ערב אחד, בכלות יום ללא-מוצא, יצא האלמוני אל הגזוזטרה אשר לפני מעונו וישען אל המעקה ויבט מגבוה אל שלוחות העיר המעולפות באור פנסים; והמראה לנגד עיניו כמראה עיר נדגלה בלילות, בהיות אורותיה בקרבה כהמון תבונות נעלסות אשר לאדם ונוגה הלילה האחר חופף עליה ממעל כתבונת העולם הרוגעת. ובהרחיקו להביט לאור הירח והוא רואה גם את בריח הפרדסים הכהה, הנמתח מירכתי העיר עד לגבעות השדה – הרפו עיניו פתאום מן המראה הרחוק ומבטן שב והתרפק מקרוב על משבצות הרחובות החבורים, כמבט החולה הנואש אשר ינוס בפחד מפני דמות הימים הבאים וישוב בחפזון אל מחבואי היום הקיים.

יגון-פתאום אחז את האלמוני, יגון חרישי הצף על דממת הנפש ומעלה בה רק גבים גבים של הרהורים. ודמות היגון היתה כה ברורה, עד כי זכר האיש על-נקלה תמונת צייר המתארת ברבור צף על פני אגם רוגע, וגם זכר אחרי כן את רעתו עד אחריתה; והוא קרא ליגונו שם נבדל ותמים, כשם התמונה ההיא אשר ראה לפנים: עצב אחרון. כנזהר עמד האלמוני ויתאפק מאד אל הרהורו הקל, כאילו יאוש המולדת השווה אותו בלי-משים לכל הצפויים אלי-מות, אשר אין להם עוד קנאת עבר ואהבת עתיד, וכפה גם אותו רק לדאוב בהרהורים ולא לרגוש במחשבה, – גם בזכרו מאחור כעש ומשוגה ומעוות. זה הרהורו הראשון תהה על הדומים-לו, הם אובדי הטובה או הבטחון אשר שברם יבואם לפתע פתאום ואשר למחרת אידם לא חלק להם עוד ביסודו של עולם; אף הוא לא יוכל עוד מעתה ולכל ימיו לכנות כמו את תקוותו אשר היתה ואשר אפסה להיות. אשר יזכור עוד – זה דבר המולדת; אך גם המולדת ונעימותיה אולי לא היתה באהבתו הגדולה בלתי אם טבעת חובה מקדשת, והאבן הטובה בטבעת היה יהלום נבדל השופע את האור והיקר למען אורו. מה איפוא הדבר ההוא, – אשר במשך דור ומשנהו ראה את אחיו היהודים רק מגששים למצוא אותו, בהיות עוד תמיד עטיפת הגלות על עיניהם והם נראים בתשואותיהם כעוטי סנוורים נעלסים המשחקים משחק חפושים? האמנם כן היה, – אשר הגורל, לוקח הערבונות, ערך משחק כבד כזה למען עמו, כאומר: גששו למצוא את הדבר אשר הסתרתי מעיניכם ובמצאכם את הדבר שוב אשיב לכם את המולדת, והדבר אשר תבקשו למצוא הוא חפץ המולדת?

מגע רך כפף פתאום את הרהורי האלמוני; זה היה ריח הפרדסים בהנשאו עדנים עדנים עם רוח הלילה. האיש הזדקף רגע על עמדו למען נשום לרווחה, ובנשמו כנכלם את בושם הלילה היה כמתאושש לקראת נחמה, כי ריח הפריחה ומראה הפרחים מזכיר לאדם את עדנת-העולם הסתומה; והזכרון, עבד-הנפש, נעור למלאכתו וישב על האיש המון מלים רכות, דומות לריחות אשר בשובבם את הלב לא ידעו להגיד דבר. הוא עמד וצפה בהן בעין דמיון, והכר הכיר אותן על-נקלה; זה היה בליל קל וריחני מאד, כעין שפע אוורירי של ורדים עבשים, אותו נשר מלים מזרי הנביאים אשר יגישו אותן בעבשונן הריחני אל לב יהודי צומק כהגש צלוחית של בשמים אל אף המתעלף. צחוק קל עבר ברטט על שפתי האלמוני וראשו שב וירד בחפזון אל חזהו, כאילו נתן בזה אותו לזכרון כי ישבות ממלאכתו. ובעמדו אחרי כן בודד מאד לנפשו, – ללא זכרון פועל נחמה, ללא ריח עבר המזכיר עדנת אומה עתיקה – מנה בלא חמדה את מעט רשמיו האחרונים, לאמר: אכן נפלאת, עמי, גם בנחמה. יש וגם הגוי הנכרי, בעבור קטב תבוסה בחוצותיו, יתאוה לשאוף ריח נחמה המשובב את הלב והגד לא יגיד דבר; אך מקור כל הריחות ההם הוא תמיד פועל אבות, נטוע בארץ ונראה לעינים, – בשפע הפרדסים האלה אשר אראם או אנחש את מראיהם מדי אריח מקרוב את ריחם הנודף. ולפניך, עמי, יקטירו ריחות הנחמה הכרותים זה עידן ועידנים ממקורם, ריחות ערטילאים הנודפים חינם בעולם כאור הכוכבים וכעדנת הנביאים המשובצים במסילות הנצח. הנוהגים בך, אשר הסחרחורת היהודית תאחזמו בהרימם עין אל עתיד קרוב, יטפסו כשוכני עצים עד לאמיר אשר לאשל עברך הגדול, ומראיהם יהיה לעתים כסנאים הנמלטים אל בין הענפים העליונים מדי ראותם את האדם, פחדם החי, מתהלך ביער; ובהתנודדם כבוטחים במעלה האמיר הם משיבים משם את ריח הקדומים ואת המון העלים החנוטים. – ובהרהר האלמוני את הרהורו האחרון – ויחפוץ עוד להכלים מאד את הבל העם הזה; אך לבו לא נתנו לחשוב עזות פן יפגע בקודש ובחנינה הדבקים כריחות בכל תעתועי היהודים.