מזרע אברהם הנאדר; בן לאמה מצרית אשר נסערה מאהבת אדוניה. אביו עושה את המון חייו ללא מועדי בנים ובנות, ובהגיע לו עדנת אב – קצרו עתות חייו האחרונות מסובב לאטו את מעגל ההורים השלם, והוא נחפז בלי משים מהליכות אהבה, מעשה גבר במשפחתו, אל שִכְחַת העזובה אשר לזקנים; את יצחק, בן הזקונים הישר והמאושר, אשר נועד לפי טבעו ולפי מקום צעירותו במשפחה לילדות ענוגה ולשחרות טובה – ניסה אברהם-האב במסה כבדה, והילד עודנו רך בשנים. דבר-המסה ההוא, אשר לא נשכח ולא ישכח, אפס קצהו עוד נוגע לעתים בצאצאי הגזע הרחוקים, ולא אחת יסופר עליהם כי נגע בהם המות ולא המיתם; וביומו נעשה הדבר מרוב הזיה וברוב הזיה: – זקן היה האיש ומדי הגותו באהבתו אשר לבנו הקטן – לא השׂפיק לו למען האהבה הזאת עמל בית-אב ההולך ובא מתחלף לאטו, המשלים במרוצת הימים את טובת הבן והבת וגואל לאחרונה גם את המוליד מייסורי כל חובה; קצרה העת ליושב האהלים הנאדר, ובלילות הזקנה הארוכים, אשר שנתם צומקת מקיץ לקיץ, שלח את ידו אל מפלשי הדמיון אשר מאחורי החיים הקיימים, ויקח לו משם חומר ויתו לו דבר – אשר לא יעשה כן גבר במשפחתו. ככה הקדיש אברהם את יצחק בנו על לא-דבר כמעט, רק מחפץ הקדושה המצוי אצל זקנים כבירים, כתום עלילותיהם ורוחם השואף שבוי במיצר האחרון אשר בין הזיה ומות. ואף לישמעאל בנו, אשר נולד על סף המסבר ועל סף זקנת אביו, לא עשה אברהם בחכמה אחת, כי אם רצה אותו לראשונה כרצות בן ונתן אותו לאחרונה טרף לכעס שרה אשתו; וישמעאל הילד כמו נער כבר בימים ההם, ומאמו יולדתו נחל רוחו את הסגולה – סגולת אשה רבת-לב אשר היתה לאמה – לשים לב בבינה ובדממה אל רמזי האנשים אשר מסביב. הוא השתאה מאוד אל אביו, זה אשר לא מנע ממנו רוך בראשית ימי ילדותו, וכאשר גורש לאחרונה מנחלת האהלים, הוא ואמו יחד – לא תעב בלבו את אדון האהלים המרשיע. רק כשעת ביניים אחת ארכה העת בין גערת שרה ובין גירוש ישמעאל והגר, היא השעה אשר אברהם הזה הזיה לפני אלהיו; ובבוקר ההוא, מדי התחמק הגר עם דמעותיה אל פאתי האהלים, למען אסוף בחפזון אל צרורה מעט חפצי אשה וצידת ילד, כי הבינה כבר היטב בלבה את דבר הגירוש העומד להיות – שכב הנער ישמעאל בסתר האשל הגדול, ידיו מחת לראשו החטוב, הנראה ככבד מרוב השחור אשר לשערות, וברכיו השחומות מציצות מבין כנפי השלמה, שלמת נער חגורה לא-למשעי; רק ברכיו המורמות קרבו והתפרדו חליפות, אך ראשו נח בלי נוע והנער הילך בקרבו את דמיונו ללא מעצור. שתים חדשות ראה והבין על נקלה – את הגבר העושה הכל כחפצו ואת האשה אשר יעשה הכל למען חפצה. מולידו לא היה עוד אב, אחד ויחיד כנגד בנו, ולובן זקנו כלובן הרחמים הטהורים, כי אם שליט האהלים אשר יקרב וירחיק גם בנים, יקרבם ברצון וירחקם במו צו, וזו לבנת שיבתו כטוהר לא-נכתם אשר לשלטון; ושרה, גברת האהלים, לא היתה עוד אם, ראשונה לאמהות השתים, ועדנת הזקנה בפניה, כי אם אשה טובת מזל השוררת ברצון אדוניה, יעלת נשים מזקינה אשר קל לה לבוא עד לב אדוניה גם בשבין הזקנה הנפתל. ככה הגה הנער השחום לבדו את הגות-התאומים על הגבר ועל האשה, ובהישמע קול הגר הקוראת לבנה, והקול צורח ומר גם יחד, קם ישמעאל הקטן מרבצו ועל שפתיו בת-צחוק ללא פתרון. צחוק חידה של ילד הדומה לניצה ענוגה העולה מעל פני גרעין הזרע הצפון – יבוא יום ורצון הגבר יהיה בכל עלילותיו וישלים את חפץ הנער אשר מלפנים. ובעודנו מצחק כנכלם – רץ ישמעאל לנוכח אמו, ודבר המראה, אשר ראה בפני הגר, נחרת עד מאוד בלבו; האם המגורשת צעדה כפופה תחת משא צרורה, ידה האחת לחצה בכוח רב מדי את חֵמֶת המים, כאשר יעשו נושאי משא רפי רוח, וידה האחרת נדה צנומה וגלמודה לקראת הנער, למען אחוז בכף ידו. רגע עצר הנער כמעט בצעדיו, כי ראה את יפי אמו אשר נהפך פתאום ליגון לא-ימחה, כאילו נחרת גם בבשרה משפט אדוניה הקשה; ובעוד רגע התאושש וילך אחרי אמו, אך לא נלחץ אליה גם אחרי צאתם משדה האהלים. פעם בפעם החיש את לכתו כמו צעד והסב את מבטו להביט בפניה, ומדי פעם ראה את המראה האחד: את האשה הדלה אשר נשבת פתאום מקור ערכה במצות אדוניה.
