שתי חובות מטילה עלינו הגזירה שהוטלה זה עתה על-ידי הממשלה: להלחם נגד האשליה שהחוק יעבור ויחלוף; להלחם נגד הרגשת היאוש, נגד הדעה שהכל אבוד ואין מה לעשות כדי לקרוע את רוע הגזירה.

אתחיל בנקודה הראשונה.

מה שקרה ביום ד‘, י"ט אדר א’ ת"ש, לא בא לנו כהפתעה. את בוא הגזירה הזאת אפשר היה לחזות מראש לא רק לפני תשעה חדשים, עם פרסום הספר הלבן של מקדונלד, אלא לפני עשרים ושתים שנה, כשנכנסו צבאות אלנבי לירושלים. ומי יודע, אילו היינו מבינים זאת מראש, מן היום הראשון שבו הונף הדגל הבריטי בירושלים, אולי לא היינו באים לידי כך. עוד בימים ההם היה ברור, כי האנגלים – הבטחותיהם לחוד ומעשיהם לחוד. לא אכנס לפרשת המדיניות האנגלית כולה בתקופה אחרונה זו של תולדותינו. אתרכז בשאלה של היום, ביחס השלטון לבעית הקרקע. אצטמצם בה משום ששאלת הקרקע עומדת כיום במרכז המאורעות ומשום שהשאלה הזאת היא הקרובה ביותר ללבי וידועה לי יותר מיתר השאלות.

ויהיה נא הדבר ברור: קרקע אינה רק שאלה של חקלאות, זוהי שאלת השטח. אומה שפניה ליצירה מדינית חייבת לדאוג בראש ובראשונה לשטח. משום כך מהווה הקרקע את המטרה העיקרית לחיצי אויביה ומתנגדיה של הציונות. כשדובר לראשונה בימי הצהרת בלפור על מסירת ארץ-ישראל לעם ישראל היה המכוון לשטח המשתרע מן הים עד המדבר שבעבר הירדן, ומהליטני עד נחל מצרים. איש מאתנו לא פקפק בימים האלה בעובדה שעבר-הירדן הוא חלק מהארץ. היו גם אנשים בתוכנו שדרשו להרחיק את הגבול, להעבירו מזרחה מחוץ לתחומי עבר-הירדן כיום. אני התנגדתי לכך. דרשתי שגבולותינו ייקבעו לפי הכתוב בתורה. אך על דעתו של איש לא עלתה המחשבה, כי בקרוב יקוצצו גבולות אלה.

וכאן הוכינו מכה ראשונה: יום אחד קרעו מאתנו את עבר-הירדן. ומעשה זה נעשה בידי לורד בלפור בעל ההצהרה עצמו. לא הגבנו בשעתו כראוי נגד המכה הנוראה הזאת. לעולם לא אשכח את אספת הועד הפועל הציוני בברלין שנתקיימה אז בנשיאותו של הרב חיות. הוא פתח את הישיבה ובכה כילד וצעק: “הפסדנו שני שלישים מארץ-ישראל ולא הזדעזענו ולא הגבנו”. דעת המנהיגות היתה, כי כוחנו אינו מספיק לפי שעה לכבוש את ארץ-ישראל המערבית, ומה אנו כי ננהל מלחמה בעד עבר-הירדן. אמרו לנו: זוהי צרה לעתיד לבוא. לעת-עתה נעבוד כאן, במערב הארץ, ודיה לצרה בשעתה. תגובה חלשה זו היא שהראתה לשלטון בלונדון ובארץ איך להתיחס אלינו. נגלה לו, כי אפשר לעשות נתוחים על גוף היהודים בארץ. אבל ההסתדרות הציונית לא למדה מזה לקח. היא לא הבינה כי מעשה זה פירושו הוא, שמקום התורפה של עתידנו אינו העליה, אינו התעשיה, אינו הארגון, אינה העבודה – אלא הקרקע. בלי זה אין כל מעשינו אלא פיקציה. ונדמה לי, שראוי היה שנחוש ונרגיש, כי כל תותחי מתנגדינו, האנגלים והערבים, כוונו לנקודה זו שקרקע שמה. אך האשליה נמשכה והיא נמשכת עד היום הזה בעולמנו הציוני.

