האומנם נכון הדבר, כי היו לפנים גבורים בישראל ועתה יצאו מן העולם ואינם? האומנם נכון הדבר, שהגלות הארוכה, החשוכה, המרה גזלה וחמסה את עם ישראל ונטלה ממנו את אומץ הלב, זו חמדה יקרה, אצילה, גנוזה לעם? האומנם נכון הדבר, כי עם ישראל נתפורר מבפנים והיה לאבק-עם, לפרודות פרודות, שקפחו את כוח-המושך ההדדי שלהם, היו לחלקים נפרדים, הנישאים בסערת החיים ובמערבלתם ושוב אין להם אלה לאלה כלום?
מרובים אצלנו פסימיסטים האומרים “הן” לכל השאלות האלה. שוב אינם מאמינים הללו, שעתיד עם ישראל לקום בחינת עם, והריהם משיאים לנו עצה, שאף אנו נשתדל להחיש את התהליך של התפוררות שתקף אותנו, למהר ולצאת מן העולם, להפוך ולהיות אחרים. מצוה על כל אחד מאתנו באשר הוא פרט למסור את עצמו מרצון, ללא קרעים וללא התנגדות, בידי הגורל האכזרי ולעבור לעולם אחר, להבלע בתוך הסביבה הנכריה ולשפות שלום בינו ובין תנאי החיים החדשים.
מרובים בינינו פסימיסטים הפוסקים הלכה, שעתידה מלחמה זו, בה משתתפים לרוב אוכלוסי ישראל של הארצות השונות, להשפיע השפעה מרובה על תהליך ההתפוררות הישראלי. הם מנבאים ואומרים, שאף לאחר שתסתיים מלחמה זו לא תכלה המריבה בין האוכלוסיות היהודיות השונות שנתגלתה במלחמה. היהודים האנגלים, הצרפתים, הרוסים, הם בני האומות ה“מאוחדות”, לא ירצו לבוא במגע ומשא עם היהודים הגרמנים והאוסטרים-הונגרים. הבריח הלאומי שהבריח אותם עד כאן פקע ושוב לא יוכלו ליסב אל שולחן אחד. ולא די בכך. הניגוד שבין חבורות אלה יכה מכה נצחת – כך פוסקים הנביאים החדשים – אפילו את ההסתדרות הציונית שיסודה ברעיון הלאומי. הקונגרסים הציוניים ניטלה אפשרותם והמראה הנאה של אחדות יהודית כל-עולמית יהיה מכאן ולהבא לנחלת העבר, לנחלת התולדה.
אלמלי אמת בידה של נבואה זו, אלמלי נתקיימה זו, והיה בכך משום מופת חותך, שחרוב נחרבה האומה הישראלית בחינת אומה והרי היא יורדת מעל בימת-העולם, משום ראיה, שחסר לו לעם היהודי המלט, חסר כוח המושך הפנימי, הגבורה הגנוזה, שבלעדיה אין אומה עשויה להתקיים בעולם. למי היתה דומה התנועה הציונית במשך עשרות השנים האחרונות? – להתלקחות זו של הר גועש לפני כבותו.
אולם לאשרנו נבואה זו נבואת שקר היא ולא תתקיים לעולם. ונביא זה שאמרה רחוק מן העם ומחייו, אינו יודע את עמו, שאליו הוא פונה בדברי נבואתו, בחזותו הקשה. הוא אינו יודע את נשמתו של העם, אינו חש בדופקו, ואין דבריו אלה מעידים אלא על הלך-הרוח השחור של חבורה יהודית מועטת, שקשריה אל העם היהודי רופפים היו אף לפני המלחמה. היא אחת החבורות הקטנות של ישראל, שקפחו זה כבר את צער העם ולא היו באים לידי התעוררות אלא בשעת פורענות קשה. הגלות העניקה לנו גם מתנה נאה זו: יהדות של פורענויות. חבורה מועטת זו איבדה זה כבר את אמונתה בגבורת-עם של ישראל, והנה באה המלחמה והוסיפה להתיש כוחה של אמונה זו, היא נטלה מהם את הזיק האחרון של רגש האחדות הישראלית. ובא נביאן של חבורות מועטות אלה וצועק וקורא ביאושו הרב: חרב עולמו של ישראל והגיעה השעה להתקין מצבה על קברו.
