¹

(תל-אביב, י“ח בּחשוָן תרפ”ז)

אינני חוֹשש, כּי מישהוּ יקנא בּגוֹרל אשר נפל הערב בּחלקי – להרצוֹת על המצב כּיוֹם בּארץ. הייתי מסכּים לשליחוּת זוֹ בּלב יוֹתר קל, אילוּ ידעתי תרוּפה להקלת המצוּקה, אוֹ אילוּ היה לפּחוֹת בּכוֹחי להחריד בּזעקת-שבר את השאננים, לא רק מרחוֹק, כּי אם גם בּקרבּנוּ. אוּלם כּזאת אין אִתי, והלוַאי שועידתנוּ כּוּלה תסייע להפעלת הישוּב, לפקיחת עיניו וּלחידוּש הכּוֹחוֹת בּעם העברי ליציאה מן המצוּקה. תפקידי אני לפתוֹח בּשׂיחה גלוּית-לב על הנעשׂה אִתנוּ כּיוֹם בּארץ. לא אַעמיד פּנים כּאיש-כּלכּלה, אם גם אשתמש בּמספּרים. אדבּר מתוֹך נסיוֹן מפעלנוּ. אם בּירוּרינוּ יסַייעוּ להתגבּרוּת פּנימית, לגיבּוש הכּוֹח הדרוּש להחזיק מעמד בּארץ, תהיה זאת הזכוּת הכי-גדוֹלה לועידת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּמצב הנוֹכחי.

מתיאוּר המצב עצמוֹ בּגילוּייו השוֹנים אני רוֹאה את עצמי פּטוּר. הנאספים כּאן, צירים ושוֹמעים, יוֹדעים זאת מבּשׂרם. די לנקוֹב את המספּר של לשכוֹת-העבוֹדה – 6000 מחוּסרי-עבוֹדה. בּציבּוּרנוּ הקטן מספּר זה, אשר בּוֹ תלויים עוֹד כּמה וכמה נפשוֹת – וּמאחוֹרי חוֹסר-העבוֹדה עוֹמד מחנה שני של “חוֹסר-מִחיה” – הוּא הרבּה מאד. והדבר העוֹשׂה את חוֹסר-העבוֹדה ליוֹתר מאסוֹן סוֹציאלי רגיל הוּא, כּי כּרוּכים בּו עוֹד שני חזיוֹנוֹת – פּחיתת עליה ויציאה.

אגב, שלוֹשת החזיוֹנוֹת האלה – חוֹסר-עבוֹדה, עליה ויציאה, – הוֹלכים אצלנוּ מאז בּד בּבד. בּראשית תרפ"ד, אך התגבּרוּ התקווֹת לעבוֹדה, גָברה גם העליה, וּבאוֹתוֹ חוֹדש שהחל ניכּר המַשבּר החלה גם העליה להיחָלש. המַשבּר פּוֹגע איפוֹא לא רק בּחלקי הישוּב הנגוּעים, אלא בּמפעל הציוֹני כּוּלוֹ. וחוֹבתנוּ ללמוֹד וּלהכּיר מנַיִן בּא עלינוּ המַשבּר בּארץ: אם משוּם שהמשק הארצי הגיע עד משבּר, אוֹ מסיבּוֹת התלוּיוֹת בּשוּק העוֹלמי, אוֹ אוּלי אינוֹ אלא פּרי סיטוּאַציה פּנימית בּתנוּעתנוּ.

יֶשנה מחלה, המשוּתפת אצלנוּ לחוּגי הפּוֹעלים הנקראים “שׂמאל” עם חוּגים אחרים אשר מחוּץ לציבּוּר הפּוֹעלים, והיא הנטיה לעשׂוֹת את המפעל הציוֹני, הקשה מאד, ל“קל”. ואם אין להם היכוֹלת להקילוֹ בּמעשׂה הרי הם מקילים אוֹתוֹ בּתיאוֹריה. בּעלי תיאוֹריוֹת אלוּ שׂמחים לקראת כּל הזדמנוּת לבאר את חזיוֹנוֹת חיינוּ לא מתוֹך הסתכּלוּת בּנעשׂה בּתוֹכנוּ, אלא על ידי חוּקים שמחוּצה לנוּ. ונוֹשׂאי שיטוֹת אלוּ משני הקצווֹת ניסוּ לבאר בּאוֹפן פּחוֹת אוֹ יוֹתר שוה את החזיוֹן של העליה הרביעית.

ציוֹנים טוֹבים וּכשרים התחילוּ רוֹאים את המפעל הציוֹני כּוּלוֹ כּהעברת הגוֹלה היהוּדית על קרבּה ועל כּרעיה לארץ-ישׂראל. את שאיפתנוּ לקרקע דוקא ואת כּל היצירה המשקית של הפּוֹעל, שתפשׂה עד כּה מקוֹם בּכּוֹתל המזרחי של הציוֹנוּת, ראוּ חוּגים אלה כּמתנגדוֹת למציאוּת ול“טבע” היהוּדי. הלָך-רוּח זה נתלה בּעליה הגדוֹלה ונתן את אוֹתוֹתיו בּהסתדרוּת הציוֹנית והביא לידי מה שהביא.

גם בּקצווֹת ידוּעים של תנוּעת-הפּוֹעלים בּאה בּקשר עם העליה העממית, שכּה ציפּינוּ לה, ההשלָיה העצמית. הנה נמצאה הדרך הקלה בּניגוּד לדרך הקשה והחמוּרה של יצירת משק עצמי, של צבירת הוֹן לאוּמי, דברים בּל ידעוּם פּוֹעלי העוֹלם, לא כּתוּבים בּשוּם ספר, ושהפּוֹעל צריך היה ליצרם בּעצמוֹ וּלהרכּיבם בּתנוּעה הציוֹנית לפרקים גם בּעל כּרחה. למה המאמצים והקוֹשי, אם אפשר לסמוֹך על עליה זוֹ, שתיצוֹר בּעצמה את הרכוּש ואת המשק ותניח לפּוֹעל לחיוֹת, “כּכל העמים”, אוֹתם החיים הקלים והנוֹחים, שאליהם מתגעגעוֹת מפלגוֹת ידוּעוֹת אצלנוּ.

אוּלם בּינתים נפלה איזוֹ טעוּת קטנה בּחשבּוֹן.

העליה הגדוֹלה אשר כּמוֹה עוֹד לא ראינוּ ואשר לה חיכּינוּ צפה וּבאה, אף על פּי שזמן מוּעט לפני בּוֹאה הוֹכיחוּ אֶקוֹנוֹמיסטים רציניים בּהוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, כּי אינה אפשרית. כּכל העליוֹת לארץ-ישׂראל, בּאה גם זוֹ לא מתוֹך כּוֹח-הקליטה שנתגלה בּארץ אלא מתוֹך כּוֹח הדחיפה הפּנימית והלחץ החיצוֹני, הפּוֹעלים בּחיי העם. ארץ-ישׂראל לא היתה מוּכנה לקלוֹט אוֹתנוּ לפני עשׂרים שנה ולא היתה מוּכנה לקלוֹט את העליה הגדוֹלה לפני שנתים. משטר מדיני וּתנאים משקיים מַתאימים טרם היוּ בּארץ-ישׂראל. אלה עוֹדם צריכים להיוָצר. אנוּ צריכים לבנוֹת לנוּ את המקלט בּארץ-ישׂראל על צחיח סלע וּבעמל נמלים, כּשם שההוֹלַנדים בּנוּ את ארצם על גלי הים. אוּלם גל העליה שבּא לארץ-ישׂראל היה סחוּף ודווּי. לא מתישבים בּוֹני ארצוֹת. כּוֹחוֹת היצירה המשקית וכוֹחוֹת ההסתגלוּת לפעוּלה פּרוֹדוּקטיבית היוּ כּאן פּחוּתים, וכוֹח מַדריך וּמחנך, אשר לא יֵחַת וידע להציג דרישוֹת, להעמיד את היחיד לרשוּת בּנין הציבּוּר, לא נמצא. העוֹמדים על יד ההגה, חכמי-הכּספים של ההסתדרוּת הציוֹנית, נהנוּ ש“העגלה הוֹלכת בּעצמה”, וּכשבּאה הירידה ידעוּ אך לדחוֹף את העגלה בּמדרוֹן.

בּמשך השנתים בּאוּ 50.000 נפש, החלה “התישבוּת” ללא חקלאוּת וּללא תעשׂיה. גם הקריאה לתעשׂיה הנשמעת עתה כּהַמצאה של חוּגים ידוּעים בּאה כּבר אחרי הָחֵל המַשבּר, אוּלם כּל זמן שאפשר היה להיבּנוֹת משׂכר-דירה, מקניית מגרש וּמכירתוֹ, לא היה “חשבּון” לטפּל גם בּתעשׂיה. גם המסחר הממשי – סחר החוּץ – לא נתרחב בּהרבּה. התישבוּת זאת אשר בּה חיינוּ שנתים ואשר שׂמחנוּ כּוּלנוּ לקראתה, מתוֹך תקוה כּי סוֹף סוֹף תפרוֹץ לה דרך, נתקיימה אך על חשבּוֹן העליה, האוֹבּיֶקט היחידי שממנוּ אפשר היה להתפּרנס גם בּלי חקלאוּת, בּלי תעשׂיה וּבלי מסחר.