ועוד בפרשה זו של עבר-הירדן: אחרי מספר שנים, בשנת תרצ"ב, פנה אלינו האמיר עבדאללה והציע להחכיר לנו ל-99 שנים ששים אלף דונם בעבר-הירדן, שהם קנינו הפרטי. ההצעה נתקבלה בהתלהבות, אם כי הקרקע שהוצע לא היה טוב ביותר ונדרש בעדו מחיר יקר. ערכנו חוזה כדת וכדין, והאמיר חתם עליו בעצם ידו. שלמנו סכום הגון כדמי-קדימה. וכשהחוזה היה בידינו הלך המנוח ארלוזורוב להודיע על כך לסיר ארתור ווקופ, שהיה אז נציב עליון לארץ-ישראל. הנציב לא התווכח אתנו, הוא לא סרב לאשר את החוזה אשר באופן פורמלי גם לא היה טעון אישור מצדו. הוא אמר בפשטות, שלא נלך לעבר-הירדן, שאין הוא אחראי לחיינו שם. וכשהשבנו לו: אנו בעצמנו אחראים בעד חיינו, אנו נגן על עצמנו, התנגד גם אז. זהו יחסם של השלטונות האנגלים בענין עבר-הירדן. שליט “המדינה” הזאת מסכים להחכיר חלקה קטנה מששים מיליון הדונמים של ארצו ליהודים. באים האנגלים ואומרים: לא! וגם על זה עברנו בשתיקה וגם כאן הסתפקנו בתזכיר בלבד. והרי דיה היתה עובדה זו כדי ללמד אותנו, כי מרכז הכובד של מלחמתנו הפוליטית היה ויהיה הקרקע.

ועוד נסיון שלא הצליח: כתום המלחמה הקודמת דאגו כל הממשלות להתישבות החילים המשוחררים על קרקע המדינה. סכומים הגונים הוקצבו לשם כך. באוסטרליה, למשל, ניתנו אלפי לירות לכל משפחה של מתישבים מבין החיילים נוסף לאדמה שחולקה להם חנם. גם אצלנו היו חיילים. גם הם לחמו תחת פקודתם של מפקדים אנגלים, גם ביניהם היו קרבנות, ואנשים אלה דרשו שינתן להם מה שניתן לחבריהם בכל הארצות. הם לא דרשו כסף, הם בקשו רק חלקת קרקע. וכמנהג האנגלים לא השיבו את פניהם ריקם. לא ניתנה תשובה שלילית, אלא הענין נדחה בלך ושוב עד שנשתכח. פעם הוצעה להם אדמת מדבר, ופעם הוצע קרקע שלא היתה כל אפשרות לקבלו. התוצאה: קיים טמנם ישוב של חילים משוחררים בארץ, אך את הקרקע נתנה הקרן הקימת. התירוץ היה – וכאן נשמעה הטענה לראשונה – כי אין די קרקע לערבים, והקרקע ליהודים מאין יוקח? גם על אכזבה זו עברנו בשתיקה. החיילים שלחו תזכירים ובזה נגמר הכל. ושוב נשמעה הטענה: הכדאי להלחם עם הממשלה על כמה אלפי דונמים? תקנה הקרן הקימת את הקרקע וחסל.

