שקוי לעצמותינו, מרוה ומרענן את הנפש, הן הידיעות שמגיעות אלינו, בשעה זו של דאגה קשה וכאב עמוק, מעבר הים, המספרות לנו על בטחון חזק, אמונה איתנה, על יצירה שבתקוה ובהתעוררות בין אחינו בני ישראל. לא תכופות הן הידיעות האלה, אבל כל שעה שהן מגיעות הן מכניסות בחיי יום יום, בחיי חולין שלנו מקצת מרוחו של חג וממלאות את לבותינו רגשי גאון. גאים אנו עליהם על אחינו: קרובים הם כל כך אל החורבן ומה רחוקים הם מדכדוכה של נפש ויאוש! וברגש הגאון מתערבת הרגשה של קנאה, ברם לא היא הקנאה המושרשת באנוכיות האנושית וכרוכה בצרות-עין. קנאה נעלה מזו תוקפת אותנו: לא, אין אנו רוצים חו"ח ליטול את חלקם שלהם, את גבורתם, אלא צר לנו צר, שרחוקים אנו מהם ואין אנו זוכים לסייע עמהם, לכתף את עצמנו עמהם, להצרף כמותם בכור הנסיון ולצאת מצורפים מתוך תהליך זה כשווים עם שווים, להטהר, להשכיל, להיות טובים יותר, אצילים יותר ועומדים בנסיון.
פותח אני ברוסיה.
כחצי מיליון חיילים יהודים בערך עומדים במערכות השונות, הנמשכות על פני מרחקים עצומים, מווילנה ומינסק עד הרי הקרפטים, מן הים הבלטי עד הררי אל של קבקז. כלום יכולים אתם להעלות לפני עיני רוחכם מחזה זה? כלום יפה וחזק הוא כוח-המדמה שלכם לתפוס את המתרחש והולך כאן? כלום יש בידיכם להקיף בראייתכם הן את חצי המיליון של חיילים יהודים והן את המיליונים האחדים לפחות של סבאים וסבות, אבות ואמהות, אחיות, אחים וילדים, הנלחמים את מלחמתם הם בביתם, מלחמה פנימית עם עצמם, כל אחד לפי כשרו, כל אחד לפי דרכו? הם הם הרואים את מוראות המלחמה מרחוק, יומם בדמיון ולילה בחלום.
ו“הפליטים”? – זה שימוש-לשון שנקנה לנודד החדש, שנתלש מביתו, מאדמתו, כמוץ מפני הסערה, כעלה נדף ברוח, ללא מטרה, ללא תכלית. לא יחידים, יחידים אלא אלפים ורבבות, דחוקים זה לזה וצפופים ככבשים אלה בתקוף אותם רוח סערה, מטרות עוז, ברקים ורעמים, רוחות ושלגים, דרך שדות ויערים, עירומים למחצה, רעבים וצמאים. כלום אפשר לו לאדם לראות מרחוק את התמונה כמו? כלום עשוי שכלנו להשיג אף השגה קלושה של יסורים מגובבים אלה, של כאב צורב זה, של עלבון חותך את הנפש?
פסקו בינינו מאמינים בנסים, חיותנו על השכל, פרנסתנו על החשבון היבש. ואף על פי כן נתרחש פלא על כל פלא. עד כאן לא הרגשנו את זה אלא במעומעם, משום שידיעות המעשים והעובדות באות אלינו למקוטעין ועדיין לא נתרכבו ולא נתמזגו לאחדות בהשגתנו.
זכור ושמור! כל מקום שהגורל הטיל את “הפליטים” האלה נוסדות והולכות קהלות חדשות, נפתחים בתי ספר יהודיים בשביל הילדים שנשארו בחיים, והפליטים מכניסים לתוך הקהלות רוח חדשה, רוח יהדות. בסיביריה מעוררת הרוח החדשה את היסודות הישנים, את אלה שנתרחקו, שנתלשו מגזעם, ובערים הקרות החרפיות של סביר נוצרת והולכת אוירה של תקוה מחממת. חרבו בליטא ישיבות, בצבצו ועלו ישיבות חדשות במרכזי רוסיה הרחוקים, כחול זה הקם לתחיה מתוך אפרו של עצמו.
ייזכר! “הפליטים” עוברים בדרכם, דרך הנדודים, ערים ועיירות. עומדים אחים ומחלקים עמהם את פת לחמם, מלבישים את מערומיהם הקופאים בקרתו של חורף ונותנים להם צידה לדרך… ספרים ומלמדים, שלא תשתכח חלילה תורה מילדי ישראל. מי יודע, כמה ימי נדודים מונו להם לאלה!
בפטרוגראד מתכנסת האינטליגנציה היהודית. מלבד הדאגה העיקרית לגורל הנהרסים והמדולדלים, לבם גם מקור דאגה נוספת, דאגה קדושה. חייבים לבנות היכל לאמנות יהודית מקורית, יוקם תיאטרון יהודי.
במוסקבה נוסד עתון עברי חדש. אסור שתיאלם המלה העברית, לא תבוא הפסקה בהתפתחותה של הלשון העברית.
חוגגים חג חצי יובל ליצירתו של ביאליק. שוב נזכרים בתינוקות של בית רבן, בדור הגדל, מקור תקוותנו. מאספים קרן בשביל ספרות-ילדים בעברית, השעה דוחקת, אסור לדחות, להחמיץ, כי מי יודע כמה עוד תמשך מלחמה זו.
ואני עובר לאוסטריה.
