הברכה שהחלטתם לשלוח לציוני רוסיה במלאות עשרים שנה לועידה הציונית בפטרוגרד, ברכה זו היא בודאי דבר בעתו. היה לי הכבוד הגדול להשתתף בנשיאות של הועידה הגדולה – או יותר נכון, של הקונגרס הגדול – לציוני רוסיה בפטרוגרד לפני עשרים שנה. ואני זוכר היטב את הרושם הכביר, שועידה זו עשתה ברוסיה, בקרב היהודים והלא-יהודים, מפני ההפתעה שבה. היו לה לציונות ברוסיה מתנגדים רבים מתוך השקפות אידיאולוגיות דוקא, מתוך יחס אוניברסלי, ליברלי, אל היהדות. כל אלה היו בטוחים, שהתנועה הציונית ברוסיה לפני המהפכה מקורה אך ורק ברדיפות על היהודים ולא תארו לעצמם שגם אם יבוא זמן והרדיפות תחדלנה, גם אז יימצאו אנשים שיחלמו על תחית האומה בארץ-ישראל. כל הויכוח הזה היה רק להלכה, משום שאי-אפשר היה להוכיח עם מי האמת – לא היתה הזדמנות לכך. קשה היה לדעת, אם מתפללים אנחנו בארצות הגולה “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, או שאנחנו מתפללים עכשיו בארץ-ישראל “ומפני חטאינו גלינו לארצנו”.

והנה באה הריבולוציה והוכיחה עם מי הצדק. מהפכה זו בגלגולה הראשון, לפני הבולשביזם, עוררה תקוות גדולות בין היהודים: הם שלא היתה להם הזכות לשמש שוטרים פשוטים, עלו ונעשו סינאטורים בסינאט העליון של המדינה, הועמדו בראש כמה מוסדות חשובים בארץ גדולה זו. השליטים החדשים של הארץ הכריזו בהתלהבות גדולה על מתן זכויות מלאות, פוליטיות, אזרחיות וגם לאומיות לכל התושבים, וביניהם היהודים, ואיש מבין 170 מיליוני התושבים לא העז להתנגד להכרזה חגיגית זו. והנה דוקא בזמן ההוא נתכנסו יותר מ-600 צירים לפטרוגרד מכל קצוות רוסיה הגדולה, מטאשקנט ומערי קאוקאז, מוולאדיווסטוק וגם מחרבין, לועידה הציונית; באו גם אנשי צבא מן החזית שקבלו רשיון מיוחד לכך משלטונות הצבא. קהילות ישראל ברוסיה, בעריה ובעיירותיה, חגגו את נצחון שחרור המדינה והעמים בתוכה, וביחוד שחרורם של 5 מיליון יהודים. ואילו אנחנו התאספנו בפטרוגרד ובמשך שבוע ימים חלמנו חלום אחד: “ושבו בנים לגבולם” – לארץ-ישראל. אכן היתה זו הפתעה לצבור כולו.

כששוחררו היהודים במערב אירופה היתה האמנסיפציה מלווה שכחה מכוונת של עברנו הגדול, ושאיפה להתמזגות שלמה עם העם שבתוכו ישבו. לא כן יהודי רוסיה. ושני טעמים לכך: האחד אי-רציונלי, והשני רציונלי. הטעם האי-רציונלי הוא: קשר נפשי עם מקור האומה, עם העבר והמסורת, עם צורות חיינו העצמאיים, ובמדה ידועה גם עם ערכי תרבותנו. קשר זה חי היה בקרב היהדות הרוסית יותר מאשר בשאר ארצות פזורנו. הטעם הרציונלי היה: אנו למדנו לקח מן האכזבה המרה שנחלה היהדות במערב אחרי השחרור. הם, הראשונים, הלכו שולל אחרי האשליות, ואילו אנחנו ברוסיה כבר ראינו, אם גם לא באותה הצורה הטראגית והאכזרית שנתגלתה בעשרים השנים האחרונות, כי שחרור מדומה זה סופו אכזבה. על כן בחרנו אנחנו בדרך אחרת.