אחר כך התחילה פרשת החוקים וההגבלות. לפתע פתאום החלו משרדי הממשלה לדאוג לאריסים ולעבד תקנות להגנתם. רגש הרחמנות נתעורר בלבם לגבי הפלחים האלה, שהאפנדים היו מנצלים אותם ללא רחם כל השנים. התחילו להופיע חוקים ותקנות להגנת האריסים, כדי להכביד על הקניות. מלחמה זו עם האריסים, עורכי-הדין שלנו יוכלו לספר הרבה עליה. בתולדות הקרן הקימת יש עובדות שלא יאומנו כי יסופרו. והנה כמה מהן, רק לשם דוגמא:

משפט עם כמה בדוים נודדים בוואדי-חווארית, הוא עמק חפר כיום, נמשך עשר שנים. ענין 3.000 הדונמים בנהלל לא נסתיים עד היום. כשקנינו את נהלל לפני שש-עשרה שנה נמסרו 3.000 דונמים, ששלמנו בעדם טבין ותקילין לאריסים הערבים לזמן מסוים, בתנאי שכעבור זמן זה יעזבו את המקום או יחזירו את כספנו. זכינו בכל המשפטים אך הערבים עדיין יושבים על הקרקע, כי האדמיניסטרציה אינה מוציאה את החלטות בית הדין אל הפועל. מובן, שאין הערבים משלמים לקרן הקימת אף פרוטה, ולא עוד, אלא שהקרן הקימת משלמת מס ורקו לממשלה בעד הקרקע. ומעשה שהיה בכפר זה, שפרצה מריבה בין שתי משפחות, וכעונש הוכנסה פלוגת משטרה לכפר לשבוע ימים. אחר-כך נתבעה הקרן הקימת כבעלת הקרקע לשלם את ההוצאות של המשטרה בסך 90 לירות, והכסף שולם. ועוד מעשה אפייני ביותר: ליובלו של המלך ג’ורג' החמשי ניטע יער על שמו ע“י הקרן הקימת. נערכה חגיגה גדולה. המלך עצמו שלח עץ מגנו במתנה. העץ ניטע ע”י הנציב העליון סיר ארתור ווקופ, ווייצמן ואני נאמנו ברדיו והנאומים הועברו מנהלל ישר לארמון המלוכה בלונדון. והנה בזמן המאורעות נעקר העץ, והשלטונות לא שמרו עליו למרות אזהרותינו. סמוך לזה התחילו הבדוים שולחים את עזיהם בשטח הנטוע לכרסם את השתילים. ועתה יצא פסק דין הנותן לבדוים האלה זכות מרעה ביער המלך ג’ורג'.

הפרשה הידועה ביותר היא פרשת 300.000 הדונמים מאדמות הממשלה באיזור בית-שאן. אדמה זו חולקה, כידוע; ולא בחלקות קטנות, חלילה, אלא ביחידות של אלף ואלפיים דונם למשפחה. כדאי שאזכיר כאן פרט מענין המעיד על יחס השלטונות: הערבים קבלו את הקרקע בתנאי שישלמו בעדו 1.5 לא“י לדונם במשך שלשים שנה וברבית נמוכה. את הכסף לא שלמו, כמובן. והרבה מהם מכרו את אדמתם ליהודים ב-3 לא”י הדונם נוסף ל-1.5 לא"י שהיה עלינו לשלם לממשלה. ומשעברה האדמה לידינו דרשה הממשלה שנשלם את התשלום הזה דווקא במזומנים, שהרי כידוע, אין אנו “בטוחים” כערבים אשר להם חולקה אדמת בית-שאן.

