לגשם הַמְרַוָה יש בכתבי הקודש מקומות-זכר רבים עד-מאוד. בכל מקום שהוא נזכר שם נדבּר בתאוה עזה, בברכה או בקללה, בגעגועים או בקול המון-גיל; בצריח הקדוש, בן עשרים וארבעת המגדלים, יתעורר הכל לחיים ברגע אשר ייזכר הגשם. לקול דפקו מתנערים המחוקקים הנעלמים של התורה והנביאים מתוך עפר-הזהב של הפיוט הקדמוני, ואף אלהים בעצמו, כביכול, חדל לרגע להיות אל-עולם ושב לדמות יהוה השולט בגשם, כראש אלהי היונים השולט ברעם. מתוך רשת הפלגים, הניתכים משמים, נשקפת שוב ארץ יהודה ואפרים כנחלה אחת קטנה, אשר יהוה אדוניה יושב בקצה, בטירת ההר אשר בחורב, ועינו פקוחה על נחלתו מראשית השנה ועד אחרית השנה; האריסים, עם-נער ופלאי, משוטטים ערומים מגורלם הכבד ויחפים מסד הברזל של הדת.

הגשם יורד בארץ הקטנה הזאת בהמון ובתשואות ובנדבה רבה; הוא מהווה פה את ראש כל הסמלים, כי מדן ועד באר שבע אין מראה וכוח אשר יסמל כמוהו את השפע ואת הטובה העומדת לעד. העינים נפקחות לרווחה לראותו, וכאשר ירבה לרדת ירחש בכל לב לחש-רזים; גשם הולך וגשם בא, והאיש הרואה בעבים רבים ידמה בלי-דעת, כי פני סלעים ימוגו לעפר וּמעט או הרבה מן הצחיח אשר בארץ יגרע לעולם. בחורף נולד הדמיון הזה, בקיץ הוא הולך למות; זה מחזור עולמים של צלם אחד, אשר מדי שנה תהיה ראשיתו געגועים ותקותו ואחריתו תהיה יגון ודממה. בארצות הצפון האביב הוא הבורא חליפות לדמיון; השמים מיטהרים שם בלי-משים לתכלת אין-דומה-לה, מצע הדשאים משתטח בחפזון, בן-לילה ירבה העלה על פני העץ – וכל האותות האלה הם מדי שנה אות בעיני האדם, כי צפונים לעתיד חיים חדשים, אשר תואר להם וחפזון ושפע. ואולם גלגל החליפות הזה, הגומר את סיבובו בתקופת כל שנה, תואר אחד לו בארצות הצפון ותואר אחר לו בנוה ארצנו אשר במזרח. שם יש אשר יפריח רוח אביב נועם אין-קץ, ורוח האדם יאביר לעומתו למרומי כל תקוה; בימים החמודים האלה הארץ כאילו אוהבת את כל צאצאיה, ובמקום האהבה שם יחולל הדמיון את נפלאותיו. המראה הטוב והרענן, אשר האדם רואהו באביב מדי לכתו ושבתו, נעשה כעין קלף יקר ממגילת שמים אשר רשומים עליו קטעי-בשורה על-דבר התחדשות כל העולם. לעומת כל אלה יבשר הגשם בארצנו רק קטנות; ברוח הגדולה, ההולכת לפניו, יישמע המון-מבוכה רב של ארץ קטנה אשר נקטה נפשה בצחצחות הקיץ. בלילות התאוה, הפרועים מסער ומגשם, נדמית ארץ יהודה להיות בדלה מן העולם עוד יותר מאשר בשרב התמוז המעולף; שעת ערבוב זאת של נחמה וזעף יורדת לעולם רק בשביל משפחה אחת צרובת שמש, ומטרות כבדים, השוטפים באפלה, כאילו חוסמים כל מעבר-דמיון מן החרמון ועד הים האחרון. אולם בכל הנוה המסוער הזה ישלוט קשב רב קשב; נהימות הרוח אינן מחרישות אוזן, כאנחות היוצאות לפני בני בית, יבלי המים כאילו משקשקים אל צנור אחד של ברכה. ולפתע פתאום תהיה דממה, בין גשם לגשם, בין המון רוחות למשנהו; כוכבים מציצים נפוצים במסילותיהם, מזמרים כל אחד לבדו באור נבדל וטהור; תכלת רקיע עמומה, כגלויה ללא-עת, מתכנסה בחפזון מתית לאדי-ענן מעוכים, ומפאת צפון מגיחים מחדש בטור אחד שחור עננים רבים, חדשים לברכה וזועמים במשלחתם הכבדה. אז פתח אשנב והוצא את ראשך החוצה והבן במראה; גם מדמה דמיונות לא יקלוט בשעה זו שמץ-סוד הבא ממלוא עולם, אבל ברוח הלחה, הטופחת על פניו, הוא יחוש עד-מהרה את הדמעה ואת הנשימה הרווּיה של מקום המולדת. הרוחות הלחות האלה, השוקקות אל צלעות הגבעות של ארץ יהודה, כחפצות למוגג אותן, למצות מקרבן אחת מני אלף מן הצחיח! שנה שנה חוזרת תאות עוועים זאת, אשר לא נמצא לה להימלא; תחת מסך הגשם, כמו תחת קורת בית-משפחה, עוברים בארץ יהודה הקטנה בסך אחד רוב הברכה והתקוה והגעגועים; כנאקת דודים מתוקה ישמע בארצנו בחורף ילל הרוחות, אלה רוחות הגשם הרווּיות המפיחות את כל נפשן אל סלעינו ואל שדותינו המעטים.