מה גדולות היו התקוות בתקופת הועידה בפטרוגרד! זה היה עוד לפני מתן הצהרת בלפור, אך אנו ידענו שמתנהל משא ומתן בענין זה. היו עוד חילוקי דעות אל איזה מחנה עלינו להצטרף במלחמה העולמית, אם ההסתדרות הציונית צריכה להשאר נייטרלית או עליה לנקוט עמדה פעילה מבחינה פוליטית. חילוקי דעות אלה לא הפריעו לאמונה בגאולה השלמה ששלטה באולם הגדול שבפטרוגרד. איזו תחושה אינסטינקטיבית הגידה לנו, שבוקע ועולה שחר של יום חדש אחרי כל היסורים שעברו עלינו בימים ההם: הצרות והגירושים בימי הצאר, החללים מבני עמנו שנפלו בכל החזיתות. הרגשנו מתוך הרגשה אינטואיטיבית לאומית בריאה, שאלה הם יסורי משיח שיביאו עמהם שחרור מלא, שחרור האומה ובנינה בארץ-ישראל.

לא אבוא עכשיו לספר כל אשר עבר עלינו במשך ימי הועידה ההיא. שמעתי שיושבים כאן אתנו שמונה חברים שהשתתפו בועידה והם בודאי יזכרו את העובדה שאני רוצה לספרה לכם. זה היה במוצאי שבת, ולי היה הכבוד לנהל את הישיבה. באו כמה אורחים לא-יהודים. והנה קבלתי פתקא, שאחד האורחים האלה, גנרל רוסי, מבקש את רשות הדבור. נעניתי לו והוא עלה על הדוכן ואמר כדברים האלה: אדוני היו"ר, אני מבקש ממך תשובה ברורה על השאלה הבאה: “כולנו רואים שאתם תהיו בקרוב השליטים על ארץ-ישראל, לפי צו ההשגחה העליונה, וכולנו, גם אלה שהתיחסו עד עכשיו אליכם ביחס של איבה, מברכים אתכם. אבל בקשה אחת לי אליכם: אתם יודעים שארץ-ישראל קדושה גם לעם הפראבוסלאבי, ומדי שנה בשנה מרבים לבוא שמה עולי-רגל פראבוסלאבים. בשם מיליוני הפראבוסלאבים האלה אני מבקש מכם, שתתיחסו אליהם באדיבות ולא תשיבו להם רעה על הרעה שעשינו אתכם כאן”. על דבריו אלה עניתי לו, מתוך הכרה שזהו אמנם ענין רציני, ואולי תעסיק אותנו שאלה זו בעתיד הקרוב, ואמרתי: “תמסור לכל אלה שרצחו אותנו, גזלו את רכושנו ושפכו את דמנו, כי בשעה הגדולה הזאת של שחרור רוסיה מצד אחד ושחרור ארץ-ישראל ובנין עם ישראל מצד שני, שכחנו הכל ואתם יכולים להרגיש את עצמכם בארצנו כאורחים שמתיחסים אליהם באהדה ובאדיבות”. – על מאורע זה כתבו אחרי-כן בכל העתונים הרוסים ברצינות ובכובד ראש.

*

עברו עשרים שנה ואנחנו עומדים על סף תקופה חדשה בחיינו, אין ספק שהיו לנו אז תקוות גדולות שלא נתמלאו כיום. לא השגנו אף חלק קטן ממה שקוינו בשעתו, הן במספר ישובינו בארץ, הן במספר הדונמים שעברו לרשותנו והן בשטחים אחרים. דבר אחד קבלנו במשך עשרים שנה אלו, שבודאי לא פללנו לו: פרעות זה חמש פעמים. אבל חושבני שזהו רק צד אחד של המטבע, ויש תמיד לראות גם את הצד השני.