בּראשית שנת 1924 הוקמוּ בּתל-אביב בּלבד בּנינים בּסכוּם של 408000 לירוֹת מצריוֹת, בּשנת 1925 – בּ-1,465000 לירוֹת. אין עיני צרה בּבנין. ארץ בּלתי בּנוּיה אנוּסה להקדיש חלק הגוּן מתקציבה, גם בּמשקים החקלאיים, לבניה. אוּלם השקעה זוֹ בּבנינים פּי 6–5 מאשר בּכל ענפי המלאכה והתעשׂיה הביאה לידי כּך, שדי היה עיכּוּב כּל-שהוּא בּבּוּלמוֹס הבּוּרסאי – בּוּרסה של עליה – למען תיעצר בּמהלכה כּל המכוֹנה.

בּמשך כּל הזמן של העליה וההתישבוּת הזאת היוּ בּארץ-ישׂראל גם אפשרוּיוֹת של השקעוֹת יוֹתר פּוֹריוֹת, היוּ אפשרוּיוֹת גם ליצירת משק קפּיטליסטי מַכניס בּענפי חקלאוּת וגם בּתעשׂיה. רק הספסרוּת הקרקעית וחלוֹם בּנין ארץ-ישׂראל על יסוֹד ניצוּל העליה בּלבד עמדוּ למִפגָע לכל יצירה ישוּבית רצינית. בּתקוּפה זוֹ נפגשנוּ בּנקוּדת-שיתוּף אחת – אנוּ, זקני הפּוֹעלים, עם אנשי ריבנוּ, אשר עמדנוּ אִתם בּמערכה בּעניני עבוֹדה בּכל זמן היוֹתנוּ בּארץ, עם זקני האִכּרים. את שנינוּ איחד החוּש לקרקע, המנוֹף העיקרי בּבנין ארצנוּ. אבל מי היה שוֹמע אז, בּימי המחוֹל של “בּנין סטיכי” זוֹל, לדברי אנשים, המכוּנים גם כּיוֹם בּעתוֹנוּת הציוֹנוּת הרשמית “אנשי תיאוֹריה ודוֹגמה”?

לא אטפּל עתה בּניתוּח, מי וָמי שימש גוֹרם ראשוֹן להתחלת המַשבּר. חשוּב לנוּ כּרגע להכּיר כּי המשבּר נהפך ממַשבּר כּלכּלי של חוּג מסוּים למשבּר ציוֹני, אשר קשה להירָפא ממנוּ. אוּלם המשבּר הציוֹני אינוֹ הכרחי. הפּסיכוֹזה של המשבּר והפַּניקה המנוּפּחת בּעזרת כּמה חוּגים ציוֹניים הן שמַגבּירוֹת את המשבּר עצמוֹ. יש איפוֹא צוֹרך לבדוֹק בּאיזוֹ מידה הֶחֱלָה מַשבּר זה של העליה הרביעית את כּל המשק הארץ-ישׂראלי, הנשארוּ בּוֹ עוֹד מקוֹמוֹת בּלתי-נגוּעים?

אני מרגיש את עצמי פּטוּר מלדבּר על המשק הערבי, אשר חוּקי הכּלכּלה שלנוּ אינם חלים עליו. יש לנוּ בּארץ-ישׂראל שני מַעגלי-כּלכּלה שאינם נוֹגעים כּמעט אחד בּשני, והם מחוּבּרים בּיניהם אך על ידי מַסְתֵּם אחד המוֹציא מן המשק היהוּדי אל הערבי. אוּלם הסתוּם בּפני אפשרוּת של הכנסה מן המשק הערבי אל היהוּדי. אוּלם יש לנוּ בארץ-ישׂראל משק ארצי כּללי, שכּוּלנוּ מעוּנינים בּוֹ ושעל פּיו יש לָמוֹד את התפּתחוּת הארץ. רבּים בּינינוּ המתלוֹננים על הפּסיביוּת של מַאזן המשק הזה, אוּלם פּסיביוּת של המַאזן אינה תמיד ראָיה למצב ירוּד של המשק. המַאזן, למשל, של העם העברי בּארץ-ישׂראל מוּכרח להיוֹת פּסיבי, כּי הוּא צריך לקנוֹת קרקע ולעשׂוֹת השקעוֹת גדוֹלוֹת. פּסיביוּת כּזאת שיצירה בּעקֵבה היא הכרח חיוּבי. מחריד הוּא אם המַאזן הפּסיבי בּּא מתוֹך שמוֹציאים מן הארץ מיליוֹנים לצרכי תלבּוֹשת ואוֹכל מבּלי ליצוֹר דבר בּמקוֹמם. למען קבּל מוּשׂג מן ההתפּתחוּת הכּלכּלית האמיתית של הארץ יש צוֹרך להתעכּב בּאוֹפן מיוֹחד על ניתוּח האֶכּספּוֹרט. הנה בּשנת 1922 הגיע האֶכּספּוֹרט של ארץ-ישׂראל ל-1,070,000 לירות, בּ-1923 – ל-1,140,000, בּ-1924 – ל-1,200,000 וּב-25 – ל-1,290,000. לפנינוּ גידוּל מַתמיד ושיטתי. ישנם גם סימנים מוּבהקים להתפּתחוּת התעשׂיה בּארץ. בּ-1922 הוּצאוּ פּרוֹדוּקטים מעוּבּדים מן הארץ בּסכוּם של 165,000 לירוֹת, בּ-1923 – 260,000, בּ-1924 – 280,000 וּב-1925 – 300,000 לירוֹת. מספּרים אלה מראים, כּי המשק הארצי שלנוּ, אף כּי אינוֹ מתפּתח בּמהירוּת הדרוּשה והאפשרית, מפּאַת חוֹסר התנאים הפּוֹליטיים והמשקיים, הרי הוּא

נמצא בּכל אוֹפן בּמצב של התבּססוּת והתקדמוּת מַתמידה.

אם נפנה למשק היהוּדי נראה, כּי המשבּר האיוֹם והנוֹרא של ארץ-ישׂראל והציוֹנוּת הנוֹ בּעצם אך מַשבּר של שתי ערים – תל-אביב ועפוּלה. חלשים הם סימני המשבּר בּירושלים, וגם בּחיפה אין חריפוּתם ניכּרת. ואם נעזוֹב את השטח העירוֹני נראה, כּי בּכּפר עוֹד לא היה אוּלי זמן כּזה של גידוּל הרכוּש וההכנסוֹת כּתקוּפת-מַשבּר זוֹ. אילוּ היוּ מנבּאים לאנשי-מעשׂה ציוֹנים לפני שנים אחדוֹת הכנסה שנתית בּפתח-תקוה של רבע מיליוֹן פוּנט, היוּ בּודאי מקבּלים זאת בּאוֹתוֹ הלגלוּג ל“בטלנוּת”, שמקבּלים את אמוּנתנוּ בּפּרוֹדוּקטיביוּת המשק שלנוּ. החקלאוּת הקפּיטליסטית נבנתה דוקא מחוּרבּנה של העיר, לפי האִמרה הישנה: “לא נבנתה צוֹר אלא מחוּרבּנה של ירוּשלים”. כּיוֹם מגיע שטח מטעי הפּרדס שלנוּ ל-12000 דוּנם מתוֹך השטח הכּללי של 30000 דוּנם. ושטח זה הוֹלך וגדֵל משנה לשנה. בּשנתים האחרוֹנוֹת ניטעוּ 4500 דוּנם, זאת אוֹמרת, יוֹתר משליש השטח אשר בּידינוּ. השנה עוֹמדים להינטע עוֹד 6000 דוּנם, ואם לא יִקרוּ עיכּוּבים יגדל שוּב בּשנה זוֹ הענף המכניס העיקרי של החקלאוּת העברית בּ-50 אחוּזים. מחוּץ למטעים יש עוֹד פּינוֹת בּחקלאוּת, שיש בּהן הצלחה והתבּצרות, אם גם אִטית יוֹתר. כּשנסגרוּ לפני העליה הקפּיטליסטית פּתחי המסחר והספסרוּת בּמגרשי תל-אביב, נפתח להם השער לפעוּלה וּלהשקעה פּרוֹדוּקטיבית וּבטוּחה יוֹתר בּחקלאוּת.

אוּלם לא נכוֹן, כּי המשבּר הוֹביש בּעיר את מקוֹרוֹת התעשׂיה ושלל את אפשרוּת התפּתחוּתם של מפעלים חדשים. הנה היתה זה עתה תערוּכה של תוֹצרת הארץ. חוֹתם המשבּר טבוּע עליה, כּמוּבן, אוּלם השתתפוּ בּה 98 מפעלים, מהם 34 חדשים – ילידי שנת המשבּר. 35 אחוּז של מפעלים אלה התפּתחוּ איפוֹא דוקא בּשנת-מצוּקה זוֹ. מַחלקת המסחר והתעשׂיה של ההנהלה הציוֹנית עוֹשׂה מפּעם לפעם ספירוֹת, וּלפי מספּריה היוּ בּיוּלי 1925 – 547 מפעלי חרוֹשת וּמלאכה, בּהם 4792 עוֹבדים והוֹן של 1,600,000 לי“מ. בּיוּלי שנה זוֹ, בּעצם שנת המשבּר, נמצא מספּר המפעלים (לאחר שלפי הוֹדעת בּעל הספירה הוּא הוֹציא כּ-60 מפעלים זעירים מתוֹך הספירה) גדוֹל בּ-45, מספּר הפּוֹעלים גדוֹל בּאלף איש וההוֹן המוּשקע – בּ-200,000 לי”מ. וגם בּמקוֹם הנגוּע בּיוֹתר, בּתל-אביב, ישנה אף בּשנת-משבּר זוֹ התפּתחוּת החרוֹשת. רוֹב התעשׂיה כּאן משתמשת להנעתה בּכוֹח החשמל, ויש למדוֹד את התפּתחוּתה בּמידת השימוּש בּחשמל לצרכי תעשׂיה. והנה בּחדשי ינוּאר-יוּלי 1925 הוּצאוּ למטה מ-400,000 קילוֹוַט, וּבאוֹתם החדשים ב-1926 – שנת-המשבּר האיוּמה – 462,000 קילוֹוַט, וזה לאחר שמפעל גדוֹל כּ“סיליקט” חדל לעבוֹד. הרי שיֶשנה עדיין גם בּתל-אביב יצירה משקית ואינציאַטיבה הנלחמת על קיוּמה נגד כּל המפריעים. וצריך לציין שבּשנה זוֹ נתבּצר ענף האריג, שאנוּ עוֹמדים עדיין בּראשיתוֹ ותוֹלים בּו תקווֹת. כּדאי להזכּיר את מפעלי “לוֹדזיה”, קַרַסוֹ וּ“מנוֹר”², וגם את המאמצים בּפיתוּח ענף צמר-הגפן. כּל זה מראה על כּוֹח-יצירה משקי ועל מקוֹמוֹת פּתוּחים – אם גם לא בּטוּחים עדיין – ליצירת נכסים.

