בִּקְצֵה היער עמד עץ רַך בדד, הַרְחֵק מן העצים הָעֲנֵפִים, מן הַשִּׁטּוֹת הַגֵּאוֹת, מן הָאַלוֹנִים האדירים, מן הַבְּרוֹשִׁים הִַפִּלוֹסוֹפִים; המביטים תמיד הַשָּׁמַיְמָה, ומן התפוחים האוהבים לְהִשְׂתָּרֵעַ ולהביט חֶרֶש אל כל פִּנָּה נסתרה,– העץ הצעיר עמד הרחק מהם, כילד המתרחק מחברת גְדולִים. – וּתָּקץ נפש העץ הָרַך לעמֹד לבדד וְלָשִׂיח כל הימים עם צִלּוֹ.
ולא רחוק מן העץ הקטן והרך השתובב נחל זךְ וקטן כָּמֹהוּ ובַנחל גלים קַלִים הומים, מריבים וּמִתְפַּיְסִים עשר פעמים ברגע אחד, מצחקים ובוכים כְּאֶחָת, ופעמים יָעֹזוּ לעקם פנים לשמש, להאריך לשון לַשָּׁמָיִם…
לוּ היה שם אחר בִּמְקום העץ הרך, היה מתענג לְמַרְאֵה עיניו ולא התעצב עוד; אבל עֵצֵנוּ הרך לא ישים לב אל הנחל ואל גליו הַשּׁוֹבָבִים:
– נודדים הם, מארץ מֶרְחָק באים הגלים הַפַּטְפְּטָנִים ההם, – אומר הוא לנפשו–; זה עתּה באו וכעבר רגע ילכו ואינם… שפתם זרה לי… אך כִּמְדֻמֵּה לי שהם מריבי תמיד, מְחָרְפִים ומבזים איש את רעהו… על כן נודדים הם…
ועל שפת הנחל שם תִּשְׁכֹּנָה הצפרדעים שורות שורות, והן משׂוֹחֲחוֹת יחד וּמְשַׁסְּעוֹת אשׁה את דברי רעותה, משוחחות וּמְסַפְּרוֹת ספורי נפלאות, מְגַלּוֹת סודות מתחת למים… פתאום תִצְלוֹלְנָה במים, ואחרות תַּעֲלֶינָה על מקומן…
גם הצפרדעים וספוריהן יכלו לנַחֲמֹו מעט מעצבונו, אבל הוא מאס גם בהן:
– מַרְבּוֹת הֵנָּה לדַבֵּר, ובלי ספק גם תְּשַׁקֵּרְנָה הרבּה, ומלבד זאת הנה הן מספרות רק ספורי בִּצָּה וָטִיט!…
“אבל קשה, קשה מאד לִחְיוֹת בדד. אין למי לספר, איך יִזַּל לְַשַׁדִּי בעורקי, איך עָלַי הקטנים והרעננים מתנוֹעעים בַּלַָּאט ובנעימות רבה! מאד גַּלְמוּד אָנִי!”
והוא עומד ומביט למרחוק מִבַּעַד לענפי העצים הגדולים ורואה ממולו עץ צעיר כָּמֹהוּ: כמהו הוא שקוע שם בָּעֶצֶב, כָּמֹהוּ הוא בודד, כמהו הוא זר… וענפיו מה רכים! ועליו מה רעננים! מה טוב ומה נעים לְחַבֵּק רֵעַ כזה!
“לפחות לְהִתְוַדַּע אליו!”
והוא עומד שקוע במחשבות ומְבַקֵּשׁ עצה ותחבולה, איך לְקָרְבָה אל העץ הרך הַלָּז, ומה הוא הַשֵּׁם אשר יקרא לו! ואחרי מחשבות רבות מצא כי העץ ההוא איננו עץ צעיר כי אם נטיעה, נטיעה צעירה… והשם היותר נָאֶה לנטיעה זו הוא – “אָחוֹת”. ומה טוב לִמְצֹא אחוֹת כזאת… אך עם זה ראה וְנוֹכַח, לדאבון לבבו, כי אין כל עצה ואין כל תחבולה לִנְטִיעֵי אדמה לקרבה איש אל רעהו העומד מרחוק.
“לו ידעתי, לפחות, כי היא יודעת אותי!”
“לו ידעה, כי אני מִתְגַּעֲגֵּעַ עליה!”
פתאום ראה והנה צפור עליזה התעופפה מאחד העצים ותעמד על אחד מענפי האחות ובששון וגיל הֵחֵלָּה לצפצף אליה.
“על מה הן מדברוֹת שמה?… מה היא מספרת להם?”
“אולי ישיחו גם על אודותי!”
“הס! האחות מדברת עתה!… היא מְנַעַנְעָה את ענפיה הרכים… המִתְפַּלֶּלֶת היא? לו ידעתי כי כן, עניתי “אָמֵן” אחר תְִּפִלָּתָהּ!”
וכרגע התרוממה הצפור, וַתָּעָף ותבוא ותעמד על ענפיו.
העץ הרך התנועע מֵרֹב שמחה והתרגשות; שְׁאֵלָתוֹ הראשונה היתה: “מה שלום הנטיעה – שם?”
