כהולך אל טובו כן הלך האלמוני לקראת מעונו; כי גברים רבים, רכי-לב וידועי-רצון, יוקירו כן את ביתם לתקופה מזומנת בחייהם, – לאחר שנכזבו באחרית נעוריהם מהקים להם שם או נחלה ובקרב נפשם עוד נצנצו לרוב יצרים טובים. שרב הצהרים גם כפה על האיש תשוקת שבתון רגילה, אותה תאוה כשרה לצל בית אשר כל אב-למשפחה, פוסע עם-תיקו בחצות היום, נעשה בכוחה למין אדון שואף-צל אשר יכירנו כל רואה. ובסוב האלמוני אל רחוב מגוריו הצר ולהט החומות כבש כמו-רגע את רוח הים הקטועה – החיש את צעדיו לעבר ביתו הקרוב, ולשארית צעדיו האחרונים כבדו מאד פניו מחום ומכבוד גם יחד, כגבר יגע אשר עוד מעט תיפתח לפניו דלת מעונו בשלום ובכבוד. אך בבית המדרגות קידמה את פניו כעין מהומה קלה; הוא רצה לפנות בלי-משים בדרך המדרגות העולה, כהרגלו מאז לפסוח על מהומה קטנה או גדולה, אך נשים נצבות חסמו לפניו כמעט את הדרך, והוא נעצר על הרחבה לפני דלת מעון אשר בקומה התחתונה. ובעמדו הבחין לראשונה בבורא המהומה המרעים את קולו, קול מפי גוץ כבד כתפים הפועל בכוח אימה; ובן-רגע, מהיותו מהיר להסתכל או מנחשו דבר לפי קצף הלשון הלועזית, תלה האלמוני את עיניו בכרטיס-השם אשר על הדלת, והוא ראה מעין מעשה-חלול מבדח על גב שלט הקרטון הרבוע: – מתחת לטור של כתב לועזי, הנמתח ביחידות בלב הכרטיס, נשרטו בכתב עפרון אותיות עבריות דולגות, שרטוטי שברים דקים שיצאו מיד ילד או מידו של נער נחפז מתוך יראה. האיש כמו חייך רגע לנפשו, כי ניסה לפענח את השם לפי פזוריו המשונים אשר בעברית; אך הקול החוצב השיבהו אל המחזה, כפה אותו להיות עד כואב לחציבה טמאה בקדשי העדה החדשים, מושגי הקודש אשר לא היו עוד לחלמיש אוּמה. הוא הגביה בלי-משים את התיק, כעושה אותו חיץ לפני עיניו, וברגע זה שמע את המגדף צועק צעקת זדון מפורשת: באגרופים אדוש לו את הפרצוף לעבריין הלז! – הצועק שנה ושילש את האזהרה המרעימה הזאת, כאילו רחבת המסדרון האפלולי צרה מהכיל עוד דבר מאימות פיו, ובהוסיפו לצווח השחה את זרועותיו המאוגרפות כנגד הנצבות, וכחצי מנין נשים ניתרו כה וכה מסביבו והבהילו מפיהן דבור לועזי להסכמה: מותר להתעורר על חוצפה כזאת! – והאלמוני נסוג בינתים לאטו במעלה המדרגות, כשהוא פוסע מתחילה כמו אחורנית גבו לפנים ופניו אל המחזה ותיקו עוד מורם כמגן; רק עם מפנה המדרגות עשה את הליכתו רגילה והיה הולך ועולה בצעדים מהססים, כמתכוון להאריך בעליה ולכלות מקרבו את זכר התאונה המבישה. ובהיותו כמצליח ודמות השמצה הראשה כמבוטלת כליל בעיניו, בטלה ומבוטלת במשל ובהשערה ובבזוי שבדמיון, הכל בכוח היהודי המיוחד היודע לבטל בכל תאונה מבישה את פרצוף-הדברים העיקרי – מצא לו עוד האלמוני שהות ותאות-דמיון להרהר במראות הלוי של המחזה. זה פרצוף המגדף, כבד הפה ומבליט העינים המאדמות, נמחה כליל מנגד עיניו – ואם כי ניתן בנקל להשערה מגשימה אחת, לאמר: לראות אותו, למשל, כיהודי אלים גוף האנוס מעודו לכבוש כל-חימה, אחד יליד מזרח שישב באשכנז בשנים הרעות, יהודי מחריש אל-חזקים המתאנה לאחרונה ביהודה גם אל נערים חומדי משובה ושופך בפרוזדור אפל של יהודי, באין משיב דבר, זעם נלעג ואימות לא-מתקיימות; ורק הנצבות על המחזה רחפו עוד כחיות לעיני האלמוני – נשים ביהודה המרכינות ראש בפני חוצפה יהודית, חוצפה