מי שנתן את דעתו על ההשתלשלות היהודית בעשרות השנים האחרונות, מי ששמע למערכות-רוחם של המונות בית ישראל וראה בשנויים שנתחוללו בין בני הנעורים המתבוללים למחצה אשר בארצות מערב אירופּה, מצוּוה להודות, שדוקא בזמן האחרון גברה יותר וחזקה לאין ערוך ההתכנסות הלאומית בין החלקים הפזורים השונים של עם ישראל על מה שהיה בכל דורותיו של הזמן החדש, היינו של חמש מאות השנים האחרונות. ספרות ישראל בשתי הלשונות, הן בעברית והן באידיש, התקדמה במשך ארבעים השנים האחרונות יותר מאשר בכל תקופת ההשכלה כולה. היא נעשתה יותר נאה, עשירת תוכן, מרובת צדדים, מקיפה יותר, מדעית יותר ואמנותית יותר. וכשם שהספרות זקוקה לינוק את יניקתה מן החיים, כן רשאים אנו לראות בהתפתחותה של ספרות ישראל משום סימן ועדות, שחיי ישראל נעשו בזמן האחרון דוקא שופעים יותר, עשירים יותר בבחינה הלאומית, משום שיצירות ספרותיות שאין בהן מרוח העם ומצביונה של אומה אינן משאירות שום רושם: בחינת סנדל הן יצירות כאלה, אין מרגיש בבואן ואין חש בצאתן, ואף ראיה חותכת לדבר בידינו. בזמן שהספרות העברית וזו של אידיש, התפתחות ענקית עברה עליהן, הלכה וירדה מיום ליום, הלכה ושקעה הספרות היהודית-האשכנזית, היהודית הרוסית, היהודית-הצרפתית והיהודית-האנגלית. המעולים בסופרים ובאמנים עברו אל הנכרים, הם נתלשו ונותקו מן המרכז. כל אחד מהם ראה כבוד רב לעצמו להיות סופר רוסי, גרמני, צרפתי וכו'. כמעט בכל מקום לא נשארו אלא התיאולוגים המודרנים בלבד, שאנוסים היו להשאר ולעמוד באומנותם ברשות ישראל ואפילו כתבו את חבוריהם בלשונות נכר. לפיכך נצטבעה כל ספרות ישראל בלשונות לעז צבע תיאולוגי, כאילו כל חיי ישראל נכנסו בכל גופם ובכל נשמתם אל תוך ה“סינַגוגה”, כאילו ניטלו מחיי ישראל כל עסקי העולם ונצטמצמו בקרן זוית של בית המדרש.
אף גבורת ישראל לבשה בימים האחרונים צורות חדשות לגמרי. שוב חזרה והיתה גבורה יוצרת, התחילה להשתחרר מגלותה של עצמה. הפרש רב הין גבורה של גלות ובין גבורה של חירות. גבורה של חירות בת-יצירה היא, יוצרת היא בחיים ערכים מסוימים, נראים ובולטים ופתוחים לאומד. ואילו גבורה של גלות, גבורה משועבדת, אפשר וכוחה עמה ככוחה של הראשונה, אלא שאין איש מרגיש בה, משום שהיא יוצאת כולה להתגוננות מפני כוח שכנגד האומר להדבירה תחתיו. גבורה של חירות יוצרת את הגבור, התופס את הלב להעריצו, ואילו הגבורה המשועבדת מעלה את המעונה, הממשיך על עצמו יותר השתתפות בצער מאשר התלהבות, הרגשת רחמים יותר מאשר הערצה: הגבור מכאן והקדוש מכאן. חיים של חירות מגדלים גבורים, חיי הגלות – קדושים. על הגבור גומרים את ההלל, על הקדוש סופדים הספד. מעלים אנו את זכרם של גבורים, אומרים אנו על “הנסים”, מזכירים אנו את הקדושים, אומרים אנו “אל מלא רחמים”. הראשונים מכניסים בלבנו עוז ותקוה, האחרונים מכניסים עצבות וצער. בעצם כוח אחד להם לגבור ולקדוש, אלא שצורת גילויו של כוח זה תלויה בתנאי החיים ומסבותיהם. הגבורה זקוקה לקרקע משלה, על אדמת נכר מתגלגלת היא בקדושה, בקבלת יסורים, היא מתקפלת בתוך עצמה ומתגלית בדמות התגוננות, עמידה על הנפש. אין הבריות מרגישים בנקל בהתגוננות ובעמידה על הנפש ואין מעריצים אותן כדרך שמעריצים את הגבורה של חירות.