לפני עשרים שנה ישבו בארץ כ-50.000 יהודים, ברובם זקנים, חלשים ותשושי-כח. והיום מונה ישובנו פי שמונה ואולי פי תשעה, יותר מארבעים רבוא, ורובם הגדול צעירים ורעננים, כוחות יוצרים. לפני עשרים שנה היה רכושנו הקרקעי פחות ממחצית הרכוש שיש לנו כיום; גם בנקודות החקלאיות של ישובנו בימים ההם אי-אפשר היה להתפאר. הכסף היה משל העם היהודי, אבל זיעת העובדים בהן לא היתה משל יהודים בשלימות. כיום יש לנו נקודות ישוביות פי שלשה במספר, ואת כל הקרקעות האלה מרווה הזיעה היהודית, אם גם לא במאה אחוזים אבל הרבה יותר מששים-שבעים אחוזים. זהו הישג גדול שאין כדוגמתו ואסור לנו להסיח את הדעת ממנו.

לפני עשרים שנה תל-אביב כמעט שלא היתה קיימת בעולם. היה זה פרוור קטן בן 2000 נפש, ואילו כיום היא עולה במספרה – אם גם לא בערכה – על הישוב העברי בירושלים. לפני עשרים שנה היתה חיפה עיר לא-יהודית כמעט כולה, וכיום הרוב הגדול של תושבי חיפה הם יהודים.

לפני עשרים שנה לא היתה אלא התחלה צנועה של התפתחות השפה העברית, מספר קטן של בתי-ספר ­וגני-ילדים שנוצרו לאחר מלחמת השפות עם חברת “עזרה”, אז חלמנו רק על התחלת בנין של בית-ספר גבוה – התכניון. כיום יש לנו רבבות רבבות ילדים, צעירים וצעירות שנקשרו בשפה העברית לעולם ועד. ועל הר-הצופים עומד מוסד עליון, שעובדים ומלמדים בו יותר ממאה אנשי מדע מעולים, שנתכנסו בו 700 סטודנטים יהודים מכל העולם, מוסד העומד בקשרים תרבותיים עם מרכזי מדע חשובים בארצות שונות. והוא הדבר בנוגע לתכניון שעל הר הכרמל.

זהו מה שהשגנו בארץ. ובתנועה הציונית? – אין כיום כמעט מוסד מדיני או פרלמנט בעולם שאין דנים בו בצורה זו או אחרית בשאלת בנין הארץ על-ידי היהודים. מטפלים בשאלה זו אם לטוב ואם לרע, יש לנו ידידים וגם יש מתנגדים. אבל הפרובלימה של תנועת תחיתנו עומדת במרכז הדיון של כמה מדינות מן הגדולות ביותר. מדברים כיום על צורות השלטון בארץ, שאנחנו איננו רוצים בהן, בשעה שלפני עשרים שנה לא היו מעלים על הדעת להזכיר צורה כזאת בשמה המפורש.

זהו הצד השני של המטבע. – אולי זאת היא המטבע של אברהם אבינו, שהיו חרותים עליה זקן וזקנה מזה, בחור ובתולה מזה. אם צדה האחד של המטבע שלנו מחוק, אם אין לנו קשרים ושרשים בעבר, הרי המטבע היא פסולה ולא נוכל לעשות בה כלום. אבל אם הצד השני איננו ונשאר רק הצד הראשון – הזקן והזקנה – אז המטבע פסולה, אין לה שום עתיד ולא נוכל לתקן בה שום דבר.

*

ומה נתן לנו כוח ליצור את כל אשר יצרנו? אתם הנמצאים כאן כולכם צעירים בעיני. אני זוכר את ימיה הראשונים של התנועה לפני חמשים ושש שנים, בימי יסוד האגודה הראשונה של אנשי ביל"ו במוסקבה. מה היה לנו אז וגם אחרי כמה וכמה שנים? – כמה צעירים שעדיין לא גמרו בית-ספר, רבנים אחדים – רובם התנגדו לתנועתנו – כמה סופרים, לא מן המפורסמים ביותר, וכמה בטלנים. זה היה כל הצבא שלנו כאשר התחלנו לעבוד. אנשים מדינאים לא היו אצלנו. פינסקר אמנם הצטיין בהשקפת עולם מדינית, אבל לא היו לו שום קשרים עם העולם המדיני. איש המדינה הראשון שלנו היה הרצל, אבל אחרי מותו עבר זמן רב ולא בא מי שימלא את מקומו. אנשי כספים לא היו לנו. היחיד והמיוחד בהם היה הברון אדמונד רוטשילד, שלא קם כמוהו עד היום הזה. ולמרות עמדתו בעולם הפיננסים לא היה בכוחו למשוך אל התנועה אף איש אחד ממחנה אילי הכספים. מן הרבנים הגדולים עמד במחננו רק ר' שמואל מוהילבר, אולם כל שאר רבני הדור והרבנים שהעם כורע ברך לפניהם, והיהדות החרדית ברובה הגדול, לא הלכו אחרינו. אנשי המדע, הסופרים העולמיים, לא היו אתנו. הראשון, שהתקרב אלינו מבין בעלי השם בעולם היה איינשטיין, אולם הוא בא אלינו כבר בתקופה של ההגשמה המעשית.

