¹

זוֹהי תמצית התביעה של ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, אשר הוּבּעה אתמוֹל בּדברים פּשוּטים ואמיתיים בּישיבה הגדוֹלה והמרוּכּזת של הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים וּשליחי המוֹסדוֹת וּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים עם נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, ד“ר וייצמן, ועם שׂר-הכּספים שלה, ד”ר הלפּרין. מפּי בּאי-כּוֹח המוֹעצוֹת העירוֹניוֹת, הפּוֹעלוֹת והפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת, נשמעה זעקת השבר של אלפי הסוֹבלים והנאנקים בּסתר אָהלם, הזעקה הכּבוּשה והחנוֹקה. לא אִיוּמים של מי שהוּא על פּי אַדריסה של מי שהוּא הוּשמעוּ כּאן. נשמעה אימת המצב עצמוֹ, המאַיים לסכּן את כּיבּוּשינוּ, את עמדוֹתינוּ הכּלכּליוֹת והמדיניוֹת בּארץ וגם את עמדוֹתינוּ בּתוֹך העם העברי. החיילים הפּשוּטים של המפעל הארץ-ישׂראלי, אלה העוֹמדים תדיר בּמערכת החיים, הקוֹלטים לתוֹך בּשׂרם את החצים הנקלעים, אלה נוֹכחוּ שזוֹהי השעה האחרוֹנה לשׂים קץ למצב הרפיוֹן שתקף את מכוֹנת הישוּב שלנוּ וּלמצב הכּניעה אשר תקף את התנוּעה כּוּלה בּפני גלי המשבּר, אשר פּשט עלינוּ, קוֹדם כּל, מבּחוּץ. לעוֹמדים בִּפְנים יש הכּרה בּרוּרה, כּי משבּר זה אינוֹ משבּר פּנימי, אינוֹ משבּר של חקלאוּת, אינוֹ משבּר של התנוּעה החלוּצית, וגם אינוֹ משבּר של החיים הכּלכּליים של הארץ עצמה. זהוּ המשבּר של תפוּצוֹת הגוֹלה הנחרבוֹת, אשר מן הנמנע שלא יטיל את ידוֹ הכּבדה על חיי הישוּב ועל תנוּעת הבּנין; כּשם שהמלחמה העוֹלמית בּשעתה והריסוֹת היהדוּת אחרי המלחמה חתכוּ למשך שנים את גוֹרל עבוֹדתנוּ כּאן. אין לנוּ סכּנה גדוֹלה יוֹתר מאשר ההשלָמה עם המשבּר, ההשלמה עם העמידה.

כּל עמידה בּמצבנוּ אנוּ עלוּלה להחזיר את הגלגל אחוֹרנית וּלרסק את אברינוּ במדרוֹן.

אוּלם לא רק דברי זעקה נשמעוּ בישיבה זוֹ. בּעיקר הוּקדשוּ הדברים מצד בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים לעניני פּרוֹזה יבשה, לתכניוֹת וּלהצעוֹת, כּיצד לשבּוֹר את המשבּר, כּיצד להניע את מכוֹנת העבוֹדה והחיים הכּלכּליים. תכניוֹת, מִספּרים. והחשוּב בּכל הדבר, והבּא ללַמד על המצב עצמוֹ ועל בּגרוּתה וכוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים, שכּל הדרישוֹת וההצעוֹת היוּ מכוּוָנוֹת לא ל“קצבוֹת” שוֹנוֹת, בּנוֹת-יוֹמן, העלוּלוֹת להקל את מצב נגוּעי המשבּר, לא להעמסוֹת על התקציב הרגיל של ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם לאפשרוּיוֹת שוֹנוֹת של אַשראי פּרוֹדוּקטיבי, בּריא מבּחינה כּלכּלית. ההצעוֹת עצמן נתוּנוֹת, כּמוּבן, לעיוּן ולבדיקה, לביקוֹרת וּלניתוּח, אוּלם בּרוּר הדבר, כּי כּאן לפנינוּ לא הצעוֹת מלָאכוּתיוֹת, אַמצאוֹת של בּעלי פּרוֹיֶקטים, אלא הצעוֹת הצריכוֹת לגוּפוֹ של דבר, לגוּפוֹ של בּנין משק הארץ. אַשראי איפּוֹתיקאי לשכוּנוֹת הצפוֹן², אַשראי לשם עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת מוֹעילוֹת לעיריית תל-אביב, אשראי למפעל הענקי של ג’ידרוֹ³, אשראי לקרן הקימת למטרוֹת של יִבּוּש הקרקעוֹת והשבּחָתן, משׂרד קבּלני לעבוֹדה בּמוֹשבוֹת, בּנינים בּמשקים החקלאיים, החָשת המפעל של רוּטנבּרג, החשת בּניני האוּניברסיטה והמוֹסדוֹת הלאוּמיים בּירוּשלים – כּל אלה הנם מפעלים, היוֹצאים מגדר “תמיכה למחוּסרי-עבוֹדה”. כּל אלה יש להם בּסיס משקי בּריא.

הדרישוֹת נשמעוּ מצד הפּוֹעלים. אוּלם תביעת העבוֹדה אינה כּרגע תביעת מעמד אחד בּלבד. מעָקת המצב נאנקים חוּגים רחבים בּיוֹתר, וכל אלה – לעבוֹדה ולשינוּיים שיבוֹאוּ בּעקב העבוֹדה עיניהם נשוּאוֹת.

והשאלה אינה רק שאלת בּחינת התכניוֹת וּבקשת האמצעים בּלבד. השאלה היא: הטֶמפּוֹ אשר בּוֹ תיעָשׂה המלאכה, מידת העֵרוּת והזריזוּת אשר בּה יגשוּ להתחלת הדבר. אם העבוֹדוֹת אשר תיעשׂינה תתפּזרנה טיפּוֹת-טיפּוֹת – ואבד להן אוֹתוֹ הערך של הצלה, של הוֹצאת עגלתנוּ למרחב.

לא פּעם בּא וייצמן לארץ וּמצא אוֹתה בּמצב לא חוֹגג, כּי אם במצוּקה קשה, וידיו לא רפוּ. הוּא גילה את כּוֹחוֹ בּזה, שצלל בּלי פּחד לתוֹך המצוּקה בּה אנוּ חיים, למד לדעת מַהוּ העיקר אשר עליו להתמכּר לוֹ, ורתם את עצמוֹ בּעוֹל-השעה. לזאת מחכּה ממנוּ ציבּוּר העוֹבדים גם הפּעם. תּירָתם המפקדה הציוֹנית העליוֹנה בּעגלה הכּבדה הזאת של הישוּב העוֹבד והמבקש עבוֹדה – ותזוּז העגלה ממקוֹמה. עת לעשׂוֹת!

ניסן תרפ"ו.