לנוּ ביחוּד כּדאי להתעכּב על עוֹד הוֹפעה אחת בּעיר. דוקא שנת-המַשבּר נתנה דוּגמאוֹת של יצירוֹת משקיוֹת חשוּבוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים העירוֹנית. יצירתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּעיר – אבן זוֹ מאסוּ הבּוֹנים, אשר לא העמַדנוּה מעוֹלם בּמדרגה אחת עם יצירתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּחקלאוּת – יצירה זוֹ גדלה השנה כּמעט בּאוֹפן סטיכי. בּשנה שעברה היוּ בכל הארץ 22 מפעלים קוֹאוֹפּרטיביים שלנוּ, כּיוֹם קיימים 76 המעסיקים 879 פּוֹעלים. לא כּוּלם, אמנם, מפעלים חדשים. יש בּזה ריאוֹרגָניזציה של כּמה מפעלים שנהפּכוּ לקוֹאוֹפּרטיבים, ואשר בּעליהם בּאוּ דרך הקואוֹפּרטיב להסתדרוּת. עוֹד בּשנה שעברה ראיתי קוֹאוֹפּרטיב אחד שעוֹבדיו יהוּדים עם כּל סימני המעמד הבּינוֹני:³ בּעלי זקן וּבני גיל בּינוֹני – והם אמרוּ לי: “לא מן הפּוֹעלים סתם אנחנוּ. היינוּ בּעלי-מלאכה ואוּמנים. אוּלם נוֹכחנוּ, כּי טוֹב לנוּ בּעבוֹדה משוּתפת והתאַחַדנוּ ונכנסנוּ להסתדרוּת”. השנה גדל מספּר הקוֹאוֹפּרטיבים מסוּג זה. ורָבתה ההתכּנסות וההתבּצרות סביב המעמד העוֹבד. זהוּ חזיוֹן המראה על הדרך להצלת אנשים בּשביל עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. ויש בּהוֹפעוֹת אלה, כּמו גם בּהוֹפעה של תחילת האִרגוּן הקוֹאוֹפּרטיבי של הנֶהָגים בּהסתדרוּת – אלמנט שאינוֹ נוֹח בּיוֹתר לאִרגוּן וּלקוֹאוֹפּרציה – לא אך נצחוֹן מוּסרי, אלא גם נצחוֹן משקי על דרכּנוּ.

עלי לעמוֹד בּיחוּד על עוֹד שתי עוּבדוֹת, שיש בּהן כּדי להשפּיע השפּעה מַכרעת על התפּתחוּת התעשׂיה. ראשית, מימוּנוֹ של מפעל רוּטנבּרג. מפעל זה שנלחם זה כּמה שנים בּמאמצים חלוּציים, אשר אינם מצוּיים בּמפעלי תעשׂיה אחרים, בּקשיוּת-עורף וּבגבוּרה המקרבוֹת אוֹתוֹ בּיחוּד לתנוּעת הפּוֹעלים, נגד כּל הסכּנוֹת היהוּדיוֹת והבּלתי-יהוּדיוֹת, למפעל זה הוּשׂג דוקא בּשנת-המשבּר מילוּי הסכוּם 950,000 לי"מ, שהנוֹ קרוֹב לחצי ממה שהוּשקע עד עתה בּתעשיה בּארץ. הגשמת המפעל חשוּבה לא רק מצד עצמה, אלא בּזה שהיא תבטיח תנאים נוֹחים יוֹתר להתפּתחוּת התעשׂיה בּכלל. העוּבדה השניה הם השינוּיים שחָלוּ השנה בּתנאי המכס. שינוּיים אלה יכוֹלים להיוֹת גוֹרם מכריע לטוֹבה בּגוֹרלן של כּמה תעשׂיוֹת. על כּל פּנים, אין להתעלם משינוּיים חשוּבים אלה לשם קיוּם מצוַת אוֹפּוֹזיציוֹניוּת גרידא. בּכלל מַפריזים אצלנוּ בּענין מכס המגן. יש צוֹעקים ודוֹרשים מתוֹך חוֹסר כּל הבחָנה בּתנאי הכּלכּלה של הארץ מכסי הגנה בּכלל, בּשעה שלארצנוּ שאלת החיים היא שחרוּר ממס האֶכּספּוֹרט וחוֹפש ההכנסה של הדרוּש לנוּ מחוּץ-לארץ.

אם נעשׂה איפוֹא את חשבּוֹן השנה בּחקלאוּת וּבתעשׂיה ונסקוֹר יחד עם זה את הדבר אשר קרה לנוּ, את הסבל שבּוֹ מתענה הפּוֹעל, את רפיוֹן הרוּח שתקף גם את החלקים הטוֹבים בּמחננוֹ, את היאוּש והאכזבה בּחוּגי הציוֹנוּת וּמחוּצה להם, ואם נזכּוֹר יחד עם זה, שכּל זה בְּשֶל פּינה חלשה אחת שלא ידענוּ לרַפּאוֹתה ויצרנוּ על ידי כּך משבּר פּסיכוֹלוֹגי מַחפּיר וּמסוּכּן הרבּה יוֹתר ממה שנקרא המשבּר של העליה הרביעית, כּי אז נבין את חטאֵנוּ למצב בּארץ ובּציוֹנוּת. אין מחזה נלעג ואין פּשע גדוֹל מזה של אוֹתם האנשים, שהגוֹרל מסר לידיהם את ההגה של המפעל הכּלכּלי של הציוֹנוּת והם עמדוּ בּחיבּוּק ידים, שׂמחים לכל מפעל תלוּש בּזמן הגאוּת ואוֹבדי-עצוֹת בּימי השפל, מבּלי להניד יד לעזרה וּמבּלי להבין גם שהגיעה שעתם לפַנוֹת את מקוֹמם, אם אין להם דרך. היה זמן בּראשית המשבּר שאפשר היה עוֹד לעכּב את העגלה היוֹרדת בּמדרוֹן בּאמצעים לא גדוֹלים, אוּלם אז ענוּ מחזיקי המַפתח של הכּלכּלה הציוֹנית על דרישוֹתינוּ בּ… חשבּוֹנוֹת עם הפּוֹעל העברי. עתה קשה המצב יוֹתר ואם גם אין בּידינוּ תרוּפה מהירה והצלה, חוֹבתנוּ לבדוֹק מה נַעשָׂה וּמה אפשר וצריך היה להיעָשׂוֹת ולא נַעשָׂה.

לא ארבּה דברים על הממשלה והעיריוֹת. הממשלה בּארץ-ישׂראל פּטוּרה, כּידוּע, מכּל חוֹבה כּלפּי האוּכלוֹסין וּביחוּד כּלפּי האוּכלוֹסין העברים. בּידי הממשלה היה להצילנוּ בּנקל מן המַשבּר. יש לה תכניוֹת בּשביל המדינה, גם צוֹרך ריאַלי בּמפעלים כּבּירים, אשר אילוּ נעשׂוּ אך התחלוֹת להם והיינוּ ניצוֹלים מחוֹסר העבוֹדה. רגילים אצלנוּ להילָחם בּממשלה בּשטח הזכוּיוֹת המדיניוֹת. מבּחינת ההגנה על כּבוֹדנוּ ודגלנוּ זה גם נכוֹן, אוּלם מבּחינת צרכינוּ הריאַליים יש לנוּ מלחמה חשוּבה מזוֹ, שבּה אנוּ שוּתפים עם כּל תוֹשבי הארץ ושגוֹרלנוּ תלוּי בּתוֹצאוֹתיה לא פּחוֹת מאשר בּזכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת. אם הממשלה, בּעלת המַנדט, האַחראית להתפּתחוּת הארץ, לא בּנתה כּאן אלא כּבישים איסטרטגיים, אם היא לא בּנתה את הנמל, שהנוֹ תנאי בּעל ערך מכריע להתישבוּת ולמשיכת קפּיטלים לארץ, אם לא תיקנה גם את התיקוּנים האלמנטריים בּחוֹפים לשמוֹר על הסחוֹרוֹת מקלקוּלים והפסדים עצוּמים, הרי זה עוֹלה בּיוֹקר רב לכל תוֹשבי הארץ. תעשׂיית דפוּס, למשל, היתה יכוֹלה להיוֹת בּת ערך בּארץ. אך לא רק שיש כּאן מכס על הנייר, אלא משלוֹח-נייר אחד שנרטב בּגלל תנאי הפּריקה הגרוּעים עוֹלה יוֹתר מסכוּם המכס שמשלמים בּמשך השנה. ואילוּ דאגה הממשלה האנגלית לצרכים אלה אף בּחלק ממה שהיא דוֹאגת לתשלוּם תכוּף של החוֹב העוֹתוֹמַני והחוֹב לאנגליה⁴, כּי אז היתה יכוֹלה להבטיח בּעבוֹדה את כּוּלנוּ וגם לקיים את הטמפּוֹ של העליה. והוּא הדין בּעיריוֹת. בּמידה שנַעשׂית בּהן עבוֹדה, חלקנוּ מקוּפּח בּה. התקציב של העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה הוּא כּ-100,000 לי"מ. תקציב העיריוֹת עוֹלה גם הוּא לסכוּם כּזה, וּבכל אֵלוּ אין כּמעט דריסת רגל ליהוּדי. וההסכּם בּירוּשלים⁵, שכּבר התריעוּ עליו, לא נתקיים. ואם הוּחלט כּבר על בּנין כּביש בין המוֹשבוֹת העבריוֹת – וזה חשוּב לנוּ לא אך מפּאַת העבוֹדה, אלא גם בּתוֹר גוֹרם כּלכּלי לעצמוֹ, – הרי הוֹלך הדבר ונדחה משנה לשנה.

