המתמידים בבתי-קפה רואים לעתים את פסולת היצר של האדם כאשר לא יראוה רבים גם בלב השווקים ההומים מתככים. בבתי מועד אלה, המשקרים לכל עובר, יושב לו הנוכל משלם-האגורה ומראהו כמשוח לשעה ומשקהו לפניו כאתנן נסך מיד משרת; עברו ועתידו כשני משלים מדומים, וברווח-הבינים הקטן מציאות קצרה התובעת את גילויי אדנותה. אם אחרה לבוא מנחת המאכל או המשתה – והקיש האיש לעין-כל בפרקי אצבעותיו והחריד היטב את המלצר; ואם נגעל דבר בצלחת או בכוס – ונגעלו בן-רגע גם אישוני הנוכל ונעצו את ברק קצפם בפני בעל-הבית, האיש היודע יום-יום את הברקים הנתעבים האלה.

והאלמוני, איש אשר גם בארץ הסלאוים לא ידע במו-חייו מסת חרפה עזה, ענה תמיד בקרב נפשו לחרפת מלצרים זאת, חרפת יום-יום השאננה כטורח מלאכה והמתנדפת חינם כבזיון עבדים. אכן עז וחריף היה מאז ומתמיד מענה נפש זה, אך ברבות הימים, בלכת האיש לקראת ראשית זקנה ואחריות ענוה, לא ענה עוד בנפשו קול-יחיד לכל תעלולי נוכלים; הענוה, הרואה לרוב נכוחות, ידעה גם להגיד לבעליה כי למראה צער או בושת של זרים חובה על הגבר לכלכל את מענה נפשו במידה ובקצב, יען אשר בעשותו אחרת ידמה מאד לילד המגיע לידי חולשת לב למראה עינויים או מריבות. – ובאחד הימים ישב האלמוני בענות גבר בבית עתותיו, בית-קפה ארוך כאולם כבוד וצר כאולם מרזח, מקום רב ירכתים המושך על-נקלה את שותי השכר המתגודדים; ופתאום החריד האיש את גליון עתונו וגם מתחו כחיץ לנגד עיניו, כי דיבור נכרי צרם פתאום את אזניו, קול צורם מראשית-ראשיתו אשר לא יישמע כמוהו בלתי אם מקרב מריבה מרה. רגע תמים שהה האלמוני במין מחנק דמיון, כשהוא ממאן לפרש את הקול המזנק הזה, קול כנושך השלוח מנכרי אל יהודי, קול לא-צפוי, הבא לפעמים מפה בהיר של נכרי ומצליף על פנים בהירים של יהודי, – אחד מרבבות הקולות, לגוניהם ולשיקוציהם המופלאים, אשר מלאה מהם לפנים ארץ הסלאוים ואשר בין עושיהם, – לא ייספרו מני-רוב, – גם כלבים-לתומם שבעליהם משסים אותם על ידי רמז-עין בנערי יהודים עוברים לתומם. ואחרי רגע החליף האלמוני את אלם נפשו בערמת נפש אחרת; הוא שירבב בלא-חפזון את גליון העתון, כמי ששמע קול נצים והוא מושך עינים לאות למקום הפרוע, וכל כוונתו המעטה רק לתקנת עצמו; אך עיניו, כעיני הפחדן, לא נחו מיד על קבוצת הסובאים המסתופפים בשכרונם בקרבת מקום. הוא ראה לראשונה רק את בעל-העסק המוכר, יהודי מטובי גברים יהודים, גזוז הזקן הקשה ואמיץ הזרועות החשופות; הוא ראה אותו כמה מונים בזה אחרי זה, בעברו כמדדה בשבילי הכסאות הפרועים ובעמדו מדי פעם לפני שותי השכר עמידת נפקד חדשה, אזנו נטויה במלוא חללה, גלילי זרועותיו כנאספים לתוך עצמם, ושערות זקנו הגזוז כמו זרות מסביב לפניו המאדמים. וזה מראה היהודי כאילו השפיק עתה לאלמוני, – יהודי שורר בגלמי גופו ויושב בתוך עם-יהודה, ועל פניו המנואצים אין קורטוב של לעג או תמהון לנוכח הגרים הסבואים האלה, המנסים לשחק גם פה, – על במת יהודה המטוהרת, – את משחק הפגולים הישן אשר שמו ותכנו: נכרי מנאץ ויהודי מנואץ. ובהרהרו כן והוא כמו הוזה הזית תוגה קצרה ונמרצה – רחב מבטו בלי-משים לעברים, והוא ראה מסיבת הסבואים לפרצופיה; רק כעומד על מחזה ראה אותה ומבטו ריק, כביכול, קולט את המראה ואינו פולט כל בטוי כנגד ההוללים, אף לא כנגד אדום-הפרצוף ועכור-העינים האחד, זה שבתבוסת שכרונו המלאה הפליא להמיט תבוסת נאצה שלמה על ראש היהודי. ואגב זה נתפס האלמוני שנית להזיה קצרה ונמרצה; לקול העכור היוצא מפי המנאץ וחוזר ואומר לסירוגין: נבזה, נבזה, נבזה – הרהר האיש באותו הרגל, ששנותיו אלף או אלפים, הרגל מעשה-טבע אצל ערלים שכורים הנותן להם להתגבר גם בשעת הפסולת האחרונה של שכרונם ולמרוט את נפש היהודי בדעת ובחשבון. ובעודנו חושב זאת – נפל דבר: מדבר הביזויים הפנה ראשו לעבר האלמוני ופרצופו כאילו נתחלק; עיניו ננעצו בעיני האלמוני ופיו המתעקם הפליט כנגד בעל-הבית את הנאצה הכפולה, זו המקופלת בחשאי בכל לשונות הגויים: נבזה בן-יהודים! – האלמוני התרומם ממקומו, גל של דם מחץ את לבו, אבל לא פשט בארובות ידיו לסמר את אגרופיו; רק נפשו, נפש יהודי, עשתה כמו שמץ דבר וכינסה לתוך עיניו הבעה עזה. הוא נדחק לצאת מבין הכסא והשולחן ואויבו העכור קם אף הוא כמתנודד, צועד ככושל ותומך את עצמו חליפות בכסא ובשולחן. רגע ומשנהו עשה האלמוני את מנוסתו המתחפשת, ובמשך הרגעים השנים התאמץ ועשה כגבורת כל אצילי ישראל, לאמר: העלה על ערפו כעין עב-ענן של בוז או ביטול תרעומת לימות המשיח. ובצעדו אחרי כן מעבר לדלת – לא פנה אל הרחוב אשר דרכו חזר-יום-יום אל ביתו; הוא שם את פניו אל הרחוב האחר השקט, ובשקט הערב המתקרב, לנוכח הים הצופה אל השמש השוקעת, מנה על-נקלה את הדברים ולא מצא בהם כובד יגון מיוחד, ורק שממון נפש מיוחד היה עמו במלואו, זה אשר ירגיש כל אדם בצאתו מעל פני שכורים הוללים ואשר דרכו להתמוגג לאחר תחום הליכה קצר. אך בלכתו את מהלכו הרב לא פג הפעם שממון נפשו; הוא זכר פתאום את מספר שנות מגוריו ביהודה, עשרים שנה אשר יעודן כלול היה לכאורה בהשכחה או בחניטה של הבזיון הישראלי. עתה דומה היה כי נגרע דבר מן היעוד הזה, והעמל מתחיל מבראשית.