פינסקר, המסיים את דרך חייו רק כאחד מקברניטיה המפוזרים של חיבת-ציון, הכותב עוד לשמה רק דברי אמת מסודרים, דברי אדם שהיה ראשון-לראשונים ואין לו עוד אל מי להידמות. דומה הדבר כי הוא חסר באחרית ימיו גם את כפית היצר של החכמה; וכדרך אדם שלם ההולך ומצמצם בבת-אחת את כל בחינותיו – הריהו ממעט מאד ברמזי נפש גמורים, כאילו דרך כתיבתו עשויה במתכוון להזכיר לאנשי דורו כי לא יוסיף עוד לדבר כאחד הגדולים, אחרי אשר דבר פעם כאחד חכם ונבון ומגלה-רזים. אך בהכלא כל בינותיו השלמות – עוד נשארת לאישיותו הקסם האחרון, זה שבזכותו מבדילים גם קלי-עולם בין החכם העיף ובין עושה-החכמה הרגיל: הוא האור אשר בדבריו, האור האחד והיחידי אשר לנפשו השלמה. – והנה ר' שמואל מוהליבר, הרב מטעם חיבת-ציון השומר על חלקת התחיה הקטנה מפאת מזרח, המקום אשר משם יבואו להשחית מכרסמי-הפלפול הידועים בימים ההם בשם קנאים-חשוכים; הוא שומר לאטו, רק בכוח של מטה-רבנים הנבוב כמעט מקצותיו, הוא אינו מרים אפילו קול גדול של תוכחה, כי האיש הוא איש-התורה המתון. אבל לעת הפריחה הראשונה הוא הוא המוריד מעט רביבי קדושה על נצני התחיה המקדימים; הוא לא הועיד את עצמו לנצורות, משיצא אל סף התקופה החדשה וכף ידו סוככת כמעט על עיניו מפני חידת הדברים הבאים, – אבל הוא הואיל לתת שם-שמים לרעיון הגאולה הארצי. ואמנם הוא חוזר ולוקח לעצמו מאת הרעיון השופע הזה גם כבוד וגם יחוד וגם שבט-רועים נאצל; ולאחרונה, לאחר שעברה שעתם של תומכי רעיון הנדיבים והגיע זמנם של רועי-התנועה הקרואים, הוא נראה כחוזר מעט על עקבותיו; הליכותיו ביחס לעבודת-החול של חיבת-ציון נעשות עכשיו מרוחקות ומעולפות במקצת, תחת אשר היו לפנים קרובות ונמרצות ביחס לעבודת-הקודש של הרעיון. הוא עוד בראש הקרואים, אבל גם בשבתו בתוכם הוא כאחד נבדל; דומה שהוא לבדו מוסיף לכוון את הדברים לשם שמים, כאילו הם עומדים עדיין בראשית קדושתם. – והנה – האיש הנאמן משה ליב לילינבלום, אחד מטפוסי הנאמנים שבכל תקופת חידושים, אחד מבעלי העבר המופלאים שאינו נעשה לעת זקנה זקן מתגדל; הוא אינו מזכיר אפילו לחבריו את טובו מימים-עברו; וזה אשר נאבק לפנים עם כוחות-העבר במקום המחשוף הנורא שבין שתי תקופות – עכשיו הוא אינו מחשב אותו, את המאבק הגדול הזה אשר פעל אולי למען שר-התחיה עמל של דור שלם. הוא עובד עכשיו עבודת-חוק גלויה המובנה קודם-כל לו לעצמו, והוא שב וזוכר לפעמים את כל בינת עברו רק כדי להסתפק בתמציתה החוזרת. – והנה הברון היושב לחידה בפריז. הוא האחד אשר נעשה כבר בימים ההם כעטור-דמיון; בני-זמנו מייחלים לו ביגון ולא ברוגז, ועל כן אינם יודעים להטיל בו דופי; ומשבוששה פעם בפעם לבוא העזרה הישנה או הישועה החדשה ודמעותיהם החריפות של הנכזבים נטפו על התואר הדמיוני של הנדיב – חרדו מיד בני-החבורה והשכילו ביניהם לשלוח צירים לפריז, כדי לראות את התואר הנכסף פנים-אל-פנים. ובינתים ראוהו הרבים מרחוק כמלהיב ומכהה חליפות את ישועתו, ולפי נוסח הרבים אשר בימים ההם היה הברון כיהלום הנוצץ מתוך קורי עכביש; דומה היה להם כאילו אשף-הגורל הקנא ציוה עליו מסביב את השממיות שבין טווי-החיים, והן גם טוו עליו מסביב את הרשת הדקה של קורי-עכביש, זו אשר יוצריה לא נלאו מחדש את קוריה הנקרעים. ודמיונם, כדרך הדמיון של ראשית תקופה, צדק גם לדורות הבאים; אך הוא דמה ליהלום לא רק לפי אור-ישועתו המתהפך, אלא גם לפי סוד ערכו, ערך של עושר ורצון שאינו ניתן להיות מוחלף בשלמות במטבעות של מעשים.