– שְׁרִיק-שְׁרִיק! – הפסיקה אותו הצפור העליזה: מן הָאָחוֹת עֲלֵה-מֶשִי אני באה! היא – שָׁלְחָה לך ברכה.
– הַאֻמְנָם היא יודעת אותי? – שאל העץ הרך וירעד כֻּלּוֹ עד שָׁרָשָׁיו.
– שְׁרִיק-שְׁרִיק! איך לא תֵדָעֶך? שְׁרִיק-שְׁרִיק! הן עתה דברנו עליך. היא התנועעה ואני צִפְצַפְתִּי… אך את שִׁמְךָ לא ידענו, ותקרא לך “אָח צָעִיר”…
– מְזַמֶּרֶת נדיבה, צפור חביבה! התנועע העץ הרך ויתחנן: – שובי נא כרגע, ואמרי לה כי…אני…לא! לא זאת חשבתי עד כה! ראי נא, מה קל הוא לחשב גם את אשר כבד לדַבֵּר!… הגידי נא לי, צפור מה אֹמַר?… איך קוראים זאת בלשון צפרים?
– הַאֹמַר לה כי אתה אוהב אותה? – שאלה הצפור בצפצוף עליז.
– כן – כן! מלה טובה ונעימה מזאת אין בודאי בכל שפה ולשון! לכי אפוא ואמרי לה כי אני “אוהב אותה!” והוסיפי מִשֶׁלָּך, מאד-מאד!
הצפור עשתה את שְׁלִיחוּתָה, ומאז החלו שני העצים הָרַכִּים לִחְיוֹת באהבה וְרֵעוּת. בבקר, בבקר, בצאת השמש מִפְּאַת קדים, הֵנִיעוּ את ענפיהם הרעננים איש לקראת רעהו לְבִרְכַּת הבֹּקר.זה אָמַר בלשון נַעֲנֻעִים: “שלום לך, אחותי יפתי!”, וזאת עוֹנָה לְעֻמָתוֹ: “בִּרְכָתִי עליך, אחי אהובי!”
אז תקום גם הצפור העליזה, אשר קִנְּנָה שם, ותחל לעוף מן האחות האהובה אל האח האהוב, וּכְשָלִיחַ נאמן הֵבִיאָה מאיש לִרְעוּתוֹ אנחוֹת נעימות, שבועות-אמונים וסודות נַעֲלָמִים ונעימים מאד.
וְכֵן הִסְכִּינוּ איש עם רעהו, וכן אהבו איש את אחיו, עד כי לא התאוננו עוד על אשר לא יוכלו לקרב איש אל רעהו: “למה זה נִקְרַב, – אמרו העצים הרכים – אנחנו אוהבים איש את אחיו גם מרחוק!” – “עתה איננו בודדים עוד!”
ויהי הַבֹּקֶר והצפור הביאה בְשׂוֹרָה מן האחות אל האח, כי מַחְלְפוֹת-ראשה הָרַעֲנַנּוֹת הִסְתַּלְסְלוּ בְהָדָר. אך גם זאת סִפְּרָה הצפור, כי חלום נעים מאד חלמה האחות הלילה, אך בקומה בבקר מִשְּׁנָתָהּ שכחה את החלום, והיא מְחַלָּה את פני אחיה הטוב להגיד לה את החלום ואת פתרונו.
האח הטוב הבטיח לחשב בדבר, אולי יזכר הוא את אשר שכחה אחותו האהובה, ולעת עתה חפץ לשלח לאחותו מעט מֵאֲבַק הַנֹּפֶת, אשר בגביעיו…
–זה לא לפי כבודי, – עָנַתְהוּ הצפור, – הן לא סַבָּל אני; אבל יש רמשים זוֹחֲלֵי עפר אשר גם כנפים קטנות להן, אבל הם קְטַנֵּי ארץ…המה בְשָׂכָר מוּעָט ישאו את מִנְחָתְךָ לאחותך, ובשכר מועט אשר תתן להם היא – ימסרו לה את המנחה.
ותלך הצפור למצא רמשים-סֶבַּלִים.
בעת ההיא בא הצַּיָּד וַיִפְרֹשׂ רשת לרגלי הצפור וילכדנה. ויכרת את האח האוהב, ויעש לו ממנו כְלוּב להושיב בו את הצפור.
והאחות האהובה לא יכלה נְשׂא את האסון הגדול הזה, ותתעלף מדאבון נפש, וַתָּמָת – וַתִּיבַש.
רק הצפור היושבת בודדה ועצובה בַכְּלוּב, אשר בגן הציד, זוֹכֶרֶת עוד את “האח והאחות” הנאהבים והנעימים וּמְקוֹנֶנֶת עליהם; ובכל עת אשר תקונן את קִינָתָהּ, יורידו עצי הגן את ראשיהם והענפים יאנחוּ מָרָה; והדלי, התולה על פי הבאר, מוריד דְּמָעוֹת, ויעקב הקטן, בן הציד זוכר אז את אחיו ואחותו, אשר מתו לפני שנה – וּמִתְעַצֵּב מאד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.