תשעה קבים של חורבן נפלו בחלקה של גליציה. ככדור-משחק היו יהודי גליציה מושלכים ומוסעים מיד ליד ומרשות אחת לחברתה. ודווקא “אזרחים שווים” אלה רבי היסורים, מורדפים מכל עבר, הראו מופת לאמונה חזקה, למסירות נפש. יסורים רבים וקשים המשיכו על עצמם, משום שלא יכלו להסתיר את רגשותיהם בחובם, לא יכלו להרכין את ראשם ולהחניף, כדרך שנהגו כמה חבורות עממיות אחרות. אלה שהיו ללעג ולקלס בחייהם שמשו מופת ודוגמא לגאון פנימי בשעת חירום קשה מאוד. בווינה ובפרג ובשאר ערים, שבהן קנתה שביתה התנועה הלאומית הישראלית, עמדו הכוחות הלאומיים ונתלכדו להגן על ניצולי חרב האויב והלשנתם של השכנים. הם שקודים להגן עליהם מפני אימת הרעב והמצוקה ומפני הרחמנות האכזרית של הצדקה הרשמית, האומרת לצאת ידי חובתה בנדבות המושלכות בפניהם כבפני קבצנים מלידה. הם מתקינים להם בתי-ספר, מטפלים בילדים שלא ייכבה בהם זיק האהבה והכבוד לעמם המלומד ביסורים.
ובגרמניה? היהדות הגרמנית השלטת, השוררת פשטה את הרגל. היהדות הרשמית בגרמניה, המשועבדת ברוחה וביורוקרטית במעשיה, הזרה, הקרה, הגאיונית ביחסיה אל היהודי בן מזרחה של אירופה, נכשלה בשעה גדולה זו של ימינו. לא יעמדו לה שום תירוצים, והטלת אשמות זה בזה לא תוציא אותה ממבוכתה. שוב לא חשוב הדבר, מי מן הפרטים השמיע את קולו ברבים. אין תולים את הקלקלה ביחידים, תולים במגמות צבוריות ובשכבות צבוריות. והעובדה בעינה עומדת, שאותה שעה שהאינטליגנציה היהודית-רוסית שקדה מתוך חרדה רבה על קיומו של עם ישראל, כשהמעולים שבנו באסטריה תכנו תכניות, כיצד לחזור ולקומם את בית ישראל בעתיד, לאחר תום המלחמה, עמדה שכבה מסויימת של היהדות הגרמנית ופרכה את ראשה, כיצד לשמור עליה על גרמניה מפני הסכנה הפולנית-היהודית. עוד לא נחרץ גורלה של פולין וכבר התחילו שוקדים על הקמת מחיצות וסיוגם של סייגים. באי-כוחה של היהדות הרשמית ניטל מהם כל רגש של בושה, כל הרגשה של כבוד אנושי פשוט, ועמדו והוציאו לעז קשה, איום וכעור על אחיהם הרחוקים. אמרו להחניף בזה, לקנות את הלב, להתהדר ולהתנאות, וסוף שמכרו את עצמם והמאיסו את עצמם על הבריות. עכשיו הם מרגישים בכך. שכניהם הסכימו להם ולדבריהם בנוגע ליהודים הפולנים, אלא שלא הבחינו ולא רצו להבחין בהבדל הרב שבין המפגל והמפוגל, המלעיז והמולעז…
ברם, מצוה לזכור, שזה מכבר מתרחש והולך ביהדות הגרמנית גופה תהליך של פילוג, ולא מן הדין, לא מן היושר והצדק להטיל את האחריות על הפוליטיקה הכעורה על כלל כל היהדות הגרמנית. היהדות הגרמנית מתחדשת והולכת, תהליך של צירוף וטהרה עובר עליה. דור חדש, בני הנוער, מתמרד על היהדות הרשמית. איני סבור שבני הנוער היהודי בגרמניה יהיו פחותים במעלה מן הנוער היהודי במזרחה של אירופה, ביחסם ובזיקתם אל עם ישראל, הווֹ ועתידו.
מצוי בידינו דין-וחשבון על הועידה הציונית הגרמנית, שנתקיימה בברלין בחודש דצמבר בשנה שעברה. מתוך דו"ח זה עולה, שבענין מדיניות לאומית בארצות הגלות נצטרפו בימים האחרונים לציונים כמה כוחות אינטליגנטיים. לאט לאט נפקחות העינים לראות, לאיזו בצה הביאה ההתבוללות וההשתפלות החנפנית של ההתבוללות.
קוראים אנו בדין-וחשבון ואנו שוכחים לשעה קלה, ששם עולים על הבמה ומתווכחים בני אדם, הנמצאים בעבר הימני של זירת המלחמה באירופה. מדברים בברלין בהתלהבות על יהדות מזרחה של אירופה, המפרה, היוצרת, המעודדת, הבונה. קוראים להתאחוות, להתמזגות, לקליטה בתוך החיים של עצמנו. אין פטריוטיות מתרברבת – הפטריוטיות נבחנת בשדה המערכה, כאן המקום לחשבון הנפש, לבדיקת הנשמה, שקודים על שמירתה, על שפורה, עדונה, צריפתה. דורשים כנגד מדיניות מוטעה של פירור הבעיה הישראלית, מדברים על מטלה גדולה ומשותפת, על הצלה אחת, על ביטול המחיצות שבין מזרח ומערב ביהדות. נשמעים דברי מחאה של נשמה כאובה, והיא משוועת לשלימות, לאחדות-עם.
כשיקוי לעצמות הן הידיעות הבודדות, הנדירות. חיותנו בשכל ואין פרנסתנו על הנסים. ואף על פי כן עומדים אנו בפני פלא על כל פלא, כאמור ונשנה ומשולש בספרינו הקדושים, העתיקים.
11 פברואר 1917.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.