זהו היחס לעניני הקרקע שלנו; זוהי המגמה של כל השליטים למן הגבוה מעל הגבוה בלונדון ועד קטן הפקידים בארץ-ישראל. מכאן ההסבר לפרשה הארוכה של שאו, סימפסון, פרנטש וחבריהם. כחוט השני עובר בכל הדו"חות הללו הרעיון: אין די קרקע ליישב יהודים. הקרקע דרוש לערבים. ולא הועילו כל טענותינו: שלפי שעה נמצא בידי היהודים אחוז פעוט מאדמת ארץ-ישראל, שהארץ מלאה מדבריות שלא הגיעו לידי עיבוד מפני שאין הקרקע חסר; שדי לראות את הערבים הגוועים ברעב במחוזות המרוחקים בשעה שאלה הקרובים לישובים היהודים מתבססים ומפרים את אדמותיהם. לא הועילו העובדות: למשל זו, שהממשלה הציעה לבדוים, שנושלו כביכול, מאדמות עמק-חפר, קרקע בשפע בבית-שאן, וסרבו ללכת שמה – משום שידעו כי בקרבת חדרה תהיה פרנסתם על היהודים, ואילו כאן, בריחוק מקום מישוב יהודי, אין להם כל סיכויים להתפתחות. ששים שנה שולטים האנגלים במצרים ואין דלות גדולה בעולם מדלותו של הפלח המצרי. לא שמענו עד עתה שהממשלה הבריטית תדאג להם. רק כאן תקפה אותם פתאום החרדה לערבים; שהרי בלונדון, להבדיל מברלין, נעשה הכל לשם שמים, בשם ההומניות. וגם נישול היהודים מן הארץ הזאת נעשה כדי לשמור על האוכלוסיה הערבית המסכנה.

כך נוצרה ספרות משרדית שלמה שמטרתה להוכיח, כי בארץ-ישראל יש להציל את הפלח מידי המנצל היהודי. גולת-הכותרת של שרשרת זו היתה ועדת פיל. לא אכנס כאן בויכוח בענין החלוקה שעתה עבר זמנה. אך ברגע שהגישו לפנינו את תכניתו של פיל אמרתי בישיבת הנהלת הסוכנות, כי היא מורכבת משני חלקים: חלוקת הארץ ומדינה יהודית. החלק הראשון יתקיים, השני – לא. דברים אלה מתאמתים כיום. עיקר הכוונה היתה לחלק את הארץ, ואנו בידינו סייענו לכך מתוך שלא נזדעזענו מן ההצעה על חלוקת ארץ-ישראל המערבית. אנו את שלנו עשינו. התלהבנו מן החלק החיובי של התכנית, והם, האנגלים, למדו מכאן שאפשר לחלק את הארץ. עד שבא וודהד והוציא את המרצע מן השק. לא זו בלבד שהסתפק בחלוקה, אלא צמצם וצמצם את חלקנו.

התפתחות זו נסתיימה בספר הלבן שהופיע גם הוא, לכאורה, תחת לחץ הערבים. לפני שנה, בימי ישיבות לונדון, נמצאו אחדים מאתנו שטענו, כי הבעיה העקרית היא התנגדות הערבים ולא האנגלים. ועם הופעת הספר הלבן, כאבנו, מחינו, ואחרי שלשה ימים חזר השקט על מכונו.

כיצד הגענו למצב זה? בארבעה דברים השלינו את נפשנו.

ראשית, העברנו את נקודת הכובד משאלת היחס של הממשלה האנגלית לשאלת הערבים. כל הבקי בנעשה בארץ רואה בעין – הדברים נאמרו בתזכיר שהגשתי לועדת וודהד – כי החרפת התנועה הערבית היא תוצרת בית הממשלה. היא נתחזקה על-ידי השלטון ופקידיו. אנו חשבנו, שאם נשלים עם הערבים יסתיימו בזה הקשיים. אך הממשלה היא שעכבה ומנעה את השלום. כשבא ערבי דורש-שלום אל השלטונות, חכה בפתח; כשבא ערבי קיצוני קבלוהו בסבר פנים יפות. האמת היא, שהממשלה לא רצתה ואינה רוצה שהיהודים יתפסו מקום חשוב בארץ-ישראל. מיניסטר הולך ומיניסטר בא, אנשים שונים עמדו בראש משרד המושבות, ביניהם מידידנו. בימי צ’רצ’יל גזלו מאתנו את עבר-הירדן; בימי סמואל חולקו אדמות בית-שאן. שהרי למעלה מכל המיניסטרים עומד הפקיד. מיניסטר הולך ומיניסטר בא והפקיד לעולם עומד. והפקיד הקולוניאלי הוא כבר בן שלש מאות שנה. וזה אינו רוצה שהיהודים יתחזקו בארץ. הפקידות הבריטית אין לבה נוטה לעם תרבותי גדול, שגם הפועלים בו הם בעלי תרבות. לכתחילה אי-אפשר היה, כמובן, לבטל את הצהרת בלפור. אבל במשך עשרים ושתים שנה הצליחו להגיע לידי כך.