במה, איפוא, היה כוחנו? מדוע זכינו אנחנו, אנשי תנועת התחיה, להגיע לביתנו הלאומי, בשעה שאלפים ורבבות ממתנגדינו אבדו כל השפעה בקרב הצבור היהודי? כוחנו היה בשני דברים שבהם כל אומה מנצחת: באמונה וברצון. האמונה שהצדק והאמת אתנו, והרצון להגשים את שאיפת האמת שלנו. חכמה, מדע, תורה, כסף, קשרים פוליטיים – כל זה בא מן החוץ. כסף אפשר היה להרויח, תורה ללמוד ניתנה, קשרים פוליטיים אפשר להשיג – אולם אמונה ורצון הם כוחות עליונים פנימיים, שאין קונים אותם ואין לומדים אותם ואין רוכשים אותם – הם מתנת אלהים ממעל. האמונה והרצון הן שהביאו את הצעירים והקבצנים, את המלמדים והבטלנים הללו לדרך הנצחון שאנו הולכים בה כיום. היתה בנו אמונה חזקה, שאין לעם ישראל בשום מקום בעולם ובשום תנאים שבעולם אפשרות של תחיה חוץ מבארץ-ישראל. ובלבנו פעם רצון חזק ואמונה בכוחותינו אנו, שאנחנו נביא את האומה אל ארצה.

*

וגם היום, כשאנו עומדים על סף תקופה חדשה, כשהשמים מעל לראשנו קודרים ומכוסים עננים ומכל הצדדים באים עלינו לכלותנו, – גם היום יעמדו לנו שני הכוחות הנפשיים: אמונה ורצון. ומי שיזכה לעשות סיכום כעבור מספר שנים יוכל לציין, שעל אף כל ההפרעות האלה התקדמנו שוב התקדמות גדולה. אני מאמין בזה. אילו הייתי מפקפק אף לרגע כי סוף הנצחון לבוא, לא הייתם רואים אותי היום על-יד השולחן הזה.

ומשום שאני מאמין בגאולה השלימה כפי שקבלנו מאבותינו מדורי דורות, משום כך תבינו מה התחולל בנפשי בימים הראשונים של מושבנו, כאשר חששתי כי יש בינינו הפוסח על שתי הסעיפים ומוכן, חלילה, לוותר על חלק מתקוותינו. אני מאושר יחד אתכם כולכם, שנתגברנו על הסכנה הזאת והבענו את רצוננו גלוי ומפורש בפני כל העולם. אנחנו יוצאים מכאן מאוחדים בהשקפה אחת. כולנו ממשיכים את קו עבודתנו בלי כל היסוס ובלי פקפוק בזכותנו המלאה – לא על חלק משאיפתנו, כי אם על הכל. הייתי מאושר כאשר ראיתי את האחדות הזאת בין אלה שכל השקפתם בנויה על העבר ובין חברי “השומר הצעיר” שכל האידיאולוגיה שלו מבוססת על העתיד. הרגש המשותף לשניהם, תהיה צורתו אשר תהיה, הורה להם באיזו דרך ילכו. ועכשיו כל אלה העומדים בראש עבודתנו המדינית, נשיא ההסתדרות הציונית ד“ר ויצמן, בן-גוריון הנוסע ללונדון, שרתוק, ברודצקי וגולדמן ועוד כמה חברים המטפלים בעבודה זו – כולם יכולים להיות בטוחים, שמאחוריהם עומדת ההסתדרות הציונית בשלמותה, אחידה ומאוחדת בנכונותה להגן על שאיפתנו הגדולה בטהרתה. בשם הועד הפועל אני מציע לשלוח טלגרמה של ברכה ועידוד לד”ר ויצמן, לחזקו בעבודתו הקשה.

