ספדו ספדיא! זה שבוע ימים מספידים את אחד העם בארץ ובתפוצות. מרצים הרצאות, נואמים נאומים וכל איש משתדל להאיר נקודה אחרת בדמותו של האדם ותורתו. ויש שאנו שואלים את עצמנו מה היה אחד העם אומר לו ישב עכשיו בתוכנו והיה שומע את כל ההספדים, הנאומים וההרצאות האלה? יש מימרא אחת העוברת כחוט השני בכל הנאומים, בצורה זו או אחרת. הכל אומרים: אחד העם נצח. יש מוסיפים ואומרים: אחד העם נצח בכל החזית. חסידי תורתו אומרים זאת בשמחה, מי שלא הסכים לדעותיו אומר זאת בצער, אבל הכל מודים בנצחון.
והנה, לו קם אחד העם מקברו והיה שומע את הנאמר, היה אומר בודאי: לא נכון, אני לא נצחתי.
מהו הדבר שעשה את אשר גינצבורג לאחד-העם? המדע שלו? כבר אמרו כאן שהוא לא היה איש מדע. הוא היה תלמיד חכם – תלמיד חכם גדול למאד, – אבל לא איש מדע במובן הצר של המלה. המעשיות שלו? בעל שכל בהיר היה ובכל ענין מעשי היה כדאי לשמוע את דעתו, אבל לא בזה היה כוחו גדול. ערכו הספרותי? הוא עצמו הכחיש שהיה סופר לשמו. הלא ידעתם איך נעשה לסופר: הכריחו אותו לכתוב מאמר בשאלה אחת והוא המשיך וכתב, המשיך ופיתח את רעיונותיו. מעולם לא ראה את עצמו כסופר פרופיסיונלי. הוא כתב כשהיה לו מה לומר, כשהעסיק אותו רעיון מסוים. אבל מה הם העיקרים, שעל-ידם הפך האיש הזה, הצנום ונמוך הקומה, לענק-הרוח?
שלושה דברים עיקריים בהשקפת עולמו של אשר גינצבורג, הם שעשוהו לאחד-העם.
הראשון בהם: השאיפה לאמת, ללא צמצום וללא הגבלה. מכל הקנינים הרוחניים, המוסריים, שקיימים בעולם העריך את האמת והעלה אותה על פני כל. לא לחנם היה אומר, שעם ישראל יצר את המימרא: חותמו של הקב“ה אמת. האמת המוחלטת היתה יותר חשובה בעיניו מכל התועלת או הנזק שמביאה איזו השקפת עולם. ופעמים רבות, כשהיו אומרים לו: אל תאמר כך, זה יזיק. תשובתו היתה: חותמו של הקב”ה אמת, לא התועלת ולא הנזק שיצאו מדברי הם העיקר. השאלה היא אם זה אמת או שקר. אם אמת היא זו אנחנו מחוייבים לאמרה, אם גם יזיק הדבר, ואם זה שקר, אסור לאמרו אם גם יועיל. תכלית שנאה שנא את כל הדיפלומטיה וכרכורי המדינאות לא רק בחיינו, כי אם גם בחיי כל אומות העולם – כי אין הדיפלומטיה מבוססת ברובה הגדול על האמת. בעיני אחד-העם לא היתה זאת שיטה, כי אם משהו הנובע מרגש פנימי. אתם יודעים כולכם, שהאיש לא היה בעל גאווה, עם כל גדלותו היה עניו – ובזה גדולתו. לא היפלה בין אנשים, והתיחס יחס שווה לכל אדם, גם למי שלא הגיע לקרסוליו בתורה, בחכמה ובמעשים טובים. אבל בהגיע השעה כשהיה צריך להגיד משהו על עצמו הוא לא התכסה באיצטלא של ענווה, אלא אמר גם כאן רק את האמת, אפילו אם אמת זו נראתה כגאווה.
אביא לפניכם שתי עובדות. פעם אחת נפגש עם בר-פלוגתא שלו, עם נורדוי, בפאריס בנוכחות הרבה מחברינו וגם אני בתוכם. דובר, כמובן, על הציונות. נורדוי פנה אליו בשאלה: אחד העם, גם אתה ציוני? על זה ענה: אני הוא הציוני. כהלל בשעתו, סמל הענווה, שמצא לנחוץ לומר פעם: אם אני כאן הכל כאן. – והנה עוד עובדה: אתם יודעים שלפי מוצאו היה אחד העם מבני הצדיקים, החסידים. פעם בא לאודיסה, שנתגורר בה הרב מלאדי, שהיה מתנגד קיצוני לכל העבודה הציונית. שמו של אחד העם כבר יצא בעולם הגדול והצדיק שלח לאחד העם את אחד מהגבאים שלו, לאמור לו, שהוא חפץ להכירו ולבקש ממנו שיבקר אותו. על זה ענה אחד העם: לך, הגד להצדיק הזה: תורה יש לי יותר ממנו וחסידים גם כן יותר, יבוא אלי.
היסוד השני בחייו היתה השנאה הכבושה להתבוללות. ולא מפני תיאוריה ידועה ומפני שהשקפת עולמו היתה אחרת, כי אם מפני הרגשתו הפנימית שההתבוללות היא שקר. המאמר הנצחי שלו “עבדות בתוך חרות” שגרם במדה ידועה למהפכה בהשקפת עולמם של הרבה מראשי היהדות במערב אירופה, מבוסס על כך. התבוללות, באיזו צורה שלא תהא, לעם שעומד גבוה ממנו או לעם שעומד מתחת לנו, היא חיקוי לאומה אחרת, לנמוסים אחרים, לצורת חיים אחרת, זהו שקר. והאומה הקמה לתחיה חייבת ללחום בזה עד חרמה.