לפיכך מזלזלים תמיד בעוז הנפש של עם גולה. אין שתיקה, קבלת יסורים, נשיאת צער תופסות את הלב ואפילו יודעים יפה, שאין אלה עשויות להתקיים בלי כוח רב. מחבבים הבריות את הגבור בן-החורין. ולפיכך אין לתמוה, שאף אנו עצמנו חסרנו במידה מסוימת כבוד לעמנו, ניטלה מאתנו האמונה בכוחו, הקדושים האפילו על הגבורים, את הקדושים ראינו במו עינינו ואת הגבורים מצוּוים היינו להעלות מנשיית הדורות המופלגים. כל המחנך בני הנעורים על פרשת גזירות ורדיפות סופו שיבוא על ענשו: בני הנעורים רוצים במשהו מרהיב את הנפש, במשהו מזהיר ונוצץ, מעורר וקורץ, קורא ומעודד לחיים חדשים, לגבורה חדשה.
תולדות ישראל הארוכות בגלות עניות מאוד במאורעות, שיש בהן להלהיב ולעודד בני נעורים רעננים ובריאים, ובטוחים אנו שדוקא התקופה של הישוב היהודי החדש בארץ ישראל, מקום שהגבורה היהודית הסבילה נתגלגלה שוב בגבורה פעלתנית, מקום שהכוח היוצר שוב נתבלט והלך – בטוחים אנו שדוקא תקופה זו תפרה את בני הנעורים שלנו לא רק שם, מקום מתפתחים והולכים חיים חדשים, אלא גם בארצות הגלות. ובפשטות: יהיה על מה להראות באצבע. אפשר יהיה לספר לדור הבא לא רק על בני אדם שלא נתנו את עצמם למרמס אלא גם על אנשים, שבנשמתם פעם רעיון לאומי נעלה ובלבם הרגישו כוח לבנות להם עתיד חדש. עדיין לא הערכנו כערכה את התקופה החדשה, שכן אנו עצמנו חיים בה, היא קרובה אלינו יותר מדאי.
ולפיכך אין אנו מאמינים אף בנבואותיהם של הפסימיסטים שלנו. אדרבה, מאמינים אנו, שאפילו האנגלים והגרמנים, הצרפתים הרוסים והאוסטרים לא יהיו שוטמים אלה את אלה לעולמים, ובשום אופן אין אנו מאמינים, שהמלחמה הזאת תעכב בידי התהליך של איחוד, שתחילתו נאה היתה כל כך בחיי ישראל. להפך, סבורים אנו, שלאחר המלחמה, כשיוסר השעבוד הקשה של הצנזורה מעל לשוננו ומחשבתנו, רק אז נתבונן ונראה, כמה נתבלבלו מוחותינו ורעיונותינו בגולה. אפשר ולורדים בודדים ויועצי סתרים מועטים יהיו סבורים, שחייבים הם להראות פנים צהובות אלה לאלה אפילו לאחר גמר המלחמה. אולם מפריזים הם בערכם של עצמם, ואינם חלים ומרגישים, שזמנם עבר לבלי שוב. בעם העברי פועלים כוחות אחרים לגמרי, רוח היצירה שוב נתעוררה בישראל, היא הרוח הקוראת ומכרזת על האחדות. עתידה המלחמה להשפיע על הכוחות החיוביים שבישראל השפעה הפוכה מזו שחושבים ומאמינים בה הנביאים רואי השחורות בישראל.
25 בדצמבר 1914.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.