אלה, ועוד אחרים דומים להם, עיצבו את התקופה לפי יכלתם המוזרה, יכולת של יהודים המפחיתה תמיד מכוח עצמה ככל שכוחה הולך ונעשה מורכב יותר. הם היו המעשים, מעוצבים מן החומר הראשון של התקופה, זה המזכה את הנוצרים-ממנו בגון חדש או אפילו בצבע-אישיות מגרה; ועמהם היו העושים הראשונים של חיבת-ציון, אף הם מסובכים ומסבכים ודומים בעצם שעת פעולתם לאותו הטפוס הנודע של יהודי בעל-פעולה המגדיל תמיד משהו מסביבו, המטיל כביכול אדמומית של גרוי בעור-החיים של הסביבה והוא נראה משום כך כמשאיר חריץ-חיים לדורות, – אבל שמותיהם של אלה, כשמות כל אנשי-המעשה, החולפים, נבלעו מאליהם במכיתת הסיום של התקופה; ולבסוף היו עוד שליחי-פריז, מנהלי הנדיבות המופלאה: אחד הירש, למשל, המרגיז עד בלי-די את טף האכרים-והיוגבים המתייתמים ביהודה ובגליל, אחד אוסובצקי המרגיע מתוך מבוכה ואינו מביא את הדברים לידי שכחת-שלום, ואחד ארלנגר בפריז, זה הקרוב לכסא-הנדיבות והוא כעין נדן חרב המפחיד ביותר את כל עדת הנכבדים של התנועה, שלא ידעו עדיין מה תארה של חרב-שלטון שלופה. וכל אלה יחד מהווים עדה אחת נפלאה המרשיעה ועושה צדקות במין ערבוביה שאין לה שחר, העושה את כל אשר ביכולתה למען העלם יְקָר שאינו בן-זמנו; מה שכתוב היה בגויליה המעטים של מגילת פינסקר, לאמר: הפירוש-מתוך-אהבה לשתי התוכחות שבתורה, לא נגנז אמנם לשעתו כמדרש-פליאה יקר או כספר-טמירין שמתירים אותו רק ליודעי-חן, אבל המגילה באה לעולם בנרתיקה המסוגר, ואפילו גדוליהם-למדניהם של חובבי-ציון, שיצאו מגלות רוסיה, לא שננו לעצמם פסוקים מתוך אותו “חובות-הלבבות” החדש; כולם כאילו הסתירו מעין עצמם ומעין אחרים את המטרה אשר לא-תאמן, מטרה מבעיתה מרוב רחק אשר אליה שאפו כמעט כולם יחד; הם שאפו אליה במסתרים או בגלוי, איש איש לפי אפיו הנגלה או המתחפש, ושיחם והגיגם היו מהול תמיד בפחד סתום, – פחד המלכות הגוזרת של רוסיה ופחד המלכות הקיימת ששמה גלות-ישראל. רוב העם מקצותיו לא אבה עדיין דעת מאומה מן החדשות המעוררות, – והאנשים הפועלים היו דומים איפוא למקדימי-קום המבליעים את אושת צעדיהם למראה הנרדמים-המעולפים, רוב אנשי המשפחה הסרוחים עדיין על משכבותם. אבל למרות חפצם יישמע קול העתיד מתוך גרונם הנחר, כשהם זועקים בלי-קול איש לאחיו על תקומת-התחיה, כשהם מדברים אל עדותיהם בנות עמם בשבעים לשון; והם עצמם נשארו כולם גלויים ומובנים לדורות: – ואם כי בזמנם עשו רובם את מעשיהם או הגדילו את דעותיהם אגב רוגז בלתי פוסק המטשטש את הכוונה, רוגז אנשים המשכימים קום בשעת-שחרית צוננת ומעורפלת והם כאילו בלתי-נראים כמעט גם לעצמם וגם לאחרים.