המושב הזה נגמר בהצלחה, וחלק גדול של הצלחה זו יש לזקוף על חשבון ירושלים. דוקא בימים הקשים האלה ידענו לבחור את המקום הנכון למושבנו. ואני אומר זאת גם לאלה שבאו אלינו ממרחקים וגם לאנשי הישוב שבתוכנו. אגדה יונית יפה ספרה על אנטאוס אשר בכל פעם שכוחותיו נחלשו בקרב נפל אל אדמת המולדת והיו כוחותיו מתחדשים במגע זה. אנחנו נמצאים בירושלים, בעיר הבירה הנצחית של ארץ-ישראל, ומכאן אנחנו שואבים כוחות חדשים כדי לנהל את מלחמתנו להבא.

אתם שחוזרים עכשיו לחו"ל, מסרו לאחינו, ששוקלים ושאינם שוקלים, חרדים וחפשים, שלא יחשבו אף רגע שאנחנו נעזוב את המערכה אף בגיזרה הקטנה ביותר של החזית. יתכן שאנחנו נפול במלחמה זו, ואז יבואו אחרים במקומנו וימשיכו בה. היוצא למלחמה ודגלו בידו, אם הוא נופל במלחמה, בא חברו ומרים את הדגל וממשיך בקרב – וסוף הנצחון לבוא. אבל אוי לו למי שמשמיט את הדגל מידו ומוסרו לאויב – הוא אבוד לעולם. אנחנו לא נשמיט את הדגל. אם אנחנו נפול, יבואו חברינו הצעירים, הדור הבא אחרינו, והם ימשיכו. אבל הדגל ישאר בידינו, בידי האומה.

במושב זה עמדו על הפרק כמה שאלות, שאין אני רוצה להעמיד אותן בשורה אחת עם הפרובלימה העיקרית שהעסיקה אותנו בתחילת המושב. אבל רוצה אני לנגוע בשאלה אחת שהיא עיקר העיקרים בעבודתנו: קרקע והתישבות. כיום אפילו אלה המטיילים ברחוב אלנבי בתל-אביב, שחשבו תמיד כי עיקר בנינה של ארץ-ישראל אינו אלא בערים – כיום גם הם מרגישים, מהו קרקע בשבילנו, איזה ערך יש כיום לחקלאות ולהתישבות. כל חילוקי הדעות שהיו עוד בישיבה האחרונה על “עקיבא” א' וב', על ארגון זה או אחר, נבלעו בתוך הרעב הגדול לקרקע. אני תקוה, שההחלטות שנתקבלו לא תשארנה על הנייר, כי אם יבוא מאמץ של כל כוחותינו, ההנהלה, שתי הקרנות וגם כוחות כספיים אחרים, כדי שנוכל לצעוד קדימה, לכבוש את המדבר ולהחיותו, לפרוץ מזרחה וצפונה, לאותם השטחים שרוצים לגזלם מאתנו.

אנחנו הולכים לקראת הקונגרס. מחכים לנו ימים קשים וחמורים. כי משלשת הכוחות המעונינים בארץ זו – האנגלים, הערבים והיהודים – שני כוחות הם נגדנו, ואת הכוח השלישי עדיין אנו מצווים לרכוש. נשאיר לקבוצת האנשים שתפקידם מרוכז בעבודה הפוליטית את המלחמה בחזית הראשונה והשניה. אולם אנחנו כולנו צריכים להלחם בחזית השלישית. עלינו לצבור כוחות חדשים, כוחות של אמונה ומסירות נפש, של יצירה ורצון להמשיך בעבודה. אנחנו, בני הארץ, עוד נפגש פעמים אחדות בועד הפועל המצומצם. ואלה שלא ישתתפו אתנו בעבודה זו אל נא יתקנאו בנו, כי בחדשים הבאים עד לקונגרס רובצת עלינו אחריות גדולה, ולפעמים נימצא כולנו במצב טראגי ביותר, שנצטרך לקבל החלטות רבות אחריות על כל צעד חדש בעבודתנו. אנחנו מקבלים על עצמנו למלא גם את התפקיד הזה. אין אני יודע מה נביא לקונגרס, אבל תקותי חזקה שהקונגרס לא יהיה הפעם קונגרס של יאוש. הוא יתגבר על המומנט הטראגי שאנו עומדים בו ויפנה בתביעה לעם ישראל להמשיך בעבודתו בלי הפסקה, מבלי שיחלשו רצונו ואמונתו.

