הבעיה הפלשתינאית ממשיכה להיות בעיה פוליטית הדומה למזג האויר. כולם מדברים עליה ואף אחד לא יכול לעשות דבר כדי לפתור אותה. לא מפני שלא רוצים ולא מנסים. מפני שאי-אפשר. משום שהפלשתינאים עצמם לא מאפשרים לאף אחד לעשות לפתרון בעייתם. נראה כאילו קיים במקום כלשהו מחשב-על פלשתינאי והוא מפיק מתוכו כל פעם את התשובה המשוכללת ביותר לגבי הצעד הבא – איך לסכל כל אפשרות של התקדמות בפתרון הבעיה הפלשתינאית. הם עושים זאת פעם אחר פעם.

עסמת עבד אל-מגיד, שר החוץ המצרי, הגיע לשיחות בנושא זה ושום דבר לא קרה ולא יקרה, עד אשר יסכים אש"ף לקבל את החלטה 242 ו-338 ולחדול מפעולות טרור ואלימות. לפחות, לתקופת משא ומתן. אילו היו מסכימים לתנאי פתיחה אלה, היה מתחיל משא ומתן לפתרון בעייתם. אבל הם מסרבים.

נדמה לפלשתינאים שהזמן פועל לטובתם. יאסר עראפאת משליך עכשיו את יהבו על האם הפלשתינאית הוולדנית. בינתיים קורים בשטח גם דברים אחרים. הפלשתינאים מאבדים כוח ועמדות ושטחים גדולים יותר מ“האדמה הפלשתינאית”, שהחזרה אליה כולה היא מטרתם העיקרית. הם מאבדים חיי אדם וגורמים סבל קשה לאחיהם – במחנות הפליטים בדרום לבנון ובבירות, למשל. ולא רק במישור ההומאניטרי, שלא נחשב בעיניהם כלל. הם אף נחלו מפלה פוליטית-אסטרטגית כבדה ביותר.

ממשלת לבנון חסרת אונים, אך נותר לה מספיק כוח ותוקף לבטל את “הסכם קהיר”, שתחילתו בשנת 1969, ושהעניק לאש“ף את הלגיטימציה לעצם שהותו בלבנון ולפעולותיו נגד ישראל בהגבלות מסויימות. עם ביטול “הסכם קהיר”, וממילא גם הלגיטימיות הפאן-ערבית, הגיעה לקיצה פעילותו של אש”ף כ“מדינה בתוך מדינה” על אדמת לבנון. דמם של הפלשתינאים בלבנון הותר על-ידי אחיהם הערבים. “אמל” השיעי רודף ומגרש אותם ממחנותיו. רבים קורבנות הפלשתינאים הנלחמים בשיעים מקורבנות הפלשתינאים במלחמתם בישראל. ולפלשתינאים בכללם ולכל תומכיהם כאן ושם לא איכפת מסבלם ששל אחיהם בלבנון. עלינו הם מתגוללים על כל סטירת לחי שמישהו מקבל “בשטח הכיבוש הישראלי”, בדהיישה, ובבלטה, ואילו במחנות בלבנון כבודם נרמס בראש חוצות ודמם נשפך כמים. ואין פוצה פה ומצפצף ולא נשמעים ברמה קולות זעקה של “צדקני כל הארצות”, כולל הישראלים.

לפלשתינאים מציעים כמה הצעות רציניות, שכל אחת מהן יכולה לשפר את חייהם עשרת מונים לעומת מצבם הנוכחי האומלל, פרי בחירתם. גם הסכם האוטונומיה לחמש שנים על-פי הצעת הליכוד וגם הצעת המערך על הסכם ישראלי-ירדני-פלשתינאי על פשרה טריטוריאלית או פונקציונלית, או מזיגה של שניהם. אילו היו הפלשתינאים מקבלים בשעתו את הצעת הליכוד, על-פי הסכם קמפ דייויד, היתה להם “מדינה פלשתינאית בדרך”, בתנאים טובים יותר מאלה שהיו לנו בתקופת המנדט. מצבם היה טוב יותר גם אילו היו מקבלים את ההצעה להתחיל את דרכם לעצמאות עם ירדן ויחד איתה להאבק על פשרה טריטוריאלית, או פונקציונלית, המוצעת להם. שני ההסכמים הללו היו זוכים לגושפנקה בינלאומית ובין-ערבית גם יחד. מצרים, סעודיה, המממנת אותם, ועוד מדינות ערביות היו מאשרות אותו. ארה“ב ובריה”מ גם יחד יהיו ערבות לקיום ההסכמים ולהמשך המשא ומתן על השלב הבא. גם הסינים והאירופים. לא זורקים אותם לכלבים לפי שתי החלופות הללו גם יחד. להיפך – הפלשתינאים עצמם, בסרבנותם העיקשת, הם ש“זורקים את עצמם לכלבים”.