שנית, השלינו את עצמנו לחשוב, כי בעית הקרקע אינה עיקר. המשכנו את עבודת גאולת הארץ בקצב אטי, ובשנים הטובות ביותר עלה בידינו לגאול רק 60.000 דונם בשנה. תשוו את המספר הזה עם מאות המיליונים שאבדו ליהודים בגרמניה, בצ’כיה, בפולין ובארצות אחרות, ותבינו מה רב היה החטא שאשליה זו הביאה בעקבותיה.

שלישית השלינו את עצמנו לחשוב, כי יש רק כתובת אחת לתעצומותינו, והיא משרד המושבות בלונדון. דרך אחרת אין. אולי נכון הדבר, שזו הדרך הנוחה ביותר, ואולי קשה למצוא דרכים אחרות. אבל אם הולכים אנו במשך עשרים ושתים שנה בדרך זו ומקבלים מכה אחר מכה, צריך היה לחשוב על שנוי הדרך, והדבר לא נעשה.

רביעית, בטחנו בגורל, ש“נצח ישראל לא ישקר”. חשבנו: הכל יעבור. מכה אחרונה זו שהוכינו מוכיחה, שתפארתנו לא תהיה על דרך זו. לא כאן המקום להרחיב את הדבור על דרכי מלחמתנו הפוליטית. אבל יודע אני, שבחוגים האחראים למדיניותנו, באו לידי הכרה, שאין להמשיך את הדבר בצורה זו. ואני מבקש מכם שתענו לדרישות ההנהגה כשתבואנה אליכם. אפשר להאמין בדרכים החדשות או לאו, אבל אין איש רשאי להסתלק מחיפוש דרכים. אל השליות! ברור שמכינים לנו חיסול גמור, עתיד של מיעוט קטן בעולם הערבי הגדול, ואם לא נעמוד על נפשנו, נשא כולנו באחריות על העתיד.

*

הזהרתיכם כנגד אשליות, ועלי להזהירכם גם נגד היאוש.

נזדמן לי לשמוע בימים אלה על פשיטת הרגל של כיוון הבנין; על הצורך להתרכז אך ורק בפעולה פוליטית. ההשקפה אינה חדשה. אנו שומעים כדברים האלה זה עשרים ושתים שנה. תמיד נלחמתי נגדה בחרוף נפש. כי אין לך, לדעתי, דרך נוחה יותר לסייע לשונאינו מאשר להפסיק את העבודה. שוו בנפשכם: מיהו בעולם הגדול אשר יבוא לעזרתנו? ידידנו הגדול ביותר שהכוח בידו, נשיא ארצות הברית רוזבלט, קבל את ויצמן בחבה והביע את שמחתו על התפתחותה של ארץ-ישראל, אך גם הוא לא יטיל את השפעתו הפוליטית על כף המאזנים. על אחת כמה וכמה מדינות וארצות אחרות. ובאנגליה עצמה: הנה יושב בקבינט צ’רצ’יל והוא תומך בדרישותינו והתנגד לגזירה, אבל לא יצא למלחמת תנופה. ובאירופה האסון גדול כל-כך עד שאין לנו כל תקווה לעזרה כספית ממנה, ועל אחת כמה וכמה לעזרה מוסרית. גם היהדות האמריקנית שקועה בפחד בפני האנטישמיות והיא גוזרת על עצמה שתיקה, וביחוד לא נוח לה להתקומם נגד האנגלים.