הנה פינסקר, האיש שקיים את גבהותה, לאמר: את חזונה של חיבת-ציון, והוא אחד מאנשי הפלאים השקטים שעין לא שזפתו בשעת התעלותו; חזונו הוא גם אמתו, הוה אומר: אחד שמעטים כמותו גם בין החוזים; הוא נביא-אמת לעתיד וגם מגלה את אמת-העבר, לאמר: יחיד-יחידים שאמת גמורה בידו. אבל למראית עין, לעין הדור הראשון שלא אגר עדיין די חריפות נפש חדשה המספיקה למסס את הצרי החדש והקשה של הרופא מאודיסה, הריהו רק גדול שזכה להיות גם בר-מזל, כמי שקונה לו את הערצת הדור בחפזון בלתי-מובן; הוא כאילו השיג בבת-אחת את הכל – ולא יסף; דומה שלילינבלום מיטיב ממנו לראות את מצב הענינים העומדים ליכולת הדור, והרבים והשנונים של התקופה מתהלכים בקרב הדברים ומלהיבים יותר ממנו; אבל הוא מקובל גם על הגדולים המחשבים לעצמם זכות-בראשית, בדבריו המתונים מרגישים בני החבורה לא פשרה של אדישות כי אם טעם של אמת עצורה; ובגזירותיו המעטות, המכוונות לצורך השעה הקצרה, רואה גם לילינבלום, – הכפות מרצונו הטוב לזמנו, – כוונה אמיצה המרחיקה לפעול. אך אבוי – חיבת הדור עמוסה עליו לשוא, כמעט לשוא: הוא אינו הוגה גדולות לאחר הנצורות אשר פעל. ומלבד זאת השיג אותו הגורל ליד המצרים, כשהוא חולה אנוש, וכל אותה הסגולה יקרת-המציאות, זו שאנו רגילים לכנות אותה בשם: השפעה-מתוך-אהבה, כאילו תלויה ללא-חפץ באוירו האחרון ולאט לאט היא נעשה, – האהבה הלא-רגילה הזאת מצד יהודים נרגשים לאחד שלם ולא-רוגש, – למין לויה בטרם-מועד לכבוד ההולך-למות הגדול. וכנעילה רועשת אחרונה, נעילת-פעולה אוילית לחכם-החכמים של התקופה – ענין גדרה, זה שנעשה בשביל פינסקר למין דמות מפלצת, מין חידה קשה אשר כלכלה ברוגז ובכליון עינים את אחרית גורלו. וככה נשלמה לפינסקר, החוזה הראשון של הגלויות, דמות-חיים המצווה לעמוד בזכרון כל האומה; משל העתיד הרחוק עוד ינעים אותה למישרים במשך הדורות, אבל דמיון הדורות הקרובים, שיהיה מסוגל עוד לראות את רשמי התקופה ההיא, יחזור ויסתכל בדמות-החיים של פינסקר מתוך תמהון ושממון גם יחד: גבור ללא גבורה מפורשת, אהבה ללא עלילות-גמול מאת האהוב; כבוד-איש רב כמעט מהכיל, – כי זה אינו כבוד שבדרך-המלך, הבא מאת הרבים, אלא הערצה מצועפת מצד יחידים והיא באה לפרקים בצורת אגרות שלוחות מאת נדיבי-עם, קרויים מורשים, – ואיש-הכבוד השובת ילא אפילו להמציא למעריציו נימוקים, ועל שפתיו היגעות שגורה רק התנצלות: אין זמנו פנוי! אמנם כן, התנצלות בינונים זו היא המוציאה את פינסקר שבשנות התשעים ממבוכתו, מבוכת נפשו של אדם שהציץ פעם לתוך עין-הגורל של האומה האומללה, האומללה, כביכול, מדעת עצמה; מתוך זעף-לא-זעף הוא מקיים את אחרית גורלו והוא מגיע כמעט למחשוף הזמן שבין שתי התקופות: לעת שפשטה חיבת ציון בערים ובעיירות, אך נפשה כבר מגולגלת בירוקת-החלודה שעל גבי קערות-הנדבות שבערב יום-כיפור, – וחיבת-העתיד החדשה של הרצל ממשמשת ובאה בחוצפה קדושה ומושיבה את אמה, החיבה הישנה, בבית-העבר של האומה.