לא אַשחית עוֹד דברים על המפעלים התלוּיים בּכוֹחוֹת חיצוֹניים, אבל היוּ גם תכניוֹת, ולא של חסד וּצדקה, אשר היה בּכוֹח מוֹסדוֹתינוּ הפּנימיים הציוֹניים להגשימן. בּתחילת המַשבּר בּאנוּ בּהצעוֹת מפעלים פּרוֹדוּקטיביים בּטוּחים לא פּחוֹת מכּל אוֹתם המפעלים של היָזמה הפּרטית, שהבּנקים השקיעוּ בּהם כּמה וכמה כּספים. ואילוּ היה די מרץ ורצוֹן, אפשר היה לשבּוֹר את המַשבּר בּראשיתוֹ, אוּלם אז לא היה לנוּ שוֹמע, ואלה שבּידם היוּ המפעלים הכּספיים של הציוֹנוּת עמדוֹ לנוּ כּזרים. אלה היוּ אנשי חוּץ שלא התלכּדוּ עם המפעל הציוֹני והיוּ רחוֹקים לוֹ. אוּלם גם הישוּב עצמוֹ לא גילה כּוֹחוֹת של הרגשה, הקשבה והבנה מעשׂית למצב בּארץ. כּל מפעל וכל אינציאַטיבה הוּמתוּ על ידי קפאוֹנוֹ של הישוּב, וכל הצעה הכי-כּשרה וּתמימה שבּאה מצדנוּ להקלת המַשבּר נפגשה כּמפעל מעמדי, כּ“טריפה”. המפעל של “אוֹצר הישוּב” אשר הגוּהוּ אנשי תנוּעת העבוֹדה כּמוֹצא מן המָשבּר וּכמנוֹף לאִרגוּנוֹ הלאוּמי גם יחד נתקבּל כּאמצעי מעמדי, מפּני שהוּא נוֹבע מצרכי העוֹבד הסוֹבל. יחס זה של כּל אלה אשר עליהם היה מוּטל וּבידם היה להגשים את דבר “אוֹצר הישוּב” מוֹכיח על תפיסתם האַל-מעמדית של הלוֹחמים כּביכוֹל נגד ה“מַעמדיוּת”.

אוּלם בּזמן זה נמצאוּ חוּגים בּישוּב אשר מצאוּ את מקוֹם התוֹרפה ואת דרך המלחמה הנכוֹנה. הם בּאוּ להציל את העיר מן הבּוֹלשֶביוּת ההוֹרסת והכריזוּ מלחמה על עיריית תל-אביב. לא אגע כּאן בּהשפּעתה וּבתכנה המוּסרי של מלחמה קדוֹשה זוֹ. אבל היא קיצצה גם את האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת והוֹרידה מתוֹך אַמבּיציה מעמדית את הניבוֹ של העיר כּוּלה. זוֹ היתה עזרת הישוּב בּמַשבּר.

חוֹבה עלינוּ לעמוֹד גם על הפּעוּלוֹת שנעשׂוּ על ידי הכּוֹחוֹת המעטים בּישוּב, בּציוֹנוּת וּבתנוּעת הפּוֹעלים לסתוֹם את הפּרצה כּאשר יכלוּ. לא אדבּר על מחלקת העבוֹדה, שמַעשׂיה ועזרתה החַיה כּלוּלים בּכל אשר נעשׂה. לא אדבּר גם על “סוֹלל בּוֹנה”, העוֹמד בּשנים טוֹבוֹת ועוֹד יוֹתר בּימי המצוּקה כּחוֹמה בּצוּרה לעבוֹדה. אעמוֹד בּמקצת על פּעוּלוֹתיה של עיריית תל-אביב שהוּכתרה בּשם “עיריית הפּוֹעלים”, ואשר אחד מראשיה טרח להסיר מעליו את הכּתם הזה. עיריה זוֹ, הנתוּנה במצוּקה קשה, אשר מבּפנים קמים עליה לקַפּד את פּתיל חייה, ידעה למרוֹת הקטנת הכנסוֹתיה וַהֲרָעַת המצב, שבּאוּ לא רק בּעקב המצב הכּלכּלי הכּללי הקשה, לעשׂוֹת פּעוּלוֹת חשוּבוֹת להצלת המצב. יוֹם יוֹם מעסיקה העיריה 300 איש. היא הכפּילה את תקציב העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שלה, ולא מעשׂים פילַנטרוֹפּיים לשם החזקת הפּוֹעל נעשׂים בּאמצעים אלה, אלא נעשׂית העבוֹדה הנחוּצה להחזקת העיר וּפיתוּחה. העיריה בּנתה את כּביש הצפוֹן, העתיד לשמש גוֹרם להתישבוּת חדשה⁶, היא בּנתה בּתי-ספר והֵקלה את חיי העוֹבדים בעיר על ידי בּיטול שׂכר-הלימוּד.

וטוֹב שנדע להעריך את כּל כּוֹחוֹת היצירה אשר רוּכּזוּ בארץ ואת אשר פּעלה ההסתדרוּת למרוֹת כּל חוּלשתה והמכּוֹת אשר הוּכּתה, ולמרוֹת אשר לא כּל חלקי ציבּוּר הפּוֹעלים חדוּרים עדיין רצוֹן גמוּר ליצירה. וּכדאי שיֵדעוּ, כּי עוֹד בּראשית תרפ“ג – לפני 4 שנים – היוּ בּכל המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל 500 פּוֹעלים עברים. בּתרפ”ד, לפני תקוּפת הטבּק ולפני היוָסד חבוּרת “מַעבר”⁷, עלה המספּר ל-850, בּנובמבּר 1925 – ל-2575 וּבספּטמבּר שנה זוֹ ל-5313. גם בּשנה זוֹ של המַשבּר הכניסה איפוֹא ההסתדרוּת החקלאית מן העיר וּמהעליה החדשה 2000 איש לעבוֹדה חקלאית.

מפעלנוּ בּמוֹשבה אינוֹ אידיליה בּשביל הפּוֹעל. שׂכר העבוֹדה אינוֹ נוֹתן כּל אפשרוּת של קיוּם. הוּא מגיע בּמקרה הכי-טוֹב לשבעה-עשׂר וחצי גרוּש בּאוֹפן בּינוֹני. גם חוֹסר-העבוֹדה הנוֹ תוֹפעה רגילה וּמגיע ל-25 אחוּזים.

רבּים מסַפּרים נפלאוֹת על תקוּפת כּיבּוּש העבוֹדה לְשֶעָבָר ועל האידיאַליוּת של הפּוֹעל מאוֹתם הימים לעוּמת הפּוֹעל של ימינוּ. עלי להעיד, כּי בּתנוּעת הפּוֹעלים וּבתנוּעת כּיבּוּש העבוֹדה של עכשיו לא רק ספוּנים כּוֹחוֹת נפש כּבּירים, אלא גם דרכיה ותוֹצאוֹתיה מכוּוָנוֹת הרבּה יוֹתר למטרה. וגם מצד התפיסה מסוּגל הפּוֹעל עם הסתדרוּתוֹ המעמדית לכבּוֹש יוֹתר עבוֹדה בּמוֹשבה מאשר הפּוֹעל האידיאַלי והאידילי לפני 20 שנה, אשר שטח החיכּוּכים שלוֹ עם האכּר היה הרבּה יוֹתר גדוֹל מזה של הפּוֹעל המאַרגן את חייו בּקיבּוּציו וּבהסתדרוּתוֹ ונפגש עם האִכּר אך בּעבוֹדה. הפּוֹעל של ימינוּ הוּא אשר חידש את פּני המוֹשבה. הבּניה והעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שהיוּ בּמוֹשבוֹת כּמעט אך בּידי ערבים, נעשׂוֹת עתה כּמעט אך בּעבוֹדה עברית. החדירה למוֹשבה נעשׂית כּיוֹם על ידי הפּוֹעל העברי המעמדי בּמאמצי כּוֹחוֹ וּמוֹחוֹ בּלבד. אפילו את העזרה המינימַלית של הַשרָשת הפּוֹעל בּמוֹשבה, המצאַת קרקע וּמגרש, אשר יָקֵלוּ על התנאים הבּלתי-אנוֹשיים בּהם חי הפּוֹעל, יכוֹלנוּ לכבּוֹש לנוּ אך מתוֹך מלחמה. בּזבּוּז כּזה של כּוֹחוֹת אנוֹשים, הַפקרת הצבא שלנוּ לחיים ללא מעט קרקע, בּלי קוֹרה וּבלי לחם, חוֹסר דאגה כּזה לעוֹבד לא יִתכן בּשוּם ציבּוּר הדוֹאג לקיוּמוֹ.

