¹

ישיבת הועד הלאוּמי המתכּנסת הערב בּתל-אביב עוֹמדת לסיים פּרק חשוּב בעבוֹדתוֹ: התזכּיר והמשלחת לחֶבֶר הלאוּמים². בּישיבתוֹ הקוֹדמת, בּירוּשלים, גָבר הועד הלאוּמי על השמוּעוֹת ועל הדעוֹת מרַפּות-הידים, והחליט לא לעמוֹד בּאמצע הדרך וּלהביא את התזכּיר לידי גמר. על מעשׂה זה של הועד הלאוּמי יש לברך. הלוַאי והיה אִתוֹ רוּחוֹ זה כּל הימים. גם אלה אשר לא יראוּ את התזכּיר כּתכלית השלימוּת, גם אלה אשר יטילוּ עליו עווֹן חָסֵר או יָתֵר צריכים לשׂמוֹח על המעשׂה המַכריע אשר עשׂה הועד הלאוּמי בּהוֹציאוֹ את הישוּב הארץ-ישׂראלי אל בּמת החיים המדיניים הבּין-לאומיים.

ומיד לאחר גמר פּרק זה – שׂוּמה על הועד הלאוּמי להתחיל בּפרק חדש, חשוּב הרבּה יוֹתר. תבוּסוֹתינוּ המדיניוֹת בּזמן האחרוֹן³ – והן הן שגרמוּ גם לכל ענין התזכּיר – הסיחוּ את תשׂוּמת-לב הועד הלאוּמי מענין המאַיים בּתבוּסה מסוּכּנת הרבּה יוֹתר – ממַשבּרנוּ הכּלכּלי. זה הוֹלך וּפוֹשט ועוֹשׂה בּנוּ שַמוֹת, ואנוּ כּאילוּ אין אנוּ רוֹאים את גוֹדל הסכּנה הנטוּיה עלינוּ. עדיין, כּנראה, יש חוּגים רחבים בּציבּוּר, הרוֹאים את המַשבּר אך כּענינוֹ של חלק מן הישוּב, ולא כּשוֹאה המתחוֹללת על ראש הישוּב כּוּלוֹ, ולא רק על הישוּב, כי אם על התנוּעה הארץ-ישׂראלית כּוּלה. והאַזהרוֹת הבּוֹדדוֹת הנשמעוֹת מתוֹכנוּ – כּאילוּ צוֹללוֹת בּחלל ריק.

מה קרה לישוּב? הלא עוֹדנוּ זוֹכרים אוֹתוֹ בּימים של מַשבּרים, פּוּרענוּיות ודכּאוֹן גדוֹלים הרבּה יוֹתר מאשר אלה היוֹם. הרי ידע הישוּב, בּימי המלחמה, בּעוֹדוֹ דל-אמצעים וּמעוּט-אוּכלוֹסין, לעשׂוֹת בּמוֹ ידיו וּבאמצעיו מעשׂי הצלה כּבּירים. הלא נמצאוּ אז גם אנשים ואפילוּ אמצעים. מדוּע זה עוֹמד הישוּב עכשיו תָּקוּף רפיוֹן וחוֹסר-יֶשע? מדוּע זה הננוּ מרכּינים עכשיו את ראשינוּ ואיננוּ רוֹאים כּל ישוּעה אלא מחוּץ-לארץ?

הכרח מוּחלט הוּא להוֹציא את הישוּב מקפאוֹנוֹ וּמדכאוֹנוֹ. וזאת על הועד הלאוּמי לעשׂוֹת. אם שוא דברי אלה המתיחסים בּביטוּל לעצם קיוּם הוַעד הלאוּמי – הרי זוֹהי שעתוֹ: לעמוֹד בּראש מפעל ההצלה של הישוּב, להזעיק את האנשים וּלגייס את האמצעים. השאלה הכי-יוֹקדת של הישוּב צריכה לעמוֹד בּראש עניניו של הועד הלאוּמי.

יש ויש עוֹד אפשרוּת לגייס אמצעים הגוּנים בּתוֹך הישוּב. מחַשבי חשבּוֹנוֹת רואים אפשרוּת להזיז בּמידה ניכּרת את חיינוּ הכּלכּליים וּלהעביר מעלינוּ את רוֹע המַשבּר וחריפוּתוֹ, אם יהיוּ בּידינוּ 60–50 אלף לי"מ⁴. סכוּם זה אינוֹ למעלה מיכלתוֹ של הישוּב עצמוֹ. אין זה כּלל בּגדר הנמנע, שבּמצב-רוּח של התעַלוּת, של הרגשת אחריוּת השעה, של התגבּרוּת ציבּוּרית, יגייס הציבּוּר מתוֹכוֹ את האמצעים האלה. והסכוּמים נדרשים הפּעם לא למעשׂה חסד, לא למלא צרוֹר נקוּב, לא לקרן אבוּדה, לא להשקעה שאינה חוֹזרת. הם נדרשים להלוָאוֹת בּטוּחוֹת, להשקעוֹת חוֹזרוֹת, למפעלים אשר הקרן ואפילוּ הריבּית שמוּרוֹת להם.

מפעל ההצלה וגיוּס האמצעים צריך ללבּוֹש צוּרה של יצירת מוֹסד כּספּי של הישוּב למטרוֹת אַשראי וּביצוּר החיים הכּלכּליים. הצוּרה ההוֹלמת תימָצא. ואם יֵעָשׂה הדבר והיתה זאת לא רק הצלה פּוּרְתָּא לשעה, אשר תמַלט אוֹתנוּ מן המצוּקה האוֹכלת בּנוּ וּמן האימה המרחפת עלינוּ. הדבר עלוּל להיוֹת למפעל בּן-קְיָמָא, שיהיה בּוֹ כּדי לבצר את כּוֹחוֹ הכּלכּלי של הישוּב, לחזק את אִרגוּננוּ הלאוּמי, להרים את קרננוּ בּעיני עצמנוּ וּבעיני אחרים.

מפעל כּלכּלי זה, המוּקם בּשעת-מַשבּר על ידי הישוּב עצמוֹ, בּאמצעיו, והעוֹמד בּרשוּתוֹ – ישמש אוֹת וּמוֹפת לכּוֹח הכּבּיר הצפוּן בּישוּב הארץ-ישׂראלי. ועם צמיחתוֹ עתיד הוּא להיוֹת למכשיר המוֹשך אליו כּספים מן החוּץ והמשחרר אוֹתנוּ משלטוֹנם של אפּוֹטרוֹפּסים וּממוּנים.

אם ידע הועד הלאוּמי לעשׂוֹת בּשעה זוֹ את המוּטל עליו, כּי אז יֵצא מעַז מתוֹק. השעה הקשה תשמש לועד הלאוּמי גוֹרם לעלוֹת על דרך היצירה הכּלכּלית-ישוּבית. והועד הלאוּמי לא יכבּוֹש לוֹ מקוֹם בּחיי הארץ כּל עוֹד לא ימצא לוֹ מסילוֹת ליצירה ישוּבית. הכּתר של “רֶפּרֶזֶנטַציה לאוּמית” בּלבד אינוֹ מספּיק, אם אין עמוֹ התבּצרוּת בּשוֹרש חיי הישוּב.

יבין זאת הועד הלאוּמי, יחיש את השעה. אַל ידחה ואַל ישהה. ואז עשׂה יעשׂה וגם יכוֹל יוּכל.

סיון תרפ"ו.