ולעומת פינסקר – לילינבלום היודע את עתו, הנכון תמיד לקטנות; הוא צמוד בכל השגתו לא רק אל הערך ההולך ומתרחב של חיבת-ציון, כי אם גם אל מוסרה ההולך ומצטמצם, ההולך ונעשה חד וצר כחודה של חנית, עד שאפשר לרטש בו את כרסם של כל השמחים אלי-גלות; אבל הוא גם מזכירה הנרצע של התקופה המחדשת אשר לעם הדל, תקופה טורחת בכל רוח וחומר חדש, הדומה לעבד שנקנה על-ידי משפחה ירודה בשאר כספה ומעניקה לו מבוקר ועד ערב גם את העבודה וגם את מורת-הרוח אשר לעבודת-עניים. בכל יום נכונות לו קטנות ואכזבות-הכלימה הנגרמות על-ידי הקטנות, – ו“גדרה” היא בשבילו לא רק אחד השתילים האלוהיים של המולדת הצפויה, כי אם גם “קאלאניע” עם תריסיר בילויים, מין ענין-לענות בו של בעל-עסק עני. הוא יודע את הכל, מבין למלוא אמתה והפסדה את אותה התרוצצות-הנפש בין מעשה למעשה שעכרה את מיטב כוונותיהם של חובבי-ציון; אבל הוא מתאפק, כאילו הוא יודע את משלו, לאמר: כי נמכר לצמיתות. הוא גם עוצר ברוחו ואינו מביא את הדברים לידי דיון חריף, שבו עלולים בני-החבורה לחשוף את חולשותיהם איש נגד רעהו; אבל דומה שהוא עושה כך לא מתוך זהירות, מטעם היותו איש-הלשכה, כי אם לשם אותו מחשוף-העתיד הקטן שנתגלה לו בחזון. בין כל העסקנים של הדור לא היה כמעט אף אחד שידע לוותר מתוך אהבת הדבר הכולל; אפילו פינסקר מוכרח היה לעשות שקר קטן בנפשו בשעה שיעץ לאכרים להתרפס לפני הירש הסוכן. לא כן לילינבלום: הוא התאפק במלוא נפשו וכבש את מעט זעמו אשר נשאר לו מימי עלומיו.

