ובימים ההם בוסר המלחמה בפי כל; ורבים מן היהודים בוחנים בסתר את דמיונות עתידם, והנה קהתה רוחם מאד והם מדדים בלי-כוח בסבך הסתומות הגדול הסובב את שני טורי הגויים הנלחמים, – תחת אשר בעלות לפני שבועות וירחים אד המלחמה הראשון היו עוד הדמיונות האלה יצורים-בעתם, כעין העטלפים העוורים הנועדים לרחף את כל רחף לילם בין מכשולי החשכה הבלולים. ומן הבוחנים היהודים יש אשר אמרו בדברים מרים: מי יתן ושב והושלך כל בליל הסתומות האלה אל כור הגורל החתום ולא יהיה עוד לעולם לרקמת עתיד ברורה; כי מי יודע אם לא תהיה הרקמה החדשה הזאת לתכריך אבדן אחרון למען כל עמנו, העם השוקק הזה אשר לא יאבה ולא יבין ולא יסבול אחרונות. טוב לנו איפוא כי תחדל פתע מסת המלחמה, וישבנו גם אנחנו להיות פתאום כאשר היינו – עומדים ונעים חליפות בעולם פרוץ, ועינינו רואות כמו לפנים את מיטיבינו ומנדינו גם יחד. והאלמוני לא נמנה עם אלה המייחלים לפרשת דרכים קרובה, אף לא רצה את מחשבתם, – זו הרואה בחזון את העם המשחית והנה הוא עומד בקצה המלחמה הנמהרה בפשיטת בגדיו המגואלים, ובחפזו אל שלומיו הטובים ישכח לנצל את כיסיו ולא יקח עמו גם את האיבה הממורטה אשר עשה למען היהודים, – איבת המות אשר לא גומד ארכה והיא נתקעת רק בחלב הישראלי, כי אם ארכה כחנית הקרב הנכונה המבתקת את הבשר עד הלב ומכתה האחת אנושה. אך במאוס האלמוני בחזון הזה, אשר היה בעיניו נין או נכד להבלי יהודים ישנים, לא ידע עוד מדוע ולמה יבחר לראות את פקעת המלחמה נגללת והולכת עד קצה חוטה האחרון, – והוא אולי דומה בתשוקתו הזאת לילד לא-בינות, אשר בנפול מידי אמו פקעת החוטים הנסרגים ישמח ויגיל וגם יאבה כי תבושש לעשות היד העוצרת. וברצותו לבוא עד תכלית דעתו – הלך לראשונה בדרך המחשבה, הדרך הקלה והסלולה והמוזרה בכל הדרכים, אשר בלכת בה איש למגמתו יראה תמיד לימינו ולשמאלו המון חושבים כמוהו והם תרים להם המון מגמות הפוכות; וגם מהיות הדבר הנדון דבר-לעתיד – לא דבקו בו הוכחות המחשבה כדי צלם ודמיון ומראה, כדרך כל עולל עתיד אשר יבוא בצלמו ודמיונו ובמראהו רק בצאתו מרחם הגורל. ובעיפו לאחרונה ממופתי המחשבה, קהל נרגנים הזונחים בריבם את מבקש עזרתם, פנה אל הדמיון, אשר מרוב בטחון באמתו הוא מהלך יחידי בכל תהפוכות העולם, דומה בעיניו הנאורות ובאזניו הקשובות ובטוהר רחמיו לרבים מן היחידים בעולם הזה. ויענהו הדמיון.

ובעצת הדמיון החל האלמוני במלאכה, והמגמה ברוחו ליצור איש-יהודי בצלם עתיד משוער ולפחת בו את הנשמה הנמרצה, אשר תתמכר גם בימים החדשים ההם לכל מדומות הגורל הישראלי. ויהי אך לבש גולם עתי זה את בשרו הרך ואת עורו הנרחב, ואך הקריב האלמוני חד אל אחד את כל ההפכים הרבים אשר יסכנו יחד ביצור יהודי – והנה חלפה בכל האיברים החדשים תנועת מצוקה רפה, דומה לצמרמורת הבשר הנסתרה אשר ידענוה עד-בלי-די באדם נואש הדרוך עוד לכל מעשיו הבלולים; ובהסתמן גם הפרצוף – והנה הוא כמו כבוש ועזוב לנפשו וכמו חסר מעט את אור הפנים הישראלי, זה מותר הנפש בראי הפנים המשמש ליהודי בכל הדורות גם יחש גאון, גם הכרת קלון, גם עין חיים חדשה אשר לא ידעוה גויים; ובאור לאחרונה גם העינים – והנה מלוא הפרצוף כפרצוף העוור המתגלה בלי יודעים בזעף הכנעה ובענוות אסון נזעמה, פרצוף זונח כל תקות-רבים ומדובב לעצמו את תוחלת חייו. כעמוד לפני חידה בלולה כן עמד האלמוני לפני גולם העתיד, יצור מתחלחל ודרוך גם יחד אשר בפניו תבונות יאוש ובושת מזל, והוא דומה בפחדיו הערים לחיות הערבה הנבהלות המסתופפות על גבול הישוב ובאפן עולה מרחוק ריח אחיהן אשר בשבי אדם. – וכעבור ימים רבים נתן האלמוני גם את הדבר בפי הגולם העתי הזה, ובעשותו כן כמעשה אמן הטה את אזנו לשמוע, – כי כן יעשה גם אמן, אשר לא יאבה בדברים גלויים בלתי אם אחרי כלותו את כל רזי מלאכתו.

