השבוע התברר שאין שום גורם בעולם שאיננו דוגל בשלום. כולם אוהבי שלום ורודפי שלום. על-פי תנאיהם הם, כמובן, ולא לפי תנאי יריביהם ואויביהם. אפילו המועצה הלאומית של אש“ף דיברה השבוע על תנאי השלום שלה. הם בעד ביצוע החלטת או”ם 181, שפירושה החלטת החלוקה משנת 1947, הקוראת להקמת מדינה יהודית בגבולות מפת החלוקה. הם גם בעד ועידה בין-לאומית שתכפה על ישראל לקבל את תנאי השלום החדשים של אש“ף. אם גבולות 1967 זכו מפיו של אבא אבן לכינוי “גבולות אושוויץ”, על אחת כמה וכמה “גבולות 1947”, שהם כמובן מרשם לחיסול ישראל “באמצעי שלום”. אבל במקום לקרוא לחיסול ישראל בשמו הם קוראים לו ועידת שלום בין-לאומית, שתכפה על ישראל קיום החלטת או”ם על החלוקה שמשמעותה נסיגה לגבולות החיסול. באלג’יר ראינו להקות זאבים המוכנים להתחפש לכבשים, אם זהו צו האופנה. אם זה מה שהסובייטים – משענתם הבין-לאומית היחידה של פלגי אש"ף – דורשים מהם: להתחפש לכבשים.

למה הסובייטים דורשים זאת מהם? למה טורחים הסובייטים ב“איחוד השורות” באש“ף, שפירושו הקצנה של “המתונים” באש”ף, והקטנת הסיכויים להדברות עם ישראל על-פי תנאיה? למה הסובייטים מנסים לפייס בין כל פלגי אש“ף לבין נשיא סוריה חאפז אסד? אולי הסובייטים רוצים להוליך את כולם לועידת שלום עם ישראל, על-פי תנאיהם של הסובייטים, שאינם קבילים עלינו ועל האמריקנים. ואולי קיימים עדיין בצמרת הסובייטית שני קווים סותרים אחד כנגד השני: האחד – קו המלחמתיות האני-ישראלית התומכת ב”חזית הסירוב" הערבית והפלשתינית, לעומת קו חדש, השני – הדוגל בהרפיית המתיחות בעולם כולו, וממילא גם בהידברות של שלום עם ישראל?

בינתיים כולם מדברים על שלום, זה לא באופנה כיום לא לדבר על שלום. בראש סדר היום הבין-לאומי עומד עכשיו המאבק על השלום ועל תנאיו. וזה מאבק רציני מאס. זו לא רק תחרות על פרס התחפושת הטובה ביותר. מי מצליח יותר להתחפש לכבש ומי ליונה. המאבק על תנאי השלום הוא מאבק רציני וחורץ גורלות. הוא מתחיל בשתי מעצמות-העל ומגיע עד לגורמים המקומיים השונים. גם אלינו. הוא מתחיל בכך שכל אדם בר-דעת מבין שמלחמה גרעינית ממש עלולה להביא לאבדון ולחיסול המין האנושי. ומירוץ החימוש כשלעצמו, החימוש כשלעצמו, גם בלי מלחמה, עלול להתיש את כל הצדדים ובעיקר את מעצמות העל. היא יביא אותן להתמוטטות ושקיעה מבפנים גם בלי מלחמה. קודם כל את הסובייטים, שהם חלשים פי כמה מבחינה כלכלית, אבל גם את האמריקנים, שהגרעון במאזן התשלומים שלהם הולך וגדל, והם בבעיות במלחמת מסחר עם היפנים ובקרוב גם עם האירופים.

עובדה היא שכולם מחפשים דרך להקטנת הנטל של מירוץ החימוש, להרפיית המתיחות ולהקהיית העוקץ של נקודות החיכוך העלולות לגרום לתבערת מלחמה. זה צו השעה הבין-לאומי – דבר אלי שלום. התחיל בכך גורבאצ’וב. הוא לא יוכל לעשות צחוק מעצמו לאורך זמן. אם יתברר שאין הוא מתכוון ברצינות למה שהוא אומר, או שאינו מסוגל לפרוע את שטרות התקווה וההבטחה הגדולה שהוא מפזר עכשיו לכל עבר – גם לעברנו – הוא יעוף, ביחד עם שטרותיו.

