סוף-סוף בא מישהו ו“תפס מנהיגות”. מישהו שזה תפקידו וזו סמכותו, לתפוס מנהיגות. לתפוס ולשאת בה ולא לברוח ממנה ומן האחריות שהיא מטילה עליו. לכושרו של צה“ל למלא את תפקידיו ולהגן על קיום המדינה הלכה למעשה אחראי הרמטכ”ל ולא הפרקליט הצבאי הראשי. הפצ“ר יכול וצריך ליעץ, להבהיר את ההיבטים המשפטיים של מותר ואסור מבחינה חוקית מוגדרת. אין זה תפקידו, בלי לגרוע מכבודו, להורות לרמטכ”ל מה לעשות ומה לא לעשות מעבר לכך.
תפקידו של הרמטכ“ל להבטיח שמקרים כמו אסון הפיגוע בצור לא ישנו. לטפח מחדש את רוח היוזמה, התושיה והתחבולה בצה”ל. לחדש את רוח ה“אחרי” שבה הצטיינו קציניו ומפקדיו כל השנים. זו אחריותו וזו סמכותו של הרמטכ“ל להחליט מה טוב ומה לא לקידומו של צה”ל בהווה ובעתיד. לא של הפצ"ר ולא של היועץ המשפטי לממשלה.
לא תמיד אפשר למתוח קו ברור בין השאלה של מותר ואסור לבין השאלות של מועיל ומזיק בתחומי המדיניות והביצוע. יותר ויותר אנחנו עדים לסחף ולכירסום בין אלה לאלה. הפרדת הרשויות בישראל מתכרסמת על-ידי הרשות המשפטית. הזרוע המשפטית בישראל – באמצעות היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון, בעיקר בשבתו כבג"ץ – נוטלת על עצמה יותר ויותר גם את תפקיד הרשות המבצעת וגם את תפקיד הרשות המחוקקת.
נתחיל מהרשות המבצעת. עם כל הכבוד לבג“ץ, הוא לא היה צריך לקבל החלטה בעניין טיסות-שכר שיפגעו בתירות לישראל, או יקדמו אותה. זה תפקידם של השרים והמשרדים המופקדים על כך. זה עניין כלכלי. שופטים אינם נושאים באחריות לגורל המשק. הם לא ישאו בתוצאות החלטותיהם הנכונות או המוטעות, הכושלות או המוצלחות. הם לא עומדים לבחירה ולהחלפה. הם מעל לרצון העם במשך כל תקופת חייהם. אין זה תפקידם לנהל את המשק ואת כלכלת המדינה, גם לא לקבוע את מדיניות החוץ והבטחון ואת גבולות ההתנחלות, לא לפקד על צה”ל. אלה תפקידיה של הרשות המבצעת.
הזרוע המשפטית נוטלת על עצמה יותר ויותר גם את תפקידי הרשות המחוקקת, מפני שאין לנו שני בתי-מחוקקים – בית נבחרים וסינאט, למשל – שהאחד היה יכול לאזן, לקזז ולסנן את החלטות רעהו. לכל בית כזה אינטרסים משורינים ו“פרות קדושות” וכללי משחק וגם דינמיקה קבוצתית סוחפת מפעם לפעם. בחקיקה השוטפת אין בלמים ואיזונים, נוסף על כך שחסרים הבלם וההגה של חוקה שאיננה.
לוועדות-הכנסת אין סמכות חקירה, שבלעדיה אין פיקוח ממשי על הזרוע המבצעת, ובעיקר לא על “האצבעות” שלה, שהן פקידי המשרדים השונים. לוועדות-הכנסת אין גם סמכות תיקצוב. בלי תיקצוב אין ריבונות ממשית. יש מלים ריקות ונירות מתעופפים ברוח או מעלים אבק בארכיונים.
כך מצטברים חללים ריקים בדמוקרטיה הישראלית. כך מתערער כל הזמן שיווי-המשקל של הפרדת הרשויות בישראל. בית-המשפט העליון נוטל על עצמו יותר ויותר תפקיד של רשות מבצעת ושל רשות מחוקקת, באמצעות פסקי-דין ומתן פירוש מחייב לחוקים, אף לאלו של ועדות הכנסת שאין להן שיניים של פיקוח וריסון – כלפי פקידי המשרדים השונים, המהווים רשות מוסמכת להוצאת צווים ולתיקון תקנות שרירותיות לעיתים.
את התפקידים הללו ממלא בית-המשפט העליון באורח חלקי ומקרי, שהרי אין לו סמכות ליזום חקירות וחקיקות או להחליט החלטות הנוגעות לביצוע מדיניות הממשלה. לדיינים אין אלא מה שלפניהם. הם מחליטים רק לפי מה שהובא לפניהם על-ידי אחרים, על פי יזמתם.
לעירבוב הרשויות בישראל מצטרפים גם היועץ המשפטי לממשלה וגם הפרקליט הצבאי הראשי, כמו במקרה של אסון הפיגוע בצור. הרמטכ“ל רב-אלוף משה לוי “שם רגל” ועצר לרגע את המירוץ הזה. הלוואי שיצליח לעצור אותו ליותר מרגע אחד ואולי אפילו לשנות את כיוונו. צריך לחדש את הפרדת הרשויות בישראל, כדי שכל אחת מהן תישא במלוא האחריות ותפעיל את מלוא הסמכויות המוענקות לה, מכוחה של דמוקרטיה יציבה ומאוזנת. במערכה הזאת ירה הרמטכ”ל את היריה הראשונה. וגם אם לא התכוון לכך, כדאי לצייר את ה“בול” שבו פגעה היריה.
צריך לקוות שהרמטכ"ל לא יחזור בו מהחלטתו. היא צריכה לשמש כקריאת “אחרי” לחידוש הפרדת הרשויות בישראל. “לתפיסת מנהיגות” על-ידי כל מי שתפקידו וסמכותו מחיבים אותו לכך. לשאת באחריות ולהפעיל סמכות.
10.7.84
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.