וקול האוב דיבר לאמור: למה החרדתני בצלמי ממדומות העתיד – ואני גם בבואי בחיים לא אהיה עוד בלתי אם כקטע-אדם, או כגידם הלז אשר רק שרוולו המת יורד על חרפת מומו? כי לפני השלימו את חוקם יהודים שנואים והשנאה שלוחה אל כל נפשם התפוחה, ובעתי – יהודים צומקי נפש אשר רוח הגויים ידון בם בלחש בוז, כדבּר שלמי הגוף על בעלי המומים. תשואות השנאה ונפתולי השמות יחדלו לימים רבים מגאות אל מכלאות יעקב, כי בנשוך עוד לפעמים את איש נכרי צפע מן הצפעונים הנותרים אשר לשנאת ישראל – והביט אל העם המשחית היושב בלב אירופה, ושב ורפא לו והלך לדרכו וחזר לעולמו אשר לא חלק בו עוד ליהודים הנפלאים ההם, תופשי העולם הגדולים. בארצו הטובה והתמימה ישב בעת ההיא העם הגדול, בחיר כל הגויים החרוצים ואח לכל העמים המעמיקים מלאכה, ושפרירי גורלו פרושים כטהורים על ראשו; והוא רק תמול שלשום עשה את הדבר – בקומו על היהודים ובעשותו בם שפטים נפלאים, לא רק במשיסה ובהרג ובכלימות מצוקה המזנבים תמיד ביהודים בימי עברות, כי אם גם בענותו אותם בנחת ידו ובהריצו אותם בתבונת עיניו מדחי אל דחי, כענות וכהריץ המאמן החרוץ את החיה אשר תלמד, – בנפתולי השוט הפותה ואכזר – את השעבוד העומד לעולמים. ככה ישב בטוב ארצו, ומשל תהילתו מים עד ים, לאמר: קם מאַמן גבור לפני אלהים ויבז לפחד היהודים המכסה את עין הארץ. כאבותיו הקדומים מאד, אוסרי הצבאים בחבלי הרסן, אשר בשבתם אל האח המבוערת נשאו קולם בשיר עלילות, שיר וספר את גבורותיהם ואת שובם משלגי הערבה במזחלת הצבאים, שיר והריע הידד על הבל כל האדם האחר אשר טרם ידע את הרסן, סוד האַדנות הראשון בעולם – כן ישב גם העם המשחית אל גלגלי מכונותיו, אחרי צאתו חרוץ שבעתים מכל מלחמותיו, וגלגל אל גלגל יריע אומר: כבוד לאדוננו אשר מצא את סוד האַדנות האחרון בעולם, כי עשה לו את עבדו ובן-בוזו מקרב היהודים ענפי-הקרנים, אשר דהרו חינם בערבות הגויים; תהילה לאדוננו הבורא בריאה חדשה, יצור-אנוש לא-אדם אשר כעשו כנהי החיה הסתום ומשפטו יאור וידעך בעיני בעליו. – ואף אנחנו, יהודים הרועים על גבולות עמים אחרים, נריח תמיד מרחוק את כל איש-נכרי, ככל החיה למינה אשר למדה לעולמים את מזימת כל האדם ותואר אנוש יפחידנה בלי-משים גם מרחוק. רק לעתים, כי ייקרה לנגדנו איש-נכרי חולם או נכמר או אחד אשר תו הקדומים על טוהר מצחו, איש אשר לא יגע לרעה בשבויי עולם כמונו – והבטנו בו בעינים הומות מתחינה, כאשר יעמוד לעתים צבי נדח לנוכח אדם עובר ונשימת אפו עולה גלים גלים חמים.

ובדבר כן האוב והוא מיוחם מאד מרחמיו ההומים – ולא נשא עוד האלמוני את הקול המדבר; ויך על ראש הגולם וירוצצהו וישיבהו אל אבק הדמיון אשר משם לוקח.