יכול מאוד להיות שלא יהיה מנוס בסופו של דבר ממינוי ועדת חקירה ממלכתית לפי חוק ועדות החקירה 1967 ב“פרשת פולארד” וספיחיה. יכול להיות שגם הממשלה וגם הכנסת לא יוכלו לברר מה קרה וממילא לא לקבל החלטות מה לעשות. רק ועדת חקירה בראשות שופט בית משפט עליון שתורשה לחקור ולדעת את העובדות במדינת ישראל של ימינו, רק היא תורשה להמליץ מה לעשות ומה לא לעשות בפרשה. יכול להיות שעל הממשלה ועל הכנסת יגזרו שיתוק והמתנה פאסיווית לפסק-הדין של שופטי כל הארץ. זה כבר קרה בעבר וזה יכול בהחלט לקרות פעם נוספת בעתיד הקרוב. יהיה זה ביטוי נוסף ואולי אחרון, להתמוטטות שני אדני המשטר הדמוקרטי בישראל – “הממשלה הנבחרת” חסרת האונים ו“הכנסת הנבחרת” חסרת הסמכויות, לאחר שיחשף סופית פרצופם הנבוב והחלשלוש של שני המוסדות הדמוקרטיים הללו שפשטו את הרגל – תתפנה סוף-סוף הזירה הפוליטית והציבורית למאבק רציני ומכריע בין שני גורמי הכוח והסמכות האמיתיים של המשטר בארצנו – האם יהיה זה משטר של “שלטון קצינים”, או של “שלטון המשפטנים” בישראל.

מובן מאליו שגם אלה וגם אלה יזדקקו לעלה תאנה דמוקרטי, שהוא אביזר קישוטי נחוץ ומועיל – אפילו במשטרים הקומוניסטיים – ואין שום סיבה להשליך אותו למחסן הגרוטאות בעיקר כאשר אין לו שיניים ואפילו לנבוח אין הוא מסוגל. הממשלה והכנסת לא יתבטלו חס וחלילה. הן ימשיכו להתקיים ולהתכנס ולקבל החלטות. גם השרים וגם חברי הכנסת ימשיכו להתכנס ולדון ולהחליט וגם למשוך את משכורותיהם וטובות ההנאה שלהם מן הקופה הציבורית. למה לא? אף אחד לא יתייחס ממילא ברצינות אל כל הפאסאדה הרעועה הזאת. ההחלטות האמיתיות יתקבלו בשתי “החונטות” השלטוניות האמיתיות – “החונטה של הקצינים” ו“החונטה של המשפטנים” – שבידיהן מצויות הסמכויות הממשיות, והן יונקות כבר עכשיו את הכוח והיוקרה שלהן מאמון הציבור בארץ ובעולם, כאשר כל תינוק בעריסתו וכל עורך עתון במערכתו יודעים שבלעדי שתיהן אסור ואי אפשר לה למדינה להתקיים אפילו רגע אחד והן מגלמות את המזיגה העליונה של הכוח והצדק שעליהם יכונו מוסדי הארץ.

מה שעתיד, כנראה, לקרות באחרית הימים הללו, הקרבים ובאים, הוא ששתי “החונטות” שלנו יצטרכו לחלק ביניהן את סמכויות השלטון ולקיים “מודוס ויונדי” בין שתיהן. אולי הן ייעזרו מפעם לפעם בעצת השרים וחברי הכנסת בענינים אלה. והחשוב מכל – בכל אחת משתי “החונטות” – הצבאית והמשפטנית – יכהנו גם עיתונאים, שיסבירו לדעת הקהל בעם ובעולם שבלעדי כל אחת מהן ובלעדי העיתונאים התומכים בהן – אי אפשר.

יש בתיאורי לעיל לא מעט סממנים של רומן בדיוני על העתיד הצפוי ל“ישראל 1987”, אבל יש בו הרבה יותר סממנים עובדתיים של אמת ומציאות, מן העבר ומן ההווה של ימים אלה. על כך נטוש המאבק והוא שיקבע את קו התיחום בין בדייה למציאות במדינת ישראל של ימינו. למי יש זכות וטו ולמי יש כוח להטיל וטו על החלטות הממשלה והכנסת? מי יקבע בסופו של דבר אם, למשל, תהיה ועדת חקירה כזאת או אחרת ומה יהיו סמכויותיה? ומי יקבע, למשל, אם רפי איתן ואביעם סלע ימשיכו לצפצף “על כל העולם” ולכהן במשרותיהם הנוכחיות, או אם הם יושעו מהן זמנית (מי יעז בכלל לחלום על הדחה סופית ובלתי חוזרת?). האם תקבע זאת הממשלה? האם יקבע זאת שר הבטחון? ייתכן מאוד שהוא ניסה או רצה. זה לא הועיל לו. את התוצאות עד כה, אנחנו יודעים.

האם תרהיב עוז ועדת המשנה של הכנסת לענייני השירותים החשאיים לנזוף ברמטכ“ל רב אלוף משה לוי, אשר הזדרז להעמיד בפני עובדה גם אותה ואת ועדת הבירור של הממשלה בהודיעו בפומבי שהוא, הרמטכ”ל, מתנגד לפגיעה בקידומו של אביעם סלע? כלומר, קידומו של הקצין הבכיר בחיל האויר הוא מעל לכל, מעל לממשלה ולכנסת, מעל ליחסינו עם הממשל האמריקני ומעל למצוקתם וחרדתם של יהודי ארה“ב. אנחנו יודעים שהרמטכ”ל לא עשה זאת על דעת עצמו. מאחוריו ניצבים קצינים בחיל האויר שכבר הביעו את דעתם בפני שר הבטחון, הממונה עליהם להלכה והכפוף להם למעשה. עובדה.

