אם יוחק חוק הארכיאולוגיה קרוב לוודאי שגורלו יהיה כגורל חוק כנוביץ וחוקים רבים אחרים, חדשים וישנים, שמקובל במדינת ישראל להתעלם מהם, לעקוף אותם ואף להפר אותם. מעת לעת הוא ישמש עילה להתנגשויות אלימות, הכרוכות בהפרת חוק, מצד מפגינים אלימים מ“נטורי קרתא”, כדוגמת התנהגותם בעיר דוד, ומצד אלה שיזדעקו לפעול נגדם להגנת חופש המחקר המדעי ולשמירה על צביונה הלאומי החילוני (הציוני) של מדנית ישראל. תהיה זאת מערכה נגד “הפיכת מדינת ישראל לאגודת ישראל”, כפי שהיטיב להגדיר זאת פרופסור יגאל ידין (מוזר ביותר איך איש זה מחק ארבע שנים מחייו ושכח שהוא היה אחד האחראים לראשית תהליך זה של הידרדרות המדינה תחת ממשלת “חירות” ואגודת ישראל, שהקמת ד"ש סללה את הדרך לכינונה).
החוק כפי שהוא מוצע כעת לחקיקה, הניסוחים השונים, ולו גם על פי הגירסה המתונה ביותר, נותן עדיפות למתים על החיים. הוא יהיה היפוכו של חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא. במקום להחיות את העצמות היבשות, יְיַבש החוק החדש את חזון התחיה הלאומית של עם ישראל בארצו. תחילת העניין מעידה על סוימו האפשרי.
נציגי אגודת ישראל רואים במהומות בחפירות עיר דוד סיבה לחקיקת החוק (אמנם את המהומות האלה לא הם יזמו וחוללו – הם היו האנוסים והנגררים – אך עתה הם רוצים לאנוס ולגרור את כולנו ולחלל את כבודנו הלאומי, אחרי שנותנו יד לחילול כבודם האנושי, כנאנסים לעין השמש, על-ידי הפורעים מנטורי-קרתא).
את החוק החדש צריך להעמיד למבחן דווקא לאור הנימוק הזה: מה תהיה השפעתו על גורל החפירות בעיר דוד בעתיד, אם יתברר כי אכן היה שם, באחת התקופות, בית קבורות יהודי? האפשר יהיה להעביר בית-קברות כזה, או עצמות פזורות שנשארו ממנו, בצורה מסודרת ומכובדות למקום אחר, כדי לאפשר את המשך חשיפת יסודות קיומנו הלאומי בעיר דוד או לא? יש מקום לחוק הארכיאולוגיה רק אם החוק ינוסח בלשון ברורה ויקבע כי מטרתו המוצהרת והמעשית תהיה לאפשר המשך החפירות הארכיאולוגיות ולהעדיף את המשך תחייתנו הלאומית בעתיד על-ידי חשיפת יסודות קיומנו הלאומי בעבר. למרבה החרדה והצער אין להניח שזאת כוונתם של הרבנות הראשית, של שר הדתות, וגם של שר החינוך והתרבות.
את החוק הארכיאולוגיה החדש תהיה מצווה לבטל בכל דרכי המאבק האפשריות. האלטרנאטיבה לביטולו חמורה הרבה יותר. תהיה בה השלמה עם התקרנפות כמה שרים וחברי כנסת מהקואליציה, שלא השלימו עדיין בליבם עם הפיכת מדינת ישראל לאגודת ישראל ועם הפיכת אזרחי המדינה החילוניים לאזרחים סוג ב' של מדינת הלכה אורתודוכסית, שבה אסור לחשוף את יסודות קיומנו הלאומי מתחת לבית-קברות יהודי, ושבה הרבנות הראשית היא האקדמיה הלאומית למדעים. מדינה כזאת, ההולכת ומעוצבת לנגד עינינו, היא מדינה שמחצית מאזרחיה (החילוניים) חשים ניכור הולך ומעמיק. אין זו מדינתם. חוקיה אינם חוקיהם וממשלתה אינה ממשלתם. כך חשים יותר ויותר אזרחים חילוניים של המדינה, כשעיניהם רואות איך מועצת גדולי התורה של אגודת-ישראל והרבנות הראשית (של מפד“ל ו”האגודה" במשותף) נלחמות ביניהן על חלוקת השלל השילטוני המכריע.
ראש הממשלה הלאומי, מנחם בגין, הוא יושב הראש בתהליך זה של התקרנפות הממשלה ושל העמקת תהום הניכור בין שני חלקי העם. זהו תהליך של עידוד “הירידה הפנימית”, שהיא הפרוזדור “לירידה” ממש. זו תהיה אחת מתוצאות הלואי של חוק הארכיאולוגיה. רק נימוק אחד יוכל אולי להשפיע על ראש הממשלה ועל כמה מחבריו הלאומיים. חוק הארכיאולוגיה יפתח פתח להתערבות בין-לאומית של מוסדות-דת נוצריים (גם כאלה שהם ידידותיים לישראל) ושל מוסדות-דת מוסלמיים ואף לחידוש מתקפת אונסק"ו על החפירות בהר הבית (אם הרבנות הראשית שלנו לא תמנע את המשכן בלאו-הכי). חוק הארכיאולוגיה הופך, איפוא, לחוק לעידוד ההתערבות הבין-לאומית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל.
11.2.82
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.