מדינת ישראל בוודאי צריכה לדבר שלום אל עצמה ואל זולתה. להעמיד אותו בראש מעיניה, להצטרף אל כל אלה שמעמידים אותו בראש סדר היום הבין-לאומי. ראשית, כיוון שהיא נושאת בנטל המלחמה כל הזמן – נטל כלכלי בלתי-נסבל כמעט, ונטל של הקזת דם בלתי-פוסקת. העם והנוער זכאים להיות משוכנעים שממשלתם עושה את כל המאמצים להקל על הנטל הזה ולהביא להפסקתו. שנית, על ישראל להיות שותפה להידברות העולמית על תנאיו ההכרחיים של השלום הזה. לא להיות מחוץ לתמונה כאשר תתחיל ההידברות על השלום במזרח התיכון ועל האטת מירוץ החימוש והקהיית מוקדי המתיחות. למה לנו שהאמריקנים ידברו עלינו עם הסובייטים בלעדינו? מוטב שהם ידברו איתנו על תנאינו לשלום, כי בלעדינו הוא לא יכון. מדובר על שלום איתנו.

טועים אלה שמשליכים את יהבם על שלום כפוי במזרח-התיכון. מי יכפה אותו על מי? הסובייטים לא ישלחו צבא למדינות ערב, כמו לאפגניסטן, למשל. הם מוגבלים ביכולתם ללחוץ ולאיים על הסורים. האחרונים יכולים לפנות לעזרת המערב. לא למלחמה, אלא להידברות על שלום. ואין להניח שהסובייטים ינסו להתחרות עם המערב על-ידי הגברת המתיחות המלחמתית באיזור. אם כך הם יעשו, הם יפעלו בניגוד לאינטרס העיקרי שלהם, הרפיית המתיחות, האטת מירוץ החימוש בעולם ושכנוע דעת-הקהל המערבית וממשלות המערב שזו כוונתם.

הסובייטים יודעים שאין בכוחם לכפות את תנאיהם על הערבים ושגם האמריקנים לא ירצו ולא יוכלו לכפות באורח חד-צדדי תנאי שלום על ישראל, שיהיו מסוכנים לבטחונה. משום שהדבר יוליך למלחמה במקום לשלום. מי שמתפלל לשלום של כפייה על-ידי המעצמות, אינו מעודכן בתנאים הבין-לאומיים הנוכחיים. גם לשתי מעצמות-העל אין מנוס מללכת בדרך הקשה והארוכה של הידברות, משא-ומתן ושכנוע. כפייה לא תועיל. היא לא תחזיק מעמד ותגרום להגברת המתיחות במזרח-התיכון במקום להרפייתה. אין מנוס לכולם מלדבר שלום ולהיאבק ברצינות על תנאיו. לנקוט יוזמות שלום ולא להרפות מהן. זה צו הרגע.

עלינו להדגיש את נכונותנו לשלום ולהציע הצעות מפורטות איך להתקדם לקראתו, כדי שהצעה שלנו תעמוד בראש סדר היום של המאמצים לקידום השלום ולא הצעות אחרות, עוינות ומסוכנות לנו. עלינו לקיים בידינו את יוזמת השלום, בלי להרפות ממנה, ולהיאבק למען קבלת תנאינו ההכרחיים לקידום השלום. כך יכולים אנו להעמיד את כל יתר הגורמים למבחן על כוונותיהם האמיתיות, מבלי להינזק. לא אנחנו עומדים עכשיו במבחן השלום. עומדים בכך הירדנים, הסובייטים וגם האמריקנים.

