בין כתבי הקודש יש שלשה ספרים אשר בהם באה בעיקר לידי גילוי מלאכת הסיפור; מן “ויהי” הראשון של “שופטים” עד הסיום האלגי של “מלכים” משתרע אפוס אחד בלתי פגום של גזע עברי קדמון, אשר אנחנו, צאצאים רחוקים ומוזרים של הגזע הזה, מתבוננים עתה בחליפות חייו רק למען התפאר – לא להבין, לא להתענג, רק למען התפאר: כי זה הוא הסימן המובהק לכל יורש מדולדל.
בין כל ההרגלים, הפוגמים את דמות-האופי של יהודי-זמננו, יש הרגל אחד אשר לכאורה הנהו כשר ומשובח: זהו ההרגל לדגול בשם הנביאים. כל מה שאצור בכתבי הקודש חתום עכשיו בשבע חותמות בפני רוב היהודים; השגת החיים הטובה, זו שאינה מבדילה בין קטנות לגדולות, העלילה הצלולה, ההכרה הנכונה ביחס לכבוד ואי-כבוד – את כל זה אין יהודי בן-זמננו מחדש מתוך התנ"ך. אבל לעומת זה הוא מתגנדר בהגיונות הנביאים. זה נעשה מין משלח יד; הפסוקים בדבר הצדק וכו' משובצים כלאחר יד במכתב אל העורך, בנאום של דרשן, בפיסקה תפלה אשר בספר לימוד לילדים. אין שמים אל לב, כי כשם שאין לנו חלק בציווי “לא תחיה כל נשמה,” כן רחוקים אנחנו מרחק רב גם מן הציווי “ולא ילמדו עוד מלחמה;” גם זה וגם זה רוחם צמודה לתקופה ידועה, ואנחנו הצאצאים הרחוקים נאוה לנו רק להתבונן ולדום.
בשביל להתבונן – רוצה לומר: להסתכל בדברים ולהשכיל על ידם – אין בתנ"ך חלק יותר נפלא מאשר שלשת הספרים: שופטים, שמואל ומלכים. מתוך הספרים האלה, שכל דבריהם עלילות וחליפות חיים, אנחנו לומדים בראש ובראשונה את האמת היקרה, לאמר: כל שהמעשים הם יותר גלויים, גם ערכם יותר מרובה. ערמה ורמיה היו כלי שרת לאדם בכל הזמנים; אבל בניגוד למעשינו אנחנו היו מעשי אבותינו בלתי מטושטשים, מובנים גם בטוב גם ברע אשר בהם. בימים הקדמונים היה אוויר החיים של שבטי ישראל דומה לאוויר הצלול אשר בארץ יהודה ואפרים: אנשים הבליטו את מעשיהם, המעשים הבליטו את האנשים. בין מאות הגבורים, העוברים איש בעקבות רעהו מיום מות יהושע עד גלות בבל, אין אנשי-חידותּ ואין אנשים המעוררים רחמים, כי כולם היו גבורים, לאמר: אנשים המביאים את מעשיהם לידי גמר. אף זה האיש מהר אפרים, אשר נתן את אשתו תמורת נפשו ואחר כך נתח את המתה לשנים עשר נתחים, הוא, שפל הלב, רומם את שפלותו ויעשנה עלילת זוועה; השבטים נקבצים והוא, המסכן, אשר לפי מושגינו נאווים לו הסתר וכלימה, מדבר כגבור במצפה ומשמיד שבט מישראל. כל אדם כאילו מרותק שם בשלשלת ברזל אל עצמו; החמלה, הפחד והאהבה אינם גורמים לטשטוש הצורה; מיכל נשארת בת שאול, למרות זה שהיא מפקירה את אביה בגלל דוד, ואוהבה, דוד, למרות אהבתו אליה, עוּנה לה בכל ערמתו, מדי התחפשו כאשר התחפש כל הימים. האנשים עומדים שם תמיד פנים אל פנים; בגלל זה הם נראים כה מוּארים, כה מובנים וכה רעננים. יחסים כלאחר-יד אינם בנמצא; אחאב ואליהו ניבטים איש בעיני רעהו: – “המצאתני אויבי?!” “מצאתי!” – בגלל זה הקיצור אשר בדיבורים והערך הבלתי משוער אשר בדיבורים הקצרים האלה; בנפש מוכן הכל למפרע, שתי-המלים הנן רק לשונות האש העולות בלפיד העלילה. אתה יכול לנחש תמיד את אשר יגיד פלוני או אלמוני מן העברים הקדמונים האלה; גם הערום ביניהם הוא תמים לב בגלל כוחו, בגלל יושר הליכותיו. אף העמלקי מספר לדוד, כי הרג את שאול, ומשלם בעד זה מחיר חייו. אין איש מנסה שם לטשטש את התוצאות, להפסיק באמצע, לסור הצדה. הנה בין אבנר ועשהאל: “סור לך, למה אכּכּה!” – וימאן לסור! – לשניהם