והיסוד השלישי: מסורת ושרשים. אצל כל אומה ולשון נמשכים השרשים מיום הולדה עד סוף חייה. אצלנו אין הקשר נפסק מאברהם אבינו עד היום הזה. הגזע לובש צורות שונות, אבל השורש נמשך ואינו ניתק. כל יצירה חדשה לא תיתכן בלי השרשים העתיקים האלה. זאת היא האומה, זאת היא היהדות, זאת היא התורה, זאת היא השקפת העולם, זאת היא הפילוסופיה – זהו הכל. ומשום כך לא היה לאחד העם כל קשר עם הזרמים הצעירים שקמו ביהדות ברוסיה בעשרים השנים האחרונות ושחפצו ליצור משהו חדש מבלי להמשיך את העבר הזה.
כל ההשקפות האלו ממקור אחד נבעו. שונים הם הכוחות הלוחמים על השלטון בעולם: החומר והרוח. המלחמה הזאת נמשכת דורי דורות, ואחד העם היה כולו במחנה הרוח. הוא לא ביטל את החומר כדרך נזיר. הוא הבין שהרוח צריכה ללבוש צורה חומרית ואינה יכולה לרחף בעולם כנשמה ערטילאית. אבל הרוח היוצר גם את הקיום החמרי הזה הוא לדבריו רוח האנושיות העולה למעלה ולא הדרישה החמרית הבהמית.
בהשקפת עולמו היה פעמים רבות בחייו בודד, כשכנופיה קטנה בלבד סובבת אותו. והנה הוא מת. הוא זכה לראות את הסלתא ושמנא של האומה שהתכנסה בארץ ישראל. בודאי ניתח בבירור ובבהירות כדרכו את הקיים בארץ. המצא פה אף חלק מההשקפות ומהשאיפות האלה? לא. כאשר הוא ואנחנו מסתכלים אל הצורות של היצירה ההולכת ונבנית בארץ, הנמצא כי מה שנעשה כאן – ברוחו נעשה? איה האמת המוחלטת בין כל חלקי אומתנו בארץ, ועל אחת כמה וכמה בגולה? הלזה שאף? הלזה קיווה? גם ההתבוללות פשה בקרבנו; כי אפשר להיות לאומי מתבולל, הרודף אחר צורת החיים הזרה. גם בזמן החשמונאים גרו יהודים בארץ-ישראל וגם אז דברו היהודים עברית ובכל זאת היו רבים מביניהם, וביחוד מבני השדרות העליונות, מתבוללים קיצוניים. ואיה היניקה מן השרשים? האפשר, איפוא, להגיד שהוא נצח?
קרה לו לאחד העם מה שקרה לשני גדולים אחרים שלנו, לפינסקר ולהרצל. פינסקר, שהרים הראשון את דגל התחיה והשחרור ובנין האומה בארצה ההיסטורית, ראה בסוף ימיו איך קם פתאום אליל חדש, אליל הישוב של ארגנטינה, מזוין במיליונים של הברון הירש, ראה את ההתלהבות של כל מתנגדי ציון, את הבגידה של רבים שעמדו בין שורות העובדים למען בנין הארץ, ושפנו עורף לארץ-ישראל. שבע מרירות, שבור ורצוץ, עזב פינסקר אותנו והלך לעולם האמת. – הרצל שהרים את דגל ציון במערב אירופה ויצר את היצירה הגדולה, את ההסתדרות הציונית, הרים את קרננו ונתן לנו את אותן התקוות הגדולות, שאיש לא העיז לדבר עליהן לפנים – הרצל נתקל בסוף ימיו במפלצת חדשה, באליל חדש, באוגנדה, עם הטריטוריאליזם, עם הבגידה פה בארץ, עם ברק החופש והדרור בארץ זרה. והוא מת שבור ורצוץ ומיואש. – אחד העם נתקל, דוקא בסוף ימיו, במפלצת השלישית, בקרים, עם המיליונים של הג’וינט, עם הבגידות של רבים מאתנו, עם הבריחה של רבים מהארץ, עם הדכאון והדיבות על הארץ, והוא הלך מאתנו שבור ורצוץ. מהי גזירה זו שנגזרה על גדולי האומה, שהמרירות רודפת אחריהם עד יומם האחרון?
לא, אחד העם לא נצח. הוא לא זכה לראות בהגשמת שאיפתו. אבל נכס גדול השאיר אחריו. יש הפרש בין אנשים קטנים שחושבים את עצמם לגדולים לבין גדולים שאין מכירים בגדולתם. הקטן המתגדל מת עם גדולתו, ואילו על הגדול האמתי נאמר: אין נביא בעירו, אין נביא בדורו. רק אחרי הרבה והרבה דורות הוא המנצח, הוא ישלוט. כך אצל אומות העולם. כך גם אצלנו. משה, מה הוא ראה? את היהודים שהוא הוציאם מעבדות מצרים רוקדים לפני עגל הזהב ואחיו הבכור, שהוא משח אותו לכהן, יוצק את העגל. והנביאים מה ראו? חורבן, התכחשות, עם האוטם אזנו משמוע; אבל אם לא הבינו אותם בדורם לא הלכו בדרכם והם בעיניהם, עיני בני תמותה, לא זכו לראות בנצחונם, סופם שנצחו. רוחם נצחה. התורה שלנו נקראת עד היום תורת משה. ולו קמו מקברם ישעיהו ומיכה והיו שומעים את דבריהם מקובלים בעולם כולו היו רואים את נצחון השקפותיהם.
כך גם אחד העם. אם אנחנו לא זכינו לראות בנצחון המוסרי של תורתו, הדורות הבאים יזכו בזה וילכו לאורו.
ז' שבט תרפ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.