העסקנים של התקופה ההיא, שרבים מהם השאירו לנו בכתב דברי-חזון שלמים, נכשלו במעשיהם על כל מדרך כף-רגל; דומים היו לאנשים שחלומותיהם בהירים ושנתם מטורפת. העדה, אשר לשמה נעשו המעשים הנאצלים והיגעים של חיבת-ציון, היתה חלק של עם שבע-ימים ורוגז אשר התנודד זו הפעם המאה מתוך גלותו המטורפת; זה ההסבר, שנעשה בהרבה לשונות, וזה כסף-הנדבות המנומר, שנקבץ בהרבה מדינות, שיוו לדבר כעין מראה של רחבות – אבל בכל השטח הדמיוני שהדמיון היהודי התרגל לצרף מכל מיני קהילות-ישראל, לא היה עדיין אף מקום-ישר אחד, מקום-מישרים שבתחומו, הקטן או הגדול, משלימים אנשים שלמים את דרכם. אפילו האיש בן-יהודה, הנזיר המוזר אשר נדרו הטהור ללשון העברית מזכיר משום-מה את נקיון הקלף היבש, הגבור המתחיל-וגומר אשר חג לו בשביל עצמו חוג גורל שלם, – אף הוא נראה כמוכן לתמורות משונות; הוא, שיעודו כולו בממלכת הלשון השקופה, אינו עומד כנגד המסתכל כששתי עיניו מישירות את מבטן; פעמים נדמה כי עין רוחו האחת מרחיקה לראות את אחרית-הטובה של הלשון העברית ועין רוחו האחרת מישירה בלי-חשק להביט אל סדר-החיים של יום אחד יחידי. כי זו העלילה המתחילה של התחיה הובילה את שליחי העם למסעות-חזון ולמעשים בלתי-צפויים, והנוסעים הללו, – שאבותיהם ואבות-אבותיהם לא יצאו מעולם ממעגל-השבתון של הגלות, – התאוננו, חשדו, תבעו פעם בפעם שהות של הפסקה. איזו דרך של חתחתים קטנים וצפופים; כמה חוגים חגה העגלה מסביב לגדרה הקטנה, זו שהיתה כמעט בת-זקונים והוריה ואחיה ודודיה, – שהיו מפוזרים מאודיסה ועד פריז, – עלולים היו לכאורה לקבץ לה מוהר באפס-יד. רק אנשים סבלנים ורואי-מטרה נבונים נשאו כל הזמן על מקומם. אחרים יצאו מקוצר רוח או לרגלי חשדים; רוקח הסתבך לאין-מוצא, שפ"ר, – שרוחו היתה כבדה בכל ספריו ותרגומיו, – נחשד כאן כעושה מתוך קלות-דעת, צדרבוים ראה פתאום את עצמו מועל בכסף הקדשים. אך רבים כאילו הטילו על עצמם בכוונה חשדים, ובלבד שיתנו להם דרור מן הקרון הגבוה והמתנדנד הזה שהיה ימים רבים לשנינה בפי רבבות פתאים של הגלויות. כל מעשה קל וכל אמירת-פה היו עלולים לגרום פולמוס סכסוכים; וזו רוח האביב הבאה ממרחקי התחיה לא היה בכוחה לנפנף נועם בעינים היגעות ובפנים הנזעמים, – בדומה ליהודים הנוסעים לירידם ורוח השדה אינו משנה את חותם פרצופם.

ואחרון אחרון: מלבד החושדים והחשודים, שתכלית מעשיהם היתה מובנה למדי, היו עוד אחרים שנכנסו למעשה-הרבים ונעשו מיד קפדנים, נקיי דעת עד לרפיון-ידים – כאילו זו חיבת-ציון, שכבר התחילה מולידה מתוך עצמה כל מיני בחינות של ראי, עיקמה לאלה את מראה אפים: האנשים האלה נכנסו לפעמים לחיבת-ציון רק משום שהרגישו שיש כאן עסק-גאוה חדש של האומה, ובהכנסם ניטל מהם בבת-אחת הכשרון לדעת עת-לכל-חפץ, להשתמש בנחת או בערמה בתועלת האנשים המשותפים. והם, בתורת יהודים, הלא גדלו בכוח הכשרון המיוחד הזה, בו עשו הון או השכלה, בעזרתו הלא עקרו רבים מהם את עצמם לישועה מארץ אחת לארץ אחרת, יצאו ועברו על-נקלה על-פני אשפתות אבותיהם. את כל אלה הם ידעו בבוא יומם, ואת כל אלה הם שכחו בבוא יום-העם.