גורל ואין לשנות; גם אבנר נפל אחרי כן בחרב הגורל. אין ספר בעולם – בכלל זה גם הספרים העתיקים של יון – אשר יתוארו בו במספר כה רב אנשים כמו-חיים, צלולי דעה ועלילה. לעומתם גם הנביאים מעולפים, חיים במדברותיהם יותר מאשר בעלילות. אנשי הברית החדשה הם לעומת הקדמונים האלה צללים ולא יותר; את בני שופטים-שמואל-מלכים אין צורך לדמות, להשוות, למלא אחריהם לפי חכמת הנפש של האדם. מהם אנחנו יכולים להמשיל, עלינו ועל כל הדורות, אבל לא להמשיל עליהם. לא רק ביחס למלוא גורלם, לא רק כאנשים שלמים הם עולים עלינו בתואר נפשם, בימי הפקודה הרבים אשר הם מונים בחייהם, ביופי הנערץ אשר לקו חייהם המתוח; הם נעלים עלינו גם ברגשות הסתומים, גם בתעתועים, גם בחרטה. ישנה אוולת האומרת, כי בן זמננו מושלם הוא בנוגע לחריפות ההשגה ולהרכבה המוזרה של הרגשות; גם זה ינדוף מהר, אם תקרא פרקים אחדים באחד מן הספרים האלה. אתה קובּע לך בדמיונך איש מאנשי היגון, הרבים בין הגבורים האלה, ואתה צופה לתוך נפשו כמו לתוך תהום; ועוד נוסף אחד לתהום נפש כזאת, כי כעין סולם מוצב בתוכה מן השאול עד למרומי העלילה. לא כמו אנחנו, אשר לא נדע ליצור דבר-מה מתעתועי הנפש. הרוח הרעה אשר לשאול הדפה אותו אל המדרון, אבל גם ברדתו ליוו אותו מימין ומשמאל הגבורה והגורל.
רבים מאתנו, המחפשים דרך תשובה אל כתבי הקודש, טועים לחשוב, כי השער אשר בו יבואו הוא ישעיהו או עמוס. כדבר הזה לא יתכן, יען כי יצירות הנביאים דומות במובן ידוע לפירמידות: הן קיימות לראוה ולא לשימוש; מבחוץ אתה משתומם על יופין, אבל בתוכן פנימה אין לך מה לעשות. מבפנים שוררת אפלת הדורות אשר עברו לבלי שוב. הנבואה היא כעין נרד יקר עתיק יומן, העומד בריח ובצבע זה אלפי שנים; עוד כיום הזה מלאה כל הארץ מריחו העז. רק מטעם זה – ולא מפני שספרי האפוס של התנ“ך פחותים במעלה – מחבב היהודי והנכרי את ספרי הנביאים במידה אחת. ישעיהו ועמוס הם היחידים, ויצירות הרוח של יחידים, כשהן מתרחקות מרחק של אלפי שנים ממקור העם, הם נעשים בהחלט קנינים משותפים לכל יושבי תבל. אם לנו, היהודים, יש אחיזה כל שהיא באותו הזמן הרחוק ובאותו לשד החיים הפלאי, אשר בארץ יהודה הדלה עשו את אבותינו לגזע כה עשיר, כה מבורך, כה נאצל – אז הולך ונמשך חוט האחוה הזה מן הספרים האנונימיים של התנ”ך. בהם עוד נוזל דם הגזע; פה אתה נמצא מבפנים, ובתור יהודי אתה מתהלך במקום החליפות הזה בלב הולם, בנפש מתחדשת, בדמעה הנאספת פעם בפעם לתוך עיניך. אתה נכנס דרך בן-השער הנחמד, אשר שמו שירת דבורה, ולך ניתן להתהלך ולהתענג כל כך הרבה, עד תום הדרך עם צדקיהו המלך האחרון, אשר עוורו את שתי עיניו. איזו דרך-חיים הזרועה גבורים, הליכות-אנוש כה ברורות, כה חרותות! האם חסרו בימים האלה הנחשלים, המטושטשים, אלה הנוברים במקום שבתם ואחרי חלפם לא יוודע מקומם? הגורל אבה, כי בספרים היקרים שלנו לא יסופר עליהם כל מאומה; כאילו מי שהוא נעלם חזה מראש, כי צאצאי הגזע הזה, אשר יקומו באחרית הימים, יכילו ביניהם המוני המונים כרותי-עלילה, תועי גורל אשר ראשיתם ואחריתם אינן נושאות בד בבד! כאילו למען השאיר להם מופת, חוברו יחד, במקום היצירה של שלושת הספרים הנעלים, רצון ובינה ועלילה. פה אין מוסר השפתים של ספרי הנביאים; המשל המחולל נפלאות עומד כמו חי, האב הקדמון מלמד את דרכיו החצובות בסלעי ארץ יהודה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.