נלעגת מנתעבות הגלויות אשר גם הקל והקלה ביהודה חובה להם כי ימאסוה על-נקלה. בשארית רשמיו אלה התקרב האיש אל דלת מעונו, ובצלצלו בפעמון מחה בלי-משים את הזיעה מעל פניו, כמיטיב את עצמו להכנס פנימה באפס כל רוגז. אך בפתח קדמוהו יחד אשתו וצעיר בניו, ובנוח כף ידו על ראש הנער, מעשה אב המשתמש בלטיפה לשם תיקון לבו, נלחץ אליו נערו בן-העשר מתוך שהות יתירה, והאב הנבוך הרים את עיניו אל האם כשואל פשר דבר; ורק הביט בה הבחין בעיניה צל כבד, זה השוהה באישון העין לאחר בכי. והנער עוד נלחץ אליו, כופה את אביו לכבוש כן את צעדיו ולהביט כמנחש אחרי אשתו המתרחקת; כמו רגע ארך מסע המשפחה הדומם מן הפרוזדור אל החדר הסמוך, וברגע הבינים כבר הבין האלמוני את פרשת המאורע, כאילו זו נגולה לפניו בלשון חשאית, לשון ללא-מלים אשר בה ישיח כל מאורע לראשונה את נפשו. ובעמדם כבר שלשתם בחדר והנער שולח את זרועותיו לפניו, ממשיל לפני אביו את רהב הזר המתפרץ אל מעונם ופורץ גם אליו לתפשו או להכותו – עמדה האם עמידת צפיה, עיניה נסוכות אד דמעה ופניה רכים מאד, כפני אשה אשר נתרגש עליה עלבון ונוקם עלבונותיה בא והגיע למועד.

הערב מצאם יחד על מרפסת הבית; אך במסיבת שיחה ממושכה כזאת לא ניסתה עוד האשה הוכחות תלונה אל בעלה, ורק העלתה מדי פעם בשפעת דברים את דמות המעליב – כמתפרץ במהומה אל בית זרים, כמרעים בגאות חוצפה בפני אשה, כדורך סחור סחור לאם למען תפוש את נערה המתפלץ אשר לא ידע מאומה מפשר הזועה. ואף האיש לא הוסיף עוד דבר לבחינת המאורע, כי התאורים המוסבים על הגבר המשוקץ השיחו לכאורה גם את רגשותיו, רגשות הבעל היושב לנוכח אשתו בסוד אחד של בוז וכעש ותמיהה; אך לשמע התאורים לא נעם לו קול אשתו, כאילו העלתה בלא-יודעים צלם גברות רב בחינות אשר לא תכילנו עוד הבחינה המשקצת האחת של המאורע. הוא הסב את השיחה; ובשוב השיחה מאליה אל ענינה – ניסה עוד לגלום בצורה אחת אחרונה את כוונת בגרותו המתאפקת, לאמר: איש ביהודה לא יוכל לתת מסערת נפשו לכל מגדף ולכל נעוה מנעוי הגלויות; הלא כדוגרים אנחנו – והדוגרים על מלאכתם לא יתנו מענה גם לנערי זדון הסובבים אותם כמציקים. – ובעודנו מתאושש מעט בנפשו על דבר משלו אשר עזר לו לאחרונה – ואשתו ענתה ואמרה בחפזון: הלז הלך אחרי כעשו לעת אשר נפגע כרטיס דלתו; ואתה חכמת מאד למראה עלבון אשתך. – האיש התרומם ממקומו, נדהם ונגאל כאחד, כאילו גם יקרו לו הדברים המעליבים האלה המכפרים מעט על משוגת יומו; הוא פרש לשינה, אך בראשית הלילה נדדה גם תנומה קלה מעיניו. רגש, אשר לא ידע כמוהו מעודו או מימי נעוריו הרחוקים, הביאהו לרגעים לידי בחילת לב; הוא ראה את עצמו פתאום כאחד מרבבה, אחד מן הרבבה הישראלית המודעת שבכל הדורות המלבישה את כושר פחדנותה שני יקר של מלים. וברצותו להגאל מן הרגש המביש הזה ביקש לנפשו עצבון אחר, עצבון לא-מכלים המקרב את התרדמה; ולאט לאט נדדה רוחו למרחקים, כדרך אנשים הנודדים נדודי רוח בעקבות שנתם הבורחת, והוא זכר את אשתו בעלומיה, – יפת עין ישראלית, אשר בשבתם יחד בעיר הסלווים גאלה אותו ימים עלי ימים בגאות עיניה ממצמוץ הבוז של עיני נכרים. ראשו התרומם פתאום מעל הכר והוא ישב במיטתו בקוצר נשימה, דומה בישיבתו ובעזובת זרועותיו לאיש בימי העמידה אשר אחזהו בלילה בולמוס לב.