הכוח היחידי שאנו יכולים לסמוך עליו הוא חצי מיליון יהודי ארץ-ישראל ומיליון וחצי הדונמים שבידנו. יחס הכוח הזה לכוחה של הקיסרות הבריטית הוא כיחס פינלנד לרוסיה הסוביטית. ובכל זאת אין מוצא אחר. לו שמענו, חס וחלילה, בשעתו לעצות האנשים הטובים שתבעו את הפסקת עבודתנו, היינו עומדים כיום בפחות אנשים ובפחות קרקע, דלים וריקים ללא תקוה לנצחון. מכאן המסקנה לעתיד. המשך העבודה אינו רק תביעת השעה. זוהי תביעה שנתגברה פי כמה מאז פרסום החוק. אנשים ודונמים – אנו חייבים להגביר את מלחמתנו למענם יותר מבימים שעברו. מלחמה זו תמשך שנים, אך גם לערבים היה אומץ רוח ללחום שלש שנים וחצי. אנו חייבים להזדיין בסבלנות למלחמה ארוכה יותר. אבל תנאי אחד למלחמה זו: גידול הישוב, גידול הקרקע, צריך להמשיך ללא הפסקה. אם לא ילך לאיבוד המעט שבידינו. בכיוון אחד, בשטח העליה, נתקבלה ההשקפה הזאת. ההעפלה מקדמת אותנו לקראת המטרה. ולו היו האמצעים בידינו היינו יכולים לתת למלחמת העליה תנופה והיקף אחרים לגמרי. ובדרך זו עלינו ללכת גם בשטח הקרקע.

אנו נתבעים להמשכת רכישת קרקע בקצב גדול יותר, ללא פקפוקים וללא היסוסים. אמנם הבעיה כאן קשה הרבה יותר, שהרי לגבי קנית הקרקע אנו תלויים בממשלה, ודונם אחד עולה יותר מעולה בלתי-חוקי, בפרט לאחר שפורסם החוק. אולם אל נשכח אף לרגע, כי לגבי כל יהודי בארץ עומדים לרשותנו שלשה דונמים, בשעה שלגבי כל ערבי השטח הוא 23 דונם. אל נשכח, כי אפילו אם תישמר הפרופורציה הקטנה הזאת, יש להכין 150.000 דונם לכל 50.000 יהודים שיעלו ארצה.

שואלים אותנו: כיצד נקנה, כשהחוק אוסר עלינו את הקניה?

יש שתי דרכים: הדרך הישרה, המותרת, ודרך העקיפין. על השניה לא אדבר. אני זוכר איך התנהגו התושבים ב“תחום המושב” של הצאר, ובודאי ימצאו דרכים גם לאלה שישבו ב“תחום המושב” של מקדונלד. אף כי אומר בגלוי, שמהצד המוסרי אני רואה היתר לאלה שיעקפו את החוק כמו בימי התורכים. אמרתי פעם לפקיד גבוה, כי המשטר האנגלי גרוע מן המשטר התורכי. וכששאלני אם אני מדבר ברצינות, עניתי בחיוב. אמרתי, כי הפקיד התורכי לקח “בקשיש” והאנגלי – לא. אמרתי שמפני ה“בקשיש” אינני נרתע, כשם שלא נרתע האנגלי הגדול לורנס בפני הגמלים הטעונים זהב שנשלחו לשליטים הערבים כשצריך היה לרכוש את לבם. הוספתי ואמרתי, כי אם נעשה לנו עוול על-ידי פקיד תורכי, היתה הברירה בידינו לפנות לאנגליה ולצרפת, שתגנה עלינו. ואילו כשהפקידות האנגלית היא בעלת העוול אין לנו למי לפנות אלא לקב"ה לבדו. הדרך תהיה קשה. אבל נלך בה.