נחיה ונראה אם הכנסת תעז להחזיר את הרמטכ“ל למקומו הנכון, על-פי החוק, ותשחרר אותו מן המילכוד העצמי שלפיו הוא מונע את עצמו, כרמטכ”ל לשעבר, מלהתערב בסמכויות הרמטכ“ל דהיום. לדברי יצחק רבין: מה שהיה שנוא עלי בעבר, כאשר אני כיהנתי כרמטכ”ל, אל לי לעשות לחברי הרמטכ"ל, דעכשיו.

זו שטות כמובן, עדיין לא הוכח שכלל זה הועיל למדינה ולבטחון וליצחק רבין עצמו בימים ההם. נוסף על כך – טענה זאת יכולה לתפוס, אולי, לגבי סמכויות הרמטכ“ל בעניינים צבאיים – כלפי הצבא והקצינים הכפופים לו. לטענה כזאת אין שחר בעניינים שבין הצבא לבין הממשלה והכנסת ומשרדי ממשלה אחרים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ביחסי החוץ של ישראל. כל התחומים הללו צריכים להיות מסורים לגמרי לממשלה ולשר הבטחון, הממונה מטעמה על הצבא. אילו זה היה כך לא היינו מסתבכים ב”פלונטר הרביני" של קידום אביעם סלע דווקא עכשיו ולא היינו עדים לכל התופעות האחרות של היווצרות “חונטה” של קצינים, שמעמידה את שר הבטחון והממשלה בפני עובדות שאינן ניתנות לשינוי. וזו אזהרה ל“חונטה” השניה של ישראל – ל“חונטה” המשפטנית: מי ערב לה שאנשי הצבא יתייחסו אחרת להמלצות של ועדת חקירה משפטית בראשות שופט בית המשפט העליון? הרי גם אלה הן לא יותר מהמלצות שביצוען תלוי ברצונה ובכוחה של הממשלה לבצע אותן.

מכאן אנחנו חוזרים אל ההתחלה. קיימת בארצנו “חונטה” של משפטנים ועתונאים שמזלזלת זילזול גמור בכוחן ובסמכותן של הממשלה והכנסת לברר את העובדות ולקבל החלטות – כל אחת במישור שלה – מה לעשות ומה לא לעשות ב“פרשת פולארד” וגיבוריה, במקום לשאול את עצמה איך לחזק את הממשלה ואת הכנסת. המשפטנים והעיתונאים משלים את עצמם שאפשר למלא את מקום שני המוסדות הללו באמצעות הרשות המשפטית על כל שלוחותיה וזרועותיה, ובכללן – ועדת חקירה ממלכתית-משפטית. האם בתי המשפט והשופטים יכולים לשמש תחליף לממשלה ולשרים, לכנסת ולחבריה ולוועדותיה? מה קרה לרוב ההמלצות של ועדות החקירה המשפטיות? הן מעלות אבק בארכיוני הממשלה, משום שהממשלה חלשה מדי ואין בכוחה לבצען. מה הועילו אפוא חכמים בתקנתם?

הממשלה חייבת לברר ולדעת את כל העובדות הדרושות על מנת לקבל החלטות. אפילו לצורך מינוי ועדת חקירה משפטית בעתיד, שתוכל לחקור את כל העובדות, הבדיקות והבירורים הקודמים, אם יתברר שהללו לא היו מספיקים. מה הטעם בביזוי ועדת בירור ממשלתית, שתפעל באורח עצמאי ותאפשר לממשלה לדון ולהחליט לאחר בירור העובדות המסובכות והעלומות, גם אם אינן שנויות במחלוקת וכל מה שדרוש הוא “לעשות בהן סדר”? הכנסת חייבת לברר לעצמה באמצעות הועדות את העובדות הדרושות לה לצורך קבלת החלטות ופרסום מסקנות והמלצות. ובין שתי האפשרויות של ועדת חקירה משפטית או ועדת חקירה פרלמנטרית עדיפה האפשרות השניה באמצעות הענקת סמכויות מלאות של ועדת חקירה פרלמנטרית לוועדת המשנה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת לשירותים החשאיים.

מי שרוצה לחזק את הדמוקרטיה בישראל צריך לחזק את הממשלה ואת הכנסת ולא לבזות אותן בעיני הבריות, ולא להתכבד בקלון של חוסר האונים וחוסר הסמכויות. המשפטנים והעתונאים שלנו צריכים לתמוך בחיזוק סמכויות הממשלה והכנסת ולדרוש מהן להאבק נגד גורמי הכוח בצבא ובשירותים החשאיים, שהממשלה והכנסת מתקשות מאוד להטיל את מרותן עליהן. צריך לתמוך בוועדות הבירור והדיווח של הממשלה והכנסת ולגנות ולהתרות בכל שר ובכל מי שכפוף לו לבל יעיזו להפר את החלטות הוועדות הללו או להוליך אותן שולל. ולא לתת צידוק מראש להמרייה והולכת שולל. אחרת, כל מה שיישאר לנו הוא התיאור “המעין בדיוני” של שלטון הקצינים והמשפטנים בארצנו.

13.3.87