לכואב ולחולה וגם לנעלב – ניתנת היכולת להשליט את רוחם על האנשים הסובבים אותם; אם נלכדת בפח האסון – הטבע מפייס אותך פיוס כל-שהוא ומקבץ אל סביבך רבים או מעטים השומעים לקח מפי אנחתך, המביטים במבטך הדוה כמו במראה. אין מאזנים למכאוב זרים, כשם אשר אושר לא-לנו הוא מאפע; אבל המעשה הרע אשר יקרה לאדם עלול עוד יותר מן הטוב להלך תמהון, לעורר נשגבות, לשים כבוד. רוב האומללים צועקים רק כדי לעורר חרדה או רוגז; אבל יש מעטים המקיימים במלואה את חובת הלבבות המיוחדת לסובלים. לאלה העומדים עליהם הם מראים אורך-רוח, כעין גשר בל-ימוט של חיים התלוי על פני תהום של יסורים; למראשותיהם של אלה היודעים טוב-טעם שבשעת צרה, הולך ונוצר דבר-מה אשר הוא למעלה ממוסר-השכל: הלא הוא החזיון. בת-צחוק המרצדת על שפתים אשר חרש אותן הסבל, אור העינים המתבולל בתוך העננה אשר על פני המצח, לחש נדיבות הבא עם להג האנחה, ואחרון אחרון: אותו מבט-סתרים של מעונים גדולים, הרואה כביכול את רפיון ההווה וצופה לשילומים רחוקים, – כל אלה הן חליפות יקר אשר אין משלן בחיים הרגילים. זאת היא התפארת היוצאת מן הסבל, הגות-רוח זכה שרוחצה לטוהר במי הנפש – בדמעות. שעה שהיא קיימת היא מעוררת בלב הרואים רוך של חיים, מתק בל-ישוער של סליחה ומין חפץ לראות-בנחמה העז מכל המון החיים; לאחר זמנה היא מהבהבת עדיין בהעלם וממלאה בלי-יודעים את מזג הלבבות בכמה רגשות נאצלים של האדם. גם עדת אנשים רבה, אשר שתו עליה מכאובים עזים, כפופה לבחירה הזאת אשר בין אסון משחק כחיים ובין אסון אשר הוא עקר כמות; אבל עדה שלמה, כשנטל עליה לערוך את אחד מחזיונות התוגה אשר בעולם הזה: להיות לקוחה ממשפט, עקובה מדם בכל דרכיה מסביר, המומה תוך כדי מכות-גורלה מלעג זדים ומלהג גאיונים, – הרואים בחזיונה הם לא רק אנשים מעמים זרים, כי אם בעיקר בניהם וניניהם של אלה המתגלגלים לעיני-עולם תחת השואה; העם הרב משחק את משחקו הגדול, לתוגה או לגבורה, אך ורק למען יורשיו. משחק הולך-למרחוק כזה אינו עולה לעולם על במת חיים רגילים ואינו מסתיים עם הורדת-מסך קבועה; רק שעת נסיון, קרועה להמון רגעי חרדה וצפיה, היא היא במת החזיון. במקום עוצר זה ובשעה המחוללת הזאת נטל על העדה המעונה למלא חובה, – לשכל תנועה, לאזן אנחה, להשקות שאר-אמונה את דמעת היסורים הספורה. זאת היא במת-חזיון נפלאה אשר קיר-ירכתיה הוא ההווה ופניה הגלויים פונים לעבר העתיד; משחקיה ממלאים למראית עין הם לבדם את המקום הנשא, אך המון רואים לא-נראים יסובו עליהם מכל עברים.

אבוי לך, עם משחק-ענויים, אם אסונך יטלטל אותך כגוף מובס, אם תאנק בבושת יסוריך במלוא גרונך הנחר מיאוש; חרוֹק שניים או להוֹג חרטה או הבט לשוא במבט עמום לעבר מעניך, – כל אלה באים מן הכאב, וכאבך לא יחשב במאומה לדור אשר יבוא. יש דבר אשר בניך ישוקו אליו כדבורים אל הפרחים: – הלא הוא תואר פניך. מסוה הבלהות, אשר עטית ביום צרה, לא יחלוף יחד אתך כליל; הוא ישאר למשמרת, ודור אחרי דור יבחל בו, יחרד למראהו, יבוש בגללו נגד זרים. אוולת היא לך להאמין כי עוית פניך אשר שרדה מן היסורים, תעורר בלב הבאים אחריך כעין רגש של רחמים; האנשים הרחוקים, העתידים ללכת בעקבותינו, כמוהם כילדים הקטנים המפחדים ומתענים בתוך חדר החולה, ואשר מעבר לדלת וחוצה נשכח מלבם כל הדבר. לעומת זה יש גמול לאסון ההופך כולו להיות מחזה בשביל הדורות הבאים, המראה דמות יקרה של כאב נשכח-תוך-כדי-אמונה, של יגון סולח מעט להווה ודבק הרבה בעתיד, של מוכה-אלוהים נבון. זאת היא מורשה נבחרה: לצפון בדם יורשינו את הרגש כי החיים הם עזים מעט יותר מאשר הם היו לפי כוחנו; פי שבעה תיף התרומה הזאת אם תבוא מאבות לבנים בדרך הצרה של המכאובים, כאילו ניתנה עם נשיקת אמון נאצלת על יד ערש הדוי. רגש הרוך, המתעורר בלב אדם עם דמיון דורות רחוקים, גורם לדמיון שיהא מתאר את הנולדים אחרינו כהמון ראשים נחמדים הצופים בנו באהבה מתפנקת ותובעת; רק מי אשר חסר אותו אלוהים כל רוח גבורה – הוא ישאיר בשביל היצורים הרעננים האלה פרצוף מושחת וערב רב של קולות הרחוקים, להשכיל אותם כמו שמקנים דעת לילדים: על ידי משל ומשחק.