המלך חוסיין חזר והבטיח בצורות שונות, לבני שיח שונים, כי הוא מוכן ומזומן למשא ומתן ישיר עם ישראל, שיפתח בוועידה בין-לאומית, לפי מתכונת די דומה לוועידת ז’נווה משנת 1973. הוועידה תתפצל מייד לוועדות-משנה גיאוגרפיות שיהיו מבוססות על העיקרון של משא ומתן ישיר בין ישראל לבין משלחת ירדנית, שתכלול גם ייצוג פלשתיני. אחרי אלג’יר ברור לכל שזה לא יהיה ייצוג אש"פי. הוסכם במפורש שהוועידה הזאת לא תכפה החלטות ולא תוכל לבטל החלטות שיתקבלו בוועדות המשנה.

משא-ומתן כזה יהיה בהכרח ממושך ויתנהל בכמה שלבים. לאחר שהוועידה תפתח לא יהיה לסובייטים אינטרס לפוצץ אותה, על-ידי הפרת תנאי הפתיחה המוסכמים. מה הם ירוויחו מפיצוץ כזה? עצם הזמנתם לוועידה כיושבי-ראש שווים לאמריקנים מעניקה להם בונוס כפול – מעמד שווה לארצות הברית באיזור, שאין להם עכשיו, והכרה בהם כגורם מתון המסייע להפגת המתיחות ולקידום השלום. את הבונוסים הללו הם יאבדו אם יפוצצו את הוועידה ואם היא תתפזר בלי שום החלטות. כל ארצות העולם יראו שהם זאבים שהתחפשו לכבשים, או שהדוב הרוסי, אם להחליף את המשל, נשאר דוב. המטרה הסובייטית לצמצום מירוץ החימוש והאטת “מלחמת הכוכבים” תרחק מהם במקום להתקרב.

המלך חוסיין ירוויח הכרה בין-לאומית כנציג העם הפלשתינאי, לא פחות מאש“ף, ואולי יותר ממנו. עצם השתתפותו בוועידה כזאת יהיה איתות לתושבי השטחים שגורלם תלוי במלך חוסיין ובתוצאות שהוא ישיג בוועידה הבין-לאומית. גם הסורים ירוויחו מן הפגיעה באש”ף וביומרתו להיות הנציג הבלעדי של העם הפלשתיני. הסורים חושבים שהם המייצגים האמיתיים של העם הפלשתיני, שאיננו אלא חלק מסוריה, ומתכוונים לכך ברצינות ובסבלנות היסטורית בלי לוותר על השאיפה הלאומית הזאת. לדידם של הסורים – החלשת אש"ף על-ידי ירדן היא מטרת-ביניים רצוייה בהחלט.

הסורים ירצו להבטיח שהסובייטים לא יזנחו אותם ואת תביעותיהם בוועידה בין-לאומית ושיהיה ברור שמקומם צריך להיות מובטח בשלבים הבאים, כאשר ירצו להצטרף. הסובייטים ינסו לפשר בין הנשיא אסד לבין יאסר עראפאת ויצטרכו להחליט בצורה שתהיה ברורה לכל – מה מטרתו. נוסף על כך הסובייטים יצטרכו להחליט אם הם רוצים לסייע בקידום הסדר של שלום שישראל יכולה לחיות עם תנאיו, או לגרום להמשך המתיחות המלחמתית האנטי-ישראלית באיזור.

האמריקנים מחזיקים בינתיים בידיהם את המפתח להזמנת הסובייטים לוועידה בין-לאומית לשלום במזרח-התיכון. אם וכאשר יסכימו הישראלים והירדנים על תנאי הוועידה, יוכלו האמריקנים לשאת ולתת עם הסובייטים ולהבטיח את הסכמתם לתנאים אלה. זה מה שצפוי בשבועות ובחודשים הקרובים לקראת ועידת הפיסגה האמריקנית-סובייטית. כדאי לישראל להיות שותפה למשא-ומתן הזה בכל שלביו ולהיות בפנים ולא בחוץ. זו הכרעה שממשלת ישראל תצטרך לקבל במוקדם או במאוחר – האם ניראה בעיני כל כמפריעים להרפיית המתיחות בעולם ולקידום השלום באיזור או שניראה כמי שיוזמים ומסייעים להשגת שתי המטרות הללו, שהן חיוניות גם לנו.

24.4.87