יצירתנוּ בּמוֹשבה לא היתה אך משקית. היא היתה לתנוּעה מחַנכת וּמַדריכה. הוֹדוֹת לה גָדלה התנוּעה הקיבּוּצית בּארץ, וניתנה דחיפה לגידוּל קיבּוּצים גם בּחוּץ-לארץ. ועתה פּוֹגשים בּמקוֹם הפּוֹעל הבּוֹדד – המדוּכּא וּמר-הנפש, הבּוֹרח מן המוֹשבה אחרי עבוֹדה מנַונת של כּמה שנים – פּינוֹת של חיים קיבּוּציים, קִני יצירה, מחשבה ואַחריוּת לגוֹרל התנוּעה, תאי התכּוֹננוּת להתישבוּת וּלחיים משוּתפים. ויוֹתר משיֵש לזקוֹף תנוּעה זוֹ לחשבּוֹן המוֹסדוֹת, יש לזקפה על ההתאַמצוּת העצמית הסטיכית של התנוּעה.

כּאן עלי להזכּיר עוֹד יצירה משקית אחת, שנבוֹני הכּלכּלה לא חָזוּה מראש – יצירת הפּוֹעלת בּארץ. כּמה דיבּרוּ ציוֹנים ואנשים טוֹבים על הצוֹרך בּחינוּך האשה העוֹבדת, על זה שהחקלאוּת העברית לא תיבָּנה בּלי עזרת האשה, אוּלם הדברים לא נשׂאוּ פּרי עד שקַמְתְּ, הפּוֹעלת בּארץ-ישׂראל. וּכשבּמשק הכּללי היה צר המקוֹם לעבוֹדה וּלהכשרה לעוֹבדת הוּקמוּ משקי פּוֹעלוֹת, שהחלוּ להיאָבק על קיוּמם עוֹד לפני המלחמה⁸ ושהגיעוּ עתה למדרגה גבוֹהה וּמעוֹררת כּבוֹד לא רק בּעינינוּ. עתה, בּשנת המשבּר, ניתנה דחיפה חדשה ליצירה זוֹ. המצב החמוּר של העוֹבדת גרר אחריו יצירה חדשה – חבוּרת הפּוֹעלוֹת בּעיר. עוּבדה היא, כּי אחרי הטָפוֹת של שנים על הספּקה עצמית, על חקלאוּת אינטנסיבית, על הצוֹרך לשַווֹת פּנים אחרוֹת לעיר, לא נַעשָׂה בּכל אלה דבר עד שבּאה האינציאַטיבה של הפּוֹעלים, ועתה נוֹצר בּצפוֹן תל-אביב משק פּוֹעלוֹת בּן 35 עוֹבדוֹת, אשר הוֹן ההשקעה בּוֹ הוּא 20 לירה לנפש עוֹבדת. העוּבדה שבּזמן זה אפשר בּהשקעה כּה זעוּמה להעסיק אנשים בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית מוֹכיחה על אפשרוּיוֹת רבּוֹת לעבוֹדה הצפוּנוֹת גם כּיוֹם בּארץ-ישׂראל.

דיבּרתי את דברַי לא רק כּדי לעוֹרר בּעצמנוּ את ההכּרה, שעשׂינוּ לכבוֹד התנוּעה וּלגוֹרלה, אם כּי רוֹצה אני בּהכּרה מעמדית זוֹ בּתוֹכנוּ, שנדע להעריך את מעשׂינוּ, אוּלם כּיוַנתי את דברַי למען נדע, כּי כּשם שהיצירה הישוּבית שלנוּ הנָה פּרי הרצוֹן המאוּרגן של האוּמה, כּך גם ההרס והחוּרבּן הנם פּרי של הלָך-רוּח ושל אי-רצוֹן. בּעינינוּ ראינוּ הרס בּתי-חרוֹשת שבּא לא מתוֹך תנאים אוֹבּיֶקטיביים אלא מתוֹך ספּקוּלציה וקַפּריזים וחוֹסר אחריוּת לגוֹרל הארץ. תנוּעת הפּוֹעלים הנָה היחידה הנוֹשׂאת בּכל היקפוֹ את הרעיוֹן של בּנין הארץ וּמרגישה את האחריוּת לוֹ. היא טרם גילתה את כּל כּוֹחוֹתיה הפּוֹטֶנציאַליים. גם מתוֹכה אך חלק הוּא הנמצא בּחפירוֹת ההגנה ונכוֹן לשבּוֹר את הקיר ולצאת למרחב. אילוּ יכוֹלנוּ למלא את כּל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּח זו של חלוּציוּת, כּי אז היינוּ מגיעים לגדוֹלוֹת!

מלחמת הפּוֹעל בּמַשבּר התבּטאה לא רק בּיצירה המשקית, אלא גם בּמידה גדוֹלה בּעזרת חברים סוֹלידרית שנתרכּזה בּמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת. אמצעינוּ קטנים הם, כּמוּבן, והאפּרט האִרגוּני שלנוּ אינוֹ משוּכלל ואינוֹ מַקיף את הציבּוּר שלנוּ כּוּלוֹ, אוּלם ההתאמצוּת הפּנימית של “גיוּס ימי עבוֹדה” שנתנוּ בּתל-אביב בּלבד כּ-3000 לי"מ, וקוֹדם כּל החילוּפין בּעבוֹדה, – למוֹרת רוּח לרוֹב חכמי הכּלכּלה שלנוּ – הם שאִיפשרוּ לנוּ להחזיק מעמד כּל-שהוּא. הפּיקחים אינם רוֹאים, כּנראה, איזוֹ פַּניקה היתה משׂתררת גם בּרחוֹב הפּוֹעלים אילמלא דרך חמוּרה זוֹ של עזרה הדדית. יש שאנוּ שוֹמעים כּיוֹם גם מתוֹך מחננוּ הצעוֹת-חכמה מעין אֵלוּ: “להסיר מעל הפּוֹעל העוֹבד את העוֹל הקשה, העוֹשׂה אוֹתוֹ, גם בּשעה שיש לוֹ עבוֹדה, למחוּסר-עבוֹדה למחצה, להציל את החלק האחד לפּחוֹת”. הצעוֹת אלוּ עם כּל מעשׂיוּתן משוּללוֹת הן אוֹתוֹ שׂכל מעשׂי שבּוֹ מחוּננת תנוּעת הפּוֹעלים, היוֹדעת כּי שוּם דבר לא יבָּנה על התכּחשוּת הֲדָדית ועל המנוּסה מן הסבל המשוּתף והעזרה ההדדית. אילוּ דבקה גם בּנוּ שיטת ההתכּחשוּת הזאת השׂוֹררת בּחוּגים האחרים היתה הפּניקה משׂתררת גם בּתוֹכנוּ והוֹרסת את כּל תנוּעתנוּ.

ראוּי לציין גם את מאמצי החדירה לשוּק העבוֹדה הערבי. פּלוּגת גדוּד העבוֹדה בּתל-אביב הצליחה לחדוֹר לבניה בּיפוֹ. קוֹאוֹפּרטיבים שוֹנים מצליחים לרכּוֹש שוּק לתוֹצרתם בּערים ערביוֹת. גם הגַמָלוּת העברית (שבּזמן “הפּריחה” היתה נתוּנה להתחָרוּת “העליה החמישית”⁹, זוֹ שֶעַתָּה, עם הפסקת העליה, נסתלקה אף היא מן השוּק), מנסה את מזלה בּעבוֹדוֹת יפוֹ. הדברים מענינים לא משוּם חשיבוּת תוֹצאוֹתיהם הכּלכּליוֹת, אלא משוּם שהם מעידים על מאמצי ציבּוּר הפּוֹעלים וּמלחמת קיוּמוֹ.