*

אנחנו זכינו. הדור שלנו זכה לחיות באחת התקופות היפות והגדולות ביותר של ההיסטוריה היהודית. בתקופתנו נשפך אמנם דמו של העם העברי יותר מאשר בתקופות אחרות בעבר. הפוגרומים ברוסיה הוציאו מן העולם כמה רבבות יהודים. היה זמן שחשבנו, כי שנאת ישראל נפוצה רק בין העמים הרחוקים מן ההתקדמות האנושית, מן המדע והתרבות. והנה היום אנו רואים, שדווקא במדינה שהיתה ידועה כגדולה ביותר במדע ובתרבות, בספרות ובאמנות, דווקא בה נתגלתה כיום השנאה לעם ישראל בצורה נוראה, שלא ידעו אותה גם בימי הבינים. אולם בתקופה זו הראה גם עם ישראל את גדולתו. אמונתו החזקה בשאיפותינו הנצחיות התחילה לקרב אל ההגשמה המעשית. אני מאושר שחי אני בתקופה זו. הדור שיבוא אחרינו, בנינו שיחיו כאזרחים בני-חורין במדינת ארץ-ישראל הגדולה, יספרו על התחלה זו כעל אגדה.

אגמור במלים אחדות שאמרתי פעם לנציב העליון צ’נסלור בעת קבלת-פנים שנערכה לו מטעם היהודים. אמרתי: ברצוני להזכיר שלשה דברים, שכל אחד כשהוא לעצמו הוא קטן לכאורה, אולם באמת ערכו גדול לאין שיעור. הדבר הראשון הוא העם היהודי. לכאורה עם קטן, רק בן 17 מיליונים, ומה ערכו כלפי עמים המונים עשרות ומאות מיליונים כמו רוסיה, סין והודו. והנה עם קטן זה עומד במרכז המחשבה של כל עמי התרבות זה דורי-דורות. אין ספרות בעולם שאינה כותבת על היהודים, בעד וכנגד – על הרוב כנגד. הדבר השני – ארץ-ישראל. מדינה קטנה שמבחינת השטח הגיאוגרפי אין לה שום ערך כלפי כל המדינות הגדולות שבעולם. ובכל-זאת אין ספרות על איזו ארץ בעולם שתהיה עשירה וגדולה כל-כך כמו הספרות על ארץ-ישראל – בכל הזמנים ובכל השפות. כל העולם התרבותי מתענין בשטח קטן זה שנקרא ארץ-ישראל. והדבר השלישי הוא הספר הקטן – התנ“ך. אין אומה ולשון שלא תרגמו את הספר לשפתם, פעם, פעמים ועשר פעמים, ולא הוציאו פירושים על כל מלה של הספר הזה. והנה – אמרתי לצ’נסלור – יתאר לעצמו הוד מעלתו: הכוח הראשון, העם היהודי, שיושב בארץ-ישראל, הכוח השני, ובידו התנ”ך, הכוח השלישי – איזו גבורה נצחית וגדולה מהוים כל הכוחות הללו יחד! יש להזהר מפני גבורה זו!

אני אומר גם לכם, שכולנו צריכים להבין את סוד גבורתנו זו ולשאוב ממנו את כל אמונתו לעתיד. אַל יאוש, אַל פשרה, אַל היסוס! אנחנו נהיה אדוני הארץ כולה.

דברים במושב הועד הפועל הציוני

ירושלים, 27 באפריל 1937.