוא עומד לעשות; וגם בדברו אחרי כן כה וכה נסבו דבריו בלי-הרף בכוח הדמיון. לאט לאט נתבטלה כליל מחשבת האב אשר חשב להיטיב לבנו: זאת לא היתה עוד שיחת פרידה מתחפשת שבשעת סעודה, שיחה תמימה ומתממת המהולה בחיבת הורים ובמזג המשפחה של אחים ואחיות והטובה לבן ההולך מאמרות החיבה המפורשות; ויהי להפך: הבן הרבה לדבר בענין הגדול, ובדברו כן בכוח עצמו לא השגיח עוד היטב ברמזי פנים של אב ואם והיה הולך ומתאר נפלאות מלחמה בפני אחים ואחיות קשובים. ובמצרי תאור אחד, לעת אשר לא ידע עוד המשך או תעצומות דמיון נוספות, המריצהו דבור-פה מתפנק של האחות הקטנה למהול את תאורו גם במתק האימה השכיח באגדות ילדים. זאת המחוכמת בת-השש קראה פתאום ברהב ילדותה: אתה תהרוג הרבה במלחמה! – ואחיה, אשר צחק אליה עם יתר הצוחקים, עשה חיש מהר אמרים חדשים במבוכה הצוהלת הזאת, ומשיח שפתיו כמו נגלמה פתאום דמות המלחמה ההורגת, היא דמות ההרג השנואה בקרב היהודים מכל דמויות המות האחרות. האם נפנפה בכף ידה מול הבן המדבר ושפתיה המליטו בלי-משים צוו מול הילדה המאזינה: קומי ולכי לך אל חדרך! – ובסרב הקטנה בקול רם והיא קוראת בעניה בשם אחיה הגדול – נאנחה האם כאנוסה לקום בלא-עת מעל השולחן, אספה כמלוא משאה ממערכת השולחן וגם נהגה אחריה בשלום את הילדה הנכנעת. והאב, אחרי השארו לבדו עם כל עוילי משפחתו, ישב כנבוך או כנעצב; בשעה זו לא ראה את עצמו אב נכון ביהודה, אב בגבורים אשר התחיל ספירת דורות חדשה ואשר בנו הפועל אחריו כבר רואה את ההסברה הדבורית של העולם כעשויה ברובה בידי אביו, והוא מקיים על ידי כך כבוד-אב חדש אשר כמוהו לא היה עוד בקרב יהודים. הדמדומים כבר התרגשו לבוא, וזה הבן היוצא לצבא דבר עוד על מלאכות המלחמה בתאות בחורים, בתאוה של מסביר חדש; רק לאחרונה, לעת אשר כהתה ראות העין מפנים אל פנים, התאושש האב ואמר בלשון ענוה של יהודי רגיל: המות הוא מות-אדם בכל מקום. – אך תשובת הבן המדבר דחתה עוד לשעה קצרה את שתיקת ההפסקה הנכספת, זו שבכוחה לכלות בשלום כל שיחת מסובים הנעוצה בדמדומי ערב.

ופתאום, בעוד עוילי הבנים מקשיבים ועונים בשארית דמיונם ואביהם עוד מתרפה מקום קימת אב נחרצה – חדרה עד-הלום זעקת חרדה מן החדר הסמוך, והקול קול הילדה הזועקת את זעקת השבר הסתומה של הילדים: אמא, אמא, אמא! וכחרדת כל המשפחה לבת הקטנה כן חרדו גם הם ממקומותיהם, ובבואם אל חדר הילדים צבאו גם הם בלי-משים על בזיך הצלעות המתנוסס, מקום שם גהרו יחד האם והילדה, זאת בהשקיפה חרש על מצולת הבזיך וזאת ביבבה חרש אל כתף האם: אמא, אמא, אמא! – האב כאילו התאושש עתה מרפיונו ומר בלשון אב מסביר את דבריו הברורים: הוא מת – איכה זה מת פתאום הדג? – אך הוא עמד ולא פעל דבר, מגולגל בן-רגע ביהודי מבויש אשר נבלת חיה מתה תשקץ לו את כל מראה עיניו מסביב. ובניו ובנותיו עמדו עמו כנכלמים, כאילו זה מראה המות הנכון לעיניהם השיבם במחיתה נמהרה אל אביהם היהודי, מושך שלשלת המורא היהודית. רק האם עוד צפתה רגע בשים-לב אל תהום המצולה הזקופה, מקום שם התמודד כמתעלף דג הזהב ובטנו, המופזה עוד בפז חייו, שקועה אל קרבה לבלי התרומם. ואחרי כן נשאה מלב השולחן את אגן הזכוכית, ובתה הילדה הולכת אחריה הלוך ובכה.