ועוד פתוחה לפנינו דרך החוק. יודעים אתם את המפה השחורה שסומנה ע"י הממשלה. אדמת ארצנו מחולקת לשלשה איזורים: איזור אסור בקניות; איזור אסור, פרט לקרקעות שאפשר להעבירן ברשיון הנציב העליון; איזור חפשי. גם במסגרת החוק נשארה לנו עדיין האפשרות לרכישה חוקית של 600.000 – 800.000 דונם. אם נקח בחשבון את מחירי היום – אף כי המחירים יעלו בודאי עוד יותר – ידרוש הדבר השקעה של 5.000.000 – 7.000.000 לירות. מכאן שבשנים הבאות תהיה לנו עוד עבודה למדי.

המסקנה הנובעת מניתוח זה היא: העבודה המעשית צריכה להתנהל בקצב המהיר ביותר, מפני שאין אנו יודעים מה מחכה לנו מחר. כשהתריעו אנשי הקהק“ל בעבר על הסכנה המרחפת על ראשנו, התיחסו בביטול לאזהרתנו. כיום איני בטוח אם הגבלה זו היא ההגבלה האחרונה. הממשלה בחרה ברגע הנכון לפרסום החוק. היא יודעת, כי המלחמה, הצנזורה, איסור האספות, יעכבו בעד ביטוי ההתמרמרות של היהודים. היא יודעת שאין לנו עם מי ללכת, שאנו חייבים כולנו להתפלל לנצחונה של אנגליה במלחמה. אחד מחברי הממשלה אמר זאת בגלוי בימי שיחות לונדון: ב”אם אתם חושבים שתוכלו להלחם בנו, אתם שוכחים כפי הנראה שאנו המדינה היחידה העומדת לצדכם". גם עתה היא בטוחה שהזעם יעבור. נצעק ארבעה ימים ונשתוק אחר-כך עשרים וחמש שנה. ומי יודע, אם “הצלחה” זו לא תביא אותה לידי החמרת הגזירות.

וכדאי לזכור, שאין לך דבר המשפיע על הממשלה, המעורר בה כבוד, כקרבן כספי. מסרו לי, כי בשעה שנתפרסמה הטלגרמה על רבע מיליון דולר שנשלחו אלינו מאמריקה, עשה הדבר רושם על הפקידות. אין הם מבינים אלא כוח, כוח פצצות וכוח כסף. ואם אנו רוצים להתחזק במלחמתנו המדינית, עלינו להראות שאנו מוצאים די עוז בנפשנו להמשיך בדרך המעשה. עלינו להגדיל את רכושנו באנשים ובקרקעות בקצב מוגבר ובקנה-מדה גדול. יש לאמץ את כל הכוחות ולגאול. למן ה-18 במאי ועד היום הועברו על שם הקהק"ל 32.000 דונם, בהם 7.000 באיזור המותר. אבל יש לנו חוזים על 48.000 דונם נוספים. זוהי מטרתנו הקרובה: שלשה דונם לכל יהודי עולה. וכשנגיע לעליה של 50.000 בשנה אנו חייבים לרכוש 150.000 דונם.

מסרו נא את דברי אלה לכל הצבור, לכל בעל השפעה בתוכו. אל יאוש! מי הירא ורך הלבב ילך לביתו ואל יחליש את המרץ, התקוה והאמונה של אלה המוכנים למלחמה. בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר מתגלים כוחות חדשים בגוף העם, כוחות שלא שיערו אותם קודם. ואוי לנו אם נזניח כיום – כי אז יבוא הקץ לכל מלחמתנו.

עלינו לשמור את העם בפני היאוש, ועלינו לשמור ביחוד את חצי מיליון היהודים בארץ. אם ימשיך הישוב בעבודה לא יהיה מקום ליאוש.

פברואר, 1940.