נוצר פרדוכס. הצעת האוטונומיה של הליכוד היא הצעה יותר “פרו-אש”פית" מהצעת הפשרה הטריטוריאלית או הפונקציונלית של המערך, שהיא הצעה “פרו-ירדנית”. הליכוד מתעקש על אוטונומיה על-פי הסכם קמפ דייויד, מתעקש על “מדינה פלשתינאית בדרך”, בגבולות ה-4 ביוני 1967, עד לסנטימטר האחרון, לפי הצעת מנחם בגין; שתהיה ברשות אש“ף, מאחר ומומלציו הם שיבחרו למועצה המייעצת והמנהלת של האוטונומיה. (ראה “מועצת העם” ו“מינהלת העם” ערב הקמת המדינה, שהוחלפו בכנסת ישראל ובממשלת ישראל לאחר מכן). נראה שאנשי הליכוד אינם שומעים מה הם אומרים. לעומתם המערך מציע פתרון ירדני-פלשתינאי משותף עם ישראל. הצעה זו היא שיפור והתקדמות רציניים ביותר לפלשתינאים. שהרי הארץ שבה מדובר היא אחת, ואחת היא מערכת המים שלה, המבוססת על הירדן ומקורותיו ועל אגני ההיקוות התת-קרקעיים של מי הגשמים וכל תכניות האיגום והתיעול וההשקיה מאז “תכנית ג’ונסטון”; וגם השמים אינם ניתנים לחלוקה בעידן הטילים, המטוסים והלוחמה האלקטרונית. יש לזכור את הצורך ב”שמים נקיים" ממטוסים וטילים לטווח קצר, בינוני וארוך מעירק, מאירן ומסוריה. ומי פתי ויטען כי אפשר להבטיח “שמים נקיים” לנמל התעופה בן-גוריון, הרחוק שבעה קילומטרים מהגבול.

אין לחשוב על פתרון של חלוקה שאינו מבוסס על “איחוד כלכלי” ו“הגנה משותפת”. עיון בהחלטת האו“ם מ-29 בנובמבר 1947 מראה כי היא כללה חלוקה טריטוריאלית לשתי מדינות, שיוקמו בתנאי שלום ושיתוף פעולה ישראלי-ערבי בין-לאומי, וגם, “איחוד כלכלי” מלא והקמת “ועדת הגנה” שתבטיח את בטחון שתי המדינות כאחת. זה מה שנקרא “פשרה פונקציונאלית” יחד עם “פשרה טריטוריאלית”. זאת היתה “תכנית החלוקה” וזה בדיוק מה שדרוש לנו גם עכשיו. כבר אז, בעידן מטוסי הבוכנה, מכונות היריה ותותחי ה”סיקס פאונדר“, הבין כל אדם רציני ואחראי שאי-אפשר להסתפק ב”פשרה טריטוריאלית" בלבד. המעבר ממאה שנות מלחמה לשלום בין יהודים לערבים בארץ ישראל, חייב להעשות באמצעות הסדר של “פשרה פונקציונאלית” לתקופת מעבר של התאקלמות ושיתוף פעולה בדרכי שלום, קשה ככל שיהיה.

ירדן היא חלק בלתי-נפרד מהבעיה הפלשתינאית וגם מפתרונה. לפני מלחמת ששת הימים, התנהל בהצלחה רבה תהליך מכוון של עידוד הגירה מהגדה המערבית לגדה המזרחית של ממלכת ירדן וכתוצאה מכך אינטגרציה לאומית ירדנית-פלשתינאית. ירדן לא התירה הקמת אוניברסיטאות בגדה המערבית וגם לא פיתוח תעשייתי וחקלאי. ירושלים לא היתה בירת הממלכה. כך התקיים אז “טרנספר פלשתינאי בדרכי שלום”, כעניין פנים-ערבי לגמרי, “הטרנספר הפלשתינאי” היחיד המקובל. רק בדרכי שלום ובהסכם של כל המעורבים אפשר לעודד במישרין ובעקיפין תהליך הסטורי כזה של העתקת מוקד הלאומיות הפלשתינאית מירושלים לרבת עמון ומלוד ורמלה, יפו וחיפה, לריכוזים העירוניים בממלכת ירדן הפלשתינאית ובראש וראשונה – לרבת עמון.

תהליך הסטורי ודמוגראפי-גיאוגרפי כזה הוא התנאי האמיתי לפתרון בעיית הפליטים, שהיא המרכיב הפוליטי והטרוריסטי העיקרי במכלול הבעיה הפלשתינאית, שהיא גם הבעיה ההומאניטרית המציקה ביותר, ואין לה פתרון אחר, רק במסגרת ירדנית-פלשתינאית משותפת. אלא אם כן רוצים להנציח את הסבל והמלחמות שהפלשתינאים היו ויהיו קורבנותיהם העיקריים. הסדר פונקציונלי משולש ישראלי-ירדני-פלשתינאי הוא נקודת המוצא ההכרחית. אם הפלשתינאים לא יקבלו אותו הם שוב יזרקו את עצמם לכלבים. צריך להגיד לפלשתינאים את האמת ולא לספר להם סיפורי כזב וסלף על אשמתה של ישראל במצבם האומלל, שהם עצמם עושים הכל כדי להיחלץ ממנו. הם המכשילים העיקריים של יוזמת השלום הישראלית, בגלל סירובם להסכים לתנאי הפתיחה שכולם מציעים להם לקבלם. אפילו הליכוד מציע להם הצעה שאסור היה לסרב לה. זו האמת: הם האשמים העיקריים במצבם. צריך לומר ולכתוב אותה שוב ושוב עד שאולי יתחילו להבין ויחדלו להיות נושא של איום וקללת-גורל לעצמם ולזולתם.

24.7.87