לא הייתי רוֹצה שיראוּ בּדברַי נסיוֹן לתאר את המצב בּצבעים בּהירים. אַל יבוֹאוֹ להסתייע בּי חלקי הישוּב השאננים למען הַשְקֵט את מצפּוּנם. המשבּר הוּא בּלי ספק כּבד, ונוֹסף על כָּבדוֹ הכּלכּלי הנהוּ יוֹצר מצב פּסיכוֹלוֹגי בּארץ וּבחוּץ-לארץ העלוּל לסכּן את כּל עבוֹדתנוּ. אוּלם לפי הכּרתי העמוּקה אין זה מַשבּר אוֹרגַני של משקנוּ בּארץ-ישׂראל, אלא פּרי מצב תנוּעתנוּ. כּי לא נתמַעטוּ ולא דללוּ מקוֹרוֹת המִחיָה בּארץ-ישׂראל, ולא הוּקטנה האפשרוּת ליצרם. ואיני גם אוֹמר בּזה, כּי מקוֹרוֹת המחיה הקיימים בּארץ מספּיקים לנוּ, כּי מספּיקים הם לעליה הנדרשת, אבל הנסיוֹן של המשבּר מוֹסיף להוֹכיח לי, כּי אין בּכוֹח הגידוּל הסטיכי וההוֹן הפּרטי שיבוֹא “מאליו” ליצוֹר את מקוֹרוֹת המחיה החסרים. אילוּ היה לנוּ מנוֹף כּלכּלי ציבּוּרי שידע לכוֹנן את הרכוּש הפּרטי וּלהפכוֹ לנכסי צאן בּרזל, לא היוּ הכּספים שנכנסוּ לארץ שבים כּלעוּמת שבּאוּ והיוּ משמשים כּוֹח מַפרה. לעינינוּ הם היוּ לפרקים גם לכוֹח מַפריע. יש להכּיר, כּי בּוּלמוֹס הבּניה והספסרוּת הקרקעית, אשר בּשעתוֹ ראוּ בּוֹ רבּים גוֹרם חשוּב ליצירת נכסים בּארץ, היה לפרקים גם גוֹרם לעיכּוּב התעשׂיה בארץ. הרוָחים הקלים בּבנין בּתים וּמקח וּממכּר בּמגרשים עמדוּ לשׂטן לתעשׂיה הדוֹרשת עמל והרחוֹקה מרוָחים קלים. וּמצד שני יוֹקר החיים, הקרקע והדירה שימש גם הוּא מַעצוֹר קשה לתעשׂיה בּתל-אביב. היוּ גם מקרים סימפּטוֹמַטיים שבּעלי תעשׂיה פּנוּ מתל-אביב ליפוֹ בּגלל יוֹקר הקרקע. והעיריה – לא זוֹ של הפּוֹעלים כּי אם זוֹ שבּראשה עמדוּ חוּגים שהתיַמרוּ להגן על המעמד הבּינוֹני ושגוֹללוּ עלינוּ אַשמה כּי אנוּ “גירשנוּ” את דֶלפינֶר – לא עשׂתה דבר להקלת התעשׂיה. דוּבּר על הַקְצָאַת שטח ל“מרכּז תעשׂיה”, כּמו כן על מכוֹן חשמלי מרכּזי שיחכּיר מקוֹמוֹת-עבוֹדה לבעלי מלאכה ותעשׂיה זעירה – וכל זה נשאר מָעַל. האידיאוֹלוֹגים של ההוֹן הפּרטי והגידוּל הסטיכי לא הראוּ כּל כּשרוֹן להכשרת התנאים בּארץ לתעשׂיה. נתגלה, כּי מעמדנוּ “הבּינוֹני” מסוּגל בּמידה מוּעטה מאד ליצירת משק. כּי הבּוּרז’וּאזיה שלנוּ היא בּוּרז’וּאַזיה של ממוֹן וּבּוּרסה, אבל לא יוֹצרת חרוֹשת. אוּלם לא רק כּוֹח היצירה הגדוֹל של המעמד הבּינוֹני מוּטל בּספק, גם האמוּנה בּרכוּשוֹ שהוּא יביא לארץ יש בּה משוּם אילוּזיה. מאחרי אוּגַנדה התחילוּ מדבּרים אצלנוּ על ההוֹן הפּרטי, ואילוּזיה זוֹ נתבּדתה כּבר לא פּעם. מתוֹך נסיוֹן של עשׂרים שנה קל להוֹכיח, כּי אלינוּ לא בּא הרכוּש של המעמד הבּינוֹני, אלא מעמד בּינוֹני בּלי רכוּש. בּעל ההוֹן אינוֹ בּא אלינוּ כּל זמן שרכוּשוֹ אִתוֹ. ראינוּ זאת בּציוֹנוּת הרוּסית האמידה. היא לא הלכה לארץ-ישׂראל כּל עוֹד לא נשמט הקרקע מתחתיה בּרוּסיה וכל עוֹד היוּ לה אמצעים לעשׂוֹת מה בּארץ-ישׂראל. ואוֹתוֹ דבר חוֹזר ונשנה בּפּוֹלין וּבגרמניה: גם שם פּנוּ לארץ-ישׂראל אך אחרי המשבּר הכּלכּלי הגדוֹל, שהרס את קיוּמוֹ של המעמד הבּינוֹני ונטל מידוֹ את אמצעיו. אנוּ יוֹדעים אך מקרים בּוֹדדים בּארץ-ישׂראל של חלוּצים בּעלי רכוּש. הגירת המעמד הבּינוֹני בּדרך כּלל מתחילה כּשהוּא חדֵל להיוֹת בּינוֹני ונשארים לוֹ אך השם והפּרֶטֶנסיוֹת. לא קל, כּמוּבן, להשלים עם העוּבדה שהרכוּש הפּרטי היהוּדי נידוֹן להישאר בּגוֹלה, אוּלם עוּבדה היא, כּי הרכוּש כּל עוֹד אינוֹ נדחף ממקוֹמוֹ אינוֹ זז, וּכשהוּא זז הרי הוּא בּוֹחר לוֹ את מקוֹמוֹ לא מבּחינת האידיאלים הלאוּמיים שלנוּ. אלינוּ בּאים בּעלי הרכוּש רק לאחר קַטַסטרוֹפה. גדוֹל הוּא הכּוֹח החלוּצי, אוּלם שליטתוֹ חלה, כּנראה, אך על מחוּסרי רכוּש, כּשהוּא נתקל בּבעלי רכוּש פּג כּוֹחוֹ. ואם אין אנוּ רוֹצים להשלים עם המצב, להתיאש מקיבּוּץ גלוּיוֹתינוּ, לוַתר על הציוֹנוּת המרַכּזת המוֹנים, כּי אז אין לנוּ דרך אחרת אלא הַגבָּרת דרכּנוּ מאז – דרך ההוֹן הלאוּמי, המפעל החלוּצי, הרצוֹן הקוֹלקטיבי היוֹצר וגילוּי הכּוֹחוֹת הפּנימיים של העם, אשר יִיצרוּ גם את המכשירים הנאוֹתים לניצוּל כּוֹחוֹת ההוֹן, היהוּדי והלא-יהוּדי, לשם הגשמת הציוֹנוּת.

ואשר לתוֹכן של פּעוּלתנוּ ההתישבוּתית צריכה תנוּעת הפּוֹעלים לברר לעצמה את היחס לענפים העיקריים של משק האוּמה: לחקלאוּת, למלאכה ולתעשׂיה. בּחוּגים ידוּעים, הדוֹגלים בּשם התעשׂיה ועוֹשׂים להם ממנה קרנים, רוֹוַחַת דעה, כּי הפּוֹעלים אינם מעריכים את התעשׂיה ושׂמים מכשוֹלים להתפּתחוּתה, כּשם שמקוּבּל בּחוּגים חקלאיים ידוּעים, כּי הפּוֹעלים מפריעים לאינטֶנסיפיקציה של המשק. גם זה וגם זה אינם אלא לזוּת שפתים, בּשוֹגג או בּמזיד. כּשם שעוֹד הרבּה שנים לפני “מתן” תוֹרת האינטנסיביוּת טיפּלוּ פּוֹעלים בּמאמצים רבּים בּחיפּוּשׂ דרכים לחקלאוּת אינטנסיבית, כּן רבּות גילוּ הפּוֹעלים בּזמנים שוֹנים הבנה ורצוֹן ליצירת מלאכה וחרוֹשת. יש שתנוּעת הפּוֹעלים מתכּנסת ומתרכּזת בּתקוּפה ידוּעה בּמפעלים ידוּעים, אוּלם תמיד ידעה תנוּעת הפּוֹעלים להתיחס בּחיוּב לכל מפעל פּרוֹדוּקטיבי. וּזכוּת מיוּחדת היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שידעה עוֹד בּועידתה הראשוֹנה לשׂים לב למצב הירוּד של הפּוֹעל העירוֹני וּלהכריז על יצירה משקית קוֹאוֹפּרטיבית בּעיר וּלאיחוּד הפּוֹעל בּכּפר וּבעיר. נלחמנוּ ונילָחם נגד כּל אילוּזיה של בּניית ארץ בּאויר בּאמצעוּת ספסרוּת ונוֹסיף להכריז על אמוּנתנוּ, כּי אין יסוֹד להתישבוּת בּארץ-ישׂראל בּלי חקלאוּת בּיסוֹדה ואין תקוה לעם העברי בּארץ בּלעדי השתרשוֹ בּחקלאוּת, אוּלם יחד עם זה אין תקוה לרוֹב עברי בּארץ, אם החקלאוּת אינה תלוּיה בּתעשׂיה המנצלת את כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּארץ. מצד תנוּעת הפּוֹעלים היוּ מאמצים ונסיוֹנוֹת רבּים וּמהם גם מוּצלחים, אוּלם בּעיני הממוּנים על פּיתוּח התעשׂיה בּהנהלה הציוֹנית אין מפעל תעשׂיה קרוּי “תעשׂיה” אם הוּא נעשׂה על ידינוּ. בּחקלאוּת התקדמנוּ והצלחנוּ להיעשׂוֹת בּה גוֹרם הכרחי, הנוֹשׂא והנשׂוּא של ההתישבוּת שאין להדיחוֹ, אוּלם בּעוֹלם התעשׂיה והמלאכה סבוּרים, כּי די, ואוּלי עוֹד יוֹתר מדי, אם בּתעשׂיה תינתן לנוּ דריסת רגל בּתוֹר פּוֹעלים שׂכירים. אוּלם אנוּ צריכים לקבּל עלינוּ תפקיד חלוּצי גם כּאן. בּלעדי עזרת ההוֹן הלאוּמי והקוֹנטרוֹלה הלאוּמית לא תיעָשׂה גם העבוֹדה החלוּצית האינדוּסטריאַלית.

