¹

הפּוֹעלים יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים: אם לא רבּה העֵרוּת בּישוּב לסבל ולמצוּקה של אלפי המשפּחוֹת הנדוֹנוֹת בּרעב וּבחוֹסר כּל; אם לא רבּה הערוּת מצד הישוּב לגזילת הזכוּיוֹת הדלוֹת של פּוֹעלי הרכּבת למנוּחה בּיוֹם חג; אם גם העתוֹנוּת ההגוּנה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על העוּבדה, שהפירמה “זינגר” דוֹאגת לגוֹרל עוֹבדיה, לבל יהיה חלקם עם הבּוֹלשביקים הקרוּיים “הסתדרוּת”; אם אין ערוּת בּציבּוֹר אפילוֹ למעשׂה של שלילת זכוּיוֹת אֶלמנטריוֹת² של נשוֹתיו וּבניו ואלפי שכניו ודייריו על ידי יהוּדים “טוֹבים” וּלאוּמיים וציוֹנים, בּסיוּעם של ערכּאוֹת זרים – אם בּכל מקרים אלה רוֹאים אנוּ סביבנוּ אזנים חֵרשוֹת ולב עָרֵל, הרי בּדבר אחד אנוּ יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים בּערוּת גמוּרה וּמוּחלטת: אך יתגלה מקוֹם תוֹרפה בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, בּהסתדרוּתוֹ אוֹ בּאחד ממשקיו – והמצפּים לאֵיד לא יחמיצוּ את השעה, כּעיִט יעוּטוּ על השלל.

ואוֹתם חוּגי הישוּב, אשר העתוֹן “הישוּב”³ הוּא להם לפֶה, הם הם אשר חוּש ריחם וכשרוֹן גבוּרתם מתגלים בּכל חריפוּתם בּכל מקרה שצליל המוּשׂג “רכוּש” מתהפּך בּמחנה. אחת היא, אם נראית להם תקוה לרכוּש אוֹ סכּנה לרכוּש, אמיתית, מדוּמה אוֹ גם מזוּיפת.

וגם את ריח התוֹרפה שבּגליל העליוֹן הריח “הישוֹב”, הריח – “וַיחַד”: נתגלתה “מעַרבָּלָה” “שעניני הגדוּד ועניני ההסתדרוּת מעוֹרבים בּה”. וכאן מקוֹם, כּמוּבן, להשתתפוּת עמוּקה בּדאגה, בּחרדה לגוֹרל המלוה הלאוּמי, היקר כּל כּך ללבּו של “הישוּב”, והנתוּן עכשיו בּסכּנה. וּמקוֹם גם לרמז, לרמז דק ושקוּף:

בּאיטליה תפסוּ קוֹמוּניסטים בּית-חרוֹשת – ונזדעזעה כּל המדינה. “כּאן תפסה קבוּצת יחידים את רכוּש הלאוֹם” – ואנוּ מחרישים?

תפסוּ “**רכוּש זרים, רכוּש הלאוֹם, רכוּש ההסתדרוּת הציוֹנית וּרכוּש פּיק”א. ושוּם דבר אינוֹ מַבעית אוֹתם**".

“הישוּב” עוֹשׂה איפוֹא את חוֹבתוֹ. הוּא מזהיר את הישוּב בּלי מֵרכָאוֹת לבל ישתוֹק חס וחלילה, כּי “סכּנה רבּה כּרוכה בּה”, בּשתיקתוֹ.

נַרגיע איפוֹא קצת את רוּחוֹ הלוֹהט של “הישוּב”.

תנוּח עליו דעתוֹ. הפּרינציפּ הקדוֹש של “הרכוּש” לא נפגע חס ושלוֹם בּגליל העליוֹן. פּקידוּת פּיק“א ודאי שאינה מתאַבּלת על שנתבּטלה קבוּצה אחת שם. וּ”קבוּצת יחידים“, “שתפסה את רכוּש הלאוֹם”, לא הִמְרְתָה בּזה חס ושלוֹם את פּי פּקידי פּיק”א, הממוּנים על רכוּש זה. וּמבּחינת הרכוּש אין בּכל ענין זה של “האיחוּד” בּגליל העליוֹן שוּם מעשׂה-עבירה על היוֹשר והמוּסר של אנשי “הישוּב”. אמנם, “איחוּד” זה יצא לפּוֹעל כנגד החלטה מפוֹרשת של מוֹעצת ההסתדרוּת. לדידֵנוּ, הרי זה פּשע כּבד. אוּלם כּלוּם על זאת יֶחרד לבּוֹ של “הישוּב”? אוֹ שהוּא, המגן התמידי על “חוֹפש” ועל “סבלנוּת” (חוֹפש הניצוּל וסבלנוּת למפירי שביתה) בּפני “העריצוּת” של ההסתדרוּת, מימי הכנסת השוֹטרים האירלַנדים להכּוֹת בּפוֹעלי תל-אביב ועד “נצחוֹן” בּעלי-הבּתים על נשוֹתיהם וּבניהם וֹשאר הבּוֹחרים – מצא כּאן מקוֹם-תוֹרפה לנעוֹץ את מַקוֹרוֹ?

יהא לבּוֹ של “הישוּב” שקט. ציבּוּר הפּוֹעלים אינוֹ זקוּק ולא יזדקק לעזרתוֹ. אם דוֹאג “הישוּב” לגדוֹר “פּרצוֹת” – יסתכּל סביבוֹ, בּקרב קְהָלוֹ ותוֹמכיו, וימצאן למַכבּיר. תנוּעת הפּוֹעלים, רבּת העוֹני והסבל, רבּת העם ורבּת השאלוֹת הקשוֹת, תמצא בּקרבּה די אוֹן לפתוֹר את שאלוֹתיה וּלבצר את סמכוּתה המוּסרית. “וַעדת הבּירוּר” שמינה הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת כּבר התחילה בּעבוֹדתה, ואם גם לא תֵקַל עבוֹדתה – נקוה, כּי תלוּוה בּאֵמוּן גמוּר של הציבּוּר. ל“אינטרוֶנציה” מן החוּץ אין אנוּ זקוּקים. ציבּוּר הפּוֹעלים לא יתן את עצמוֹ להיוֹת לשלל לשיני העיט.