השנים טרם ירחיקו לכת, והמדבר טורף-המים היה לעיניהם מעברים. לא, זה לא היה לב הישימון הנורא, כי אם סף המדבר הזרוע חולות, והגר הלכה לראשונה לעבר מטרתה והיטיבה ללכת בדרך אשר אל נאות המים בפארן; אך בחום היום מעטו כבר המים בחמת, והנער ישמעאל הוריד אליו פעם בפעם את הכלי מעל זרוע אמו, ואף פעם לא דיבּר דבר מדי שאלו מים, כי כנקלה היתה עתה בעיניו והוא החל לשלוט בה בלי אומר, כאחד הגברים. לזאת נבוכה הגר עד-מהרה ותהי כאָמה; היא לא ידעה עוד לכוון את צעדיה בלי יודעים למטרה, כאשר תעשה האם בהנחותה את בנה, ובקומה למחרת היום ללכת הלאה לדרכה – היתה פתאום כשפחה עזובה ולא ההינה לפנות ימינה או שמאלה. עיניה לא יספו להביט היטב אל ערבות החול אשר מעברים, מסלול מעט הבהב רגע ונעלם מאצל מבטה, והיא התאפקה ולא חשבה בלבה אם זאת הדרך אשר בה תלך; ובארוך מצוקתה ובחמת אין עוד טיפת מים להרטיב את שפתיה העבשות – שאלה כמו עצה מאת הנער ישמעאל. הוא ענה לה דבר בלשונו הנמהרה, לשון נערי הנגב, ולמלותיו היה משנה עוז ומשנה צליל לעומת הקול הניחר אשר להגר. ולאחרונה עוד הרים את ידו וינופף אותה לאחד העברים, מקום שם הכתים דבר-מה את זוהר הצהרים. הגר התאוששה כהרף עין והלכה אחרי מוליכה, והנער ישמעאל הלך בראש וכנפי שמלתו מתבדרות בנחת וארכובת רגלו השחומה מתגלה חליפות מימין ומשמאל, מבלי היכפף כמעט – כי לא עיף עוד הנער מאוד ולבו עז בקרבו מהכרת ערכו. עד מהרה הגיעו אל המקום הנכתם בחול, והשיחים הנמוכים, אשר עליהם כנשוכים מרוח ומשרב, הבריכו כרגע את הנער אל צלם. הוא כרע, עצם עין, טמן את פניו בחול הנקשה אשר מתחת לשיח – ויהי לעיני אמו כמתעלף. הגר עמדה עליו רגע ולשונה, אשר צבתה מצמא, לא יכלה להוציא את הגה האימה אשר נולד בלבה. בנה היה בעיניה כהולך למות, והיא, האם האמולה, אשר גורשה על לא-דבר עם בנה מאוהל השפחות ואשר לוקחה ממנה ביום צרה גם תאות-ערכה, תאות-אם, נתנה לאחרונה את קולה בבכי. היא שבה כנואשת מאצל השיחים, ובלכתה לנוכח פניה נתנה את קולה ביללה, יללת אם הבוקעת את כל ענני צרה; לרגעים הסבה את פניה לעבר המקום אשר שם בנה, אך הנער ישמעאל לא נע ולא זע ויהי כלא שומע. ומדי ראות הגר כזאת – נפלה על פניה באשר עמדה, וקול בכיה עומם מעט מדי ירדו אל פני החול, אך נורא היה מאוד הקול הזה במדבר מסביב. ואז ראתה את אלהים.
והנער ישמעאל לא ידע כי ראתה אמו את אלהים – הוא וצאצאי צאצאיו אחריו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.