אי-ההשלמה עם המצב, ההשתחררוּת מהאילוּזיוֹת של הוֹן פּרטי ועליה סטיכית, אלה מחייבוֹת לא רק רביזיה אידיאוֹלוֹגית אלא גם מעשׂית. זה מחייב אַקטיביוּת יוֹתר גדוֹלה בּציוֹנוּת. הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי לא היה, כּמוּבן, מעוֹלם גוֹרם פּסיבי בּציוֹנוּת. אוּלם מידת האַקטיביוּת שלנוּ אינה מספּיקה כּיוֹם, אנוּ יִחַדנוּ לנוּ פּינוֹת של פּעוּלה בּציוֹנוּת, השלמנוּ עם המצב הירוּד, עם חוֹסר הנהלה משקית אחראית וחוֹסר פּעוּלה בּפינוֹת אחרוֹת. אנוּ נתַנוּ לדברים רבּים בּציוֹנוּת ללכת בּאשר ילכוּ ולא קיבּלנוּ על עצמנוּ להכניס לכל הציוֹנוּת את ערכי העבוֹדה המוּסריים והסוֹציאליים, כּאשר עשׂינוּ בּכמה מפעלים בּארץ.

המגמה להגבּיר את היצירה המשקית ואת כּוֹח הפּוֹעלים בּציוֹנוּת אינה צריכה לטשטש את אָפיֵנוּ ההסתדרוּתי וּלהוֹריד את דגלנוּ המעמדי – לא לטשטש אוֹתוֹ ולא להתחמק הימנוּ, כּאשר נעשׂה סביבנוּ לפרקים, כּי אם לגלוֹת את כּל תכנוֹ וחיוּניוֹתוֹ. העיריה הנאמנה לעניני הפּוֹעלים אינה צריכה להסתלק משֵם-הגנאי “מַעמדית” – אגב, “מעמד” הוּא שם-גנאי רק לפּוֹעלים, אוּלם לא ל“מעמד הבּינוֹני” – כּי אם להתגאוֹת בּזה שהנאמנוּת לפּוֹעל היא היא הנאמנוּת לעיר, לאוּכלוֹסים, לציוֹנוּת. בּימינוּ אמנם גזרוּ בּשם המדע, כּי בּארץ-ישׂראל בּניגוּד לאוּמוֹת העוֹלם אין כּלל מציאוּת מעמדית אלא מחשבה מעמדית. וּבפני גזירת המדע מי יעמוֹד? כּלוּם אפשר בּאמת שלאַלפי מחוּסרי-עבוֹדה תהיה הרגשה של מעמד מדוּכּא, מנוּצל ומחוּסר אפשרוּת העבוֹדה והקיוּם – בּשעה שבּאי-כּוֹחוֹ יוֹשבים בּפינַנץ-וירטשאפטסראט? כּלוּם אפשר שלפוֹעל מקוּפּח זכוּת הבּחירה לעיריה תהיה הרגשה של מציאוּת מעמדית ושל קיפּוּח פּוֹליטי-מעמדי, בּשעה שלפי המדע אין לנוּ, החיים בּמשטר קוֹלוֹניאלי וּבארץ של שני לאוּמים, כּל מקוֹם למלחמה מעמדית פּוֹליטית? כּלוּם יש לחשוֹב, כּי מלחמתנוּ בּתוֹך הבּנין הלאוּמי המשוּתף על דרך הציוֹנוּת, על הקרקע הלאוּמי והמשק הלאוּמי, היא חלילה מלחמת-מעמד? המדע אוֹמר: לא. אוּלם ספק הוּא, אם הפּוֹעל החי, בּשׂר-ודם, ירכּין ראשוֹ בּפני מדע זה, המדבּיק עליו שלט וּמכריז: אין אתה מעמד כּלל. “המדע” הזה מעניֵן לא מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, כּי אם מפּאת הנטיה הפּנימית הספוּנה בּוֹ להחלשת כּוֹחוֹ ואִרגוּנוֹ של הפּוֹעל. אין ספק, אילמלא הרגשת האחריוּת לגוֹרל האוּמה והרצוֹן ליצירה לאוּמית לא היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל מה שהנָה כּיוֹם ואוּלי לא היתה קיימת כּלל. אוּלם יחד עם זה, אילמלא הסוֹלידריוּת וההתלכּדוּת המעמדית לא היה מתגלה אוֹתוֹ כּוֹח היצירה שנתלה בּתנוּעתנוּ בּכל ענפי החיים. כּל טשטוּש של הוָיתנוּ החלוּצית הלאוּמית עלוּל לעשׂוֹתנוּ לא רק לחוֹטאים לגוֹרל האוּמה, אלא גם להחליש אוֹתנוּ עצמנוּ, לעשׂוֹתנוּ לסחוּפי זרם. וכל טשטוּש מציאוּתנוּ המעמדית עם כּוֹח אִרגוּנה וסוֹלידריוּתה, יחליש לא רק את אִרגוּננוּ וכוֹחנוּ, אלא גם את יצירתנוּ הלאוּמית.

מלבד מסקנוֹת כּלליוֹת מחוּיבת ועידתנוּ להסיק מסקנוֹת לעניני השעה, ולקבּוֹע דרכי פּעוּלה וסיסמאוֹת שיעזרוּ להוֹציאנוּ מן המשבּר. יש לנוּ בּזה חוֹבוֹת כּלפּי חוּץ וּכלפּי פְּנים. יש להגבּיר את התביעוֹת, הדרישוֹת וההתקפוֹת כּלפּי אלה, אשר בּידיהם להקל את המשבּר. המלחמה בּהתנכּרות הממשלה צריכה כּאן לתפּוֹס מקוֹם לא בּין האחרוֹנוֹת. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת לא ריכּזנוּ מתוֹכנוּ בּמידה מַספּקת כּוֹחוֹת למלחמה על זכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת והכּלכּליוֹת. אם מתוֹך שאין בּממשלה שוֹמע לנוּ השתקענוּ בּקוִיֶטיזם פּוֹליטי¹⁰, אוֹ משוּם התרכּזוּתנוּ בּיצירה משקית הננוּ מזלזלים לעתים בּפעוּלה הפּוֹליטית הדרוּשה, אוֹ משוּם לגלוּג על ההכרזוֹת הקואזי-פּוֹליטיוֹת הבּאוֹת מצדדים ידוּעים לא לשם מלחמה ריאַלית, אלא למען ירָשמוּ בּעתוֹנוּת חוּץ, – על כּל פּנים פּעוּלתנוּ המדינית אינה מספּיקה. הכרחי סוֹף סוֹף להוֹציא וּלרכּז כּוֹחוֹת פּעוּלה כּלפּי הממשלה, שדבר לא נעשׂה בּה בּלי לחץ. תוֹלדוֹת כּביש יפוֹ–פּתח-תקוה, שחלק ממנוּ יֵעָשׂה אוּלי סוֹף סוֹף על ידי “סוֹלל בּוֹנה”, המלחמה הממוּשכת שנדרשה כּדי שכּביש זה יעבוֹר על קרקע יהוּדי ויעָשׂה בּעבוֹדה עברית, זוֹהי תעוּדה בּוֹלטת להתנַכּרוּת הממשלה לעניניהם וּזכוּתם הטבעית של תוֹשביה, לתביעוֹת הפּוֹעל העברי המאוּרגן בּפרט. תנוּעתנו מוּכרחה למצוֹא דרכי השפּעה ולחץ בּלתי פּוֹסקים לחייב את הממשלה להשתתף בּמלחמה נגד המשבּר. דבר זה אינוֹ אך מעִנינה של תנוּעת הפּוֹעלים. העזרה המינימַלית, שהממשלה חייבת ויכוֹלה לתת, היתה יכוֹלה להפסיק את המשבּר וּלחדש את מחזוֹר החיים הכּלכּליים. ממשלה שאינה אנטי-יהוּדית היתה בּלי ספק מרגישה את התוֹעלת והחוֹבה של הפסקת המשבּר וקידוּם החיים הכּלכּליים.

הפּעוּלה השניה שלנוּ צריכה להיוֹת הגבּרת התביעוֹת והדרישוֹת כּלפּי הישוּב בּארץ-ישׂראל, שהשאַרנוּהוּ קוֹפא על שמריו ורוֹאה בּאָבדן קיוּמוֹ. דיבּרנוּ, אמנם, הרבּה על חוֹבת הישוּב, גם הכרזנוּ על מפעל – על “אוֹצר הישוּב”, מכשיר לשעה וּלדוֹרוֹת, אוּלם בּמקוֹם מעשׂה החל הויכּוּח אם הכּלי הוּא לשעה אוֹ לדוֹרוֹת, ואנוּ, מתוֹך חשש, שמא התערבוּתנוּ האַקטיבית תקלקל למפעל ותרחיק מאִתוֹ את החוֹששים לחוֹתם “מעמדי”, ויתרנוּ על כּבוֹדנוּ, העמַדנוּ את עצמנוּ מן הצד, וגוֹאל לא קם. עתה בּמידה שהמצב הוֹלך וּמַחמיר והחרב מוּנחת על הצואר מוּטל עלינוּ להניע את “אוֹצר הישוּב” לפעוּלה. אין להשלים עם זה שמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ תגייס בּמשך שבעה חדשים 3000 לירוֹת וּשאר הציבּוּר יהיה פּטוּר, ואם בּוֹחלים אנוּ בּאמצעי דֶמוֹנסטרַציה ידוּעים שאינם מכוּונים לבנין וּלהצלה אלא להַסערת הרוּחוֹת, הרי אין להשלים עם השקט והפּסיביוּת הפּוֹשעת של הישוּב בּארץ-ישׂראל.

אנוּ צריכים גם לחדש עתה שוּב את המאמצים שהתחלנוּ בּהם לגבּי ההסתדרוּת הציוֹנית. איני רוֹצה כּי יתקבּל הרוֹשם מדברַי, שאנוּ מַקיפים בּקו שחוֹר אחד את כּל החוּגים הציוֹניים. בּ“שׂמאליוּת” מסוּג זה אין לנוּ להשתעשע. בּציוֹנוּת, בּהסתדרוּת וּבהנהלה של היוֹם ישנם שני זרמים שלא תָחמוּ אוּלי בּעצמם תחוּמים מסוּימים בּיניהם. ישנוֹ החוּג הציוֹני הנוֹשׂא בּאמת את החזוֹן הציוֹני ונאלץ, אם בּלבב שלם אוֹ לא, להישען על כּוֹחוֹת היצירה בארץ. רוּפּין, וייצמן וּגרינבּוֹים מוּכרחים בּתפיסתם וּבפעוּלתם המעשׂית להיאָחז בּרעיוֹנוֹת העבוֹדה והיצירה שהִתוָה ציבּוּר הפּוֹעלים. כּשהוּצעה קרן היסוֹד אוּלי לא ידעוּ כּי פּוֹעלים פּשוּטים בּתוֹכנוּ הקדימוּ את הרעיוֹן על הוֹן לאוּמי, וּכשמדבּרים על הלוָאה לאוּמית אוּלי אין יוֹדעים כּי תכניוֹת אֵלוּ הוּגוּ וטוּפחוּ זה מזמן בּקרב אלה שאין השפּעתם על המכשירים הפינַנסיים והמדיניים ניכּרת. העיקר הוּא שאנשי הרעיוֹן והיצירה בּציוֹנוּת הוֹלכים בּדרכּנוּ, דרך ההוֹן הלאוּמי והעבוֹדה החלוּצית. לעוּמת זה יש בּציוֹנוּת חוּגים אחרים. מוּמחיוּתם אמנם לא נתבּטאה בּהקמת מפעלים כּלכּליים אוֹ בּהגבּרת כּוֹח הציוֹנוּת בּאיזוֹ דרך אחרת, בּהגבּרת התעמוּלה וכדוֹמה. כּל אשר נוֹצר בּציוֹנוּת – הקוֹלוֹניאַל-בּנק, קרן הקימת, קרן-היסוֹד – על ידי חוֹלמי החלוֹמוֹת נוֹצר; חכמי הכּלכּלה חָכמתם נתבּטאה אך בּנטיעת זרוּת למפעל הציוֹני בּתוֹך המוֹסדוֹת הציוֹניים הקיימים. עלינוּ לחזק את החוּגים העוֹשׂים את שליחוּתם, להגבּיר את הלחץ ואת הפּעוּלה של ציבּוּר הפּוֹעלים וּלהשליט את תכניוֹתינוּ ורעיוֹנוֹתינוּ בּעבוֹדה הציוֹנית כּוּלה, כּי אין דרך אחרת לציוֹנוּת.

אעבוֹר עתה לפעוּלתנוּ הפּנימית המתחלקת לשני ראשים, לעבוֹדה כּלכּלית וחינוּכית אִרגוּנית. עלינוּ להכּיר, כּי כּל תכנית שנציע לא תתגשם אם לא נתיצב ראשוֹנים בּמערכה. עלינוּ מוּטל לשבּוֹר את המשבּר בּמפעלי חידוּש.

ההתישבוּת החדשה. אם גם תתגשם בּהיקף יוֹתר קטן משהוּכרז, יש בּה כּדי לעוֹדד.

המשׂרד הקבּלני. הוּא נוֹצר לגדוֹלוֹת וערכּוֹ יכוֹל להיוֹת עצוּם גם להכשרת מעמד פּוֹעלים חקלאי וגם ליצירת המשק החקלאי בּארץ. עלינוּ לטפּח מוֹסד זה ולרכּוֹש לוֹ את אֵמוּן הקהל ועזרת הציבּוּר הציוֹני, להעמיד לרשוּתוֹ אמצעים ואנשים ולעשוֹתוֹ לאַב-המוֹן-פּעוּלוֹת.

העברת חברים מן העיר לכּפר. לא יציאה של מוּעטים, בּוֹדדים, כּי אם תנוּעה רצינית, מכּה גלים, קיבּוּצית, כּמוֹ לפני שלוֹש שנים בּהיוָסד “מעבר”. יש בּקרבּנוּ אוֹפּטימיסטים המאמינים בּאפשרוּת העברת 5000 פּוֹעל נוֹספים למוֹשבוֹת, ויש שוֹללים כּל אפשרוּת של הוֹספת פּוֹעלים. יסוֹד ישנוֹ לכל חשבּוֹן. גם לחשבּוֹנוֹ של סמילַנסקי לפני שנה, שאין כּל אפשרוּת להרבּוֹת פּוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת, היה יסוֹד, וּבכל זאת נכנסוּ לתוֹכן בּמשך השנה 2000 פּוֹעל. ויש יסוֹד גמוּר להניח, כּי בּמאמצים הדרוּשים מצדנוּ נכניס גם השנה 2000 פּוֹעל מן התנוּעה שתקוּם בּעיר וּמן העליה החלוּצית.

מפעל שהצליח מתחילתוֹ ושיש להמשיכוֹ בּיתר תוֹקף הוּא: חבוּרוֹת הפּוֹעלוֹת. לשם “תערוּכה” ותעמוּלה יכוֹלים אוּלי להסתפּק בּחבוּרוֹת הקיימוֹת, אוּלם השאלה בּשבילנוּ היא איך להילָחם בּחוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלת. האמצעים הכּלליים אינם מספּיקים לכך. יחד עם זה נוֹכחנוּ, כּי אִרגוּן הפּוֹעלת לחבוּרה וּלמשק הצליח יוֹתר מאִרגוּנים אחרים. הנסיוֹנוֹת האחרוֹנים וההצלחה לאַפשר בּהשקעוֹת קטנוֹת קיוּם פּרוֹדוּקטיבי מחייבים את ההסתדרוּת לאזוֹר כּוֹח וּלהחליט לבַעֵר אחרי חוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלת על ידי יצירת החבוּרוֹת. בּועידת הפּוֹעלוֹת שמענוּ מלגלגוֹת מתוֹך יאוּש וספק ליצירתנוּ המשקית. שמענוּ את התיאוֹריה על הבּנין שיֵעָשׂה מאליו ועל הפּרוֹבּלימה של ה“איחוּד” והועד האנגלוֹ-רוּסי בּתוֹר הפּרוֹבּלימה העיקרית של תנוּעתנוּ. שמענוּ חברוֹת שספגוּ לתוֹכן בּיטוּל, לעג למאמצי הדוֹר הישן, אוּלם המאמצים המשקיים עוּטרוּ בהצלחה שלא קיוינוּ לה. ואם אפשר כּיוֹם בּהשקעה של עשׂרים, ואפילוּ חמישים לירוֹת, למנוֹע פּוֹעלת מחוֹסר-עבוֹדה ולהכניסהּ ליצירה פּרוֹדוּקטיבית בּסביבה תרבּוּתית מחנכת – הרי חוֹבתה של תנוּעתנוּ לעשׂוֹת זאת.

המצב הנוֹכחי מחייבנוּ לרכּז תשׂוּמת-לב מיוּחדת לקוֹאוֹפּרציה העירוֹנית היצרנית. אין כּיוֹם תקוה לרכּז את פּעוּלתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּמפעל תעשׂייתי גדוֹל. בּן-גוּריוֹן דיבּר לפני שלוֹש שנים על חוֹבתנוּ להיוֹת לחלוּץ התעשׂיה¹¹, אוּלם הדברים טרם לבשוּ עוֹר וּבשׂר, ואין אני מעיז לחדש את החלוֹם בּרגע זה. אוּלם קיים בּארץ הענף הטרַדיציוֹני היהוּדי – המלאכה – ההוֹלך ונחרב בּתחוּמי הגוֹלה וּמבקש לוֹ תיקוּן בּארץ-ישׂראל בּעזרת הקוֹאוֹפּרציה. פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה הזאת נדרש מאִתנוּ הן מצד הפּיתוּח של ענף משקי זה והן מצד ריכּוּז האלמנטים, העלוּלים להתמזג עם תנוּעת הפּוֹעלים ולהיוֹת לברכה לארץ. לפי הידיעוֹת שאספתי השקיעוּ חברי הקוֹאוֹפּרטיבים עצמם בּמפעליהם 20,000 לי“מ. התוֹצרת החָדשית שלהם מגיעה ל-14,900 לי”י. וּלמדרגה כּזוֹ הגיעה הקוֹאוֹפּרציה בּלי עזרה כּספּית, אך על ידי העזרה המוּסרית והאִרגוּנית של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים. כּוֹח חיוּני זה שגילתה הקוֹאוֹפּרציה היַצרנית מחייב לסיוּע יוֹתר ממשי, וזה מחייב לוֹמר לאדוֹנים העוֹמדים בראש מחלקת התעשׂיה בּהנהלה הציוֹנית, כּי מפעל תעשׂיה לא הפסיד זכוּתוֹ לעזרת ההנהלה הציוֹנית מפּני שהוּא מפעל קוֹאוֹפּרטיבי, אוֹ מפּני שהוּא מקוּשר בּ“חברת-העוֹבדים”. לוּ פּירטתי את הטבלה של העזרה שהוּגשה למפעלי תעשׂיה שוֹנים היה מתבּלט, כּי כּל יחסה החיוּבי של מחלקת התעשׂיה של ההנהלה הציוֹנית לתעשׂיה גז ונעלם, כּשהמפעל הוּא של פּוֹעלים.

אלה הם המפעלים הכּלכּליים העיקריים שצריך לאחוֹז בּהם ולעשׂוֹתם לנקוּדת-מוֹצא של יצירה משקית בּזמן המַשבּר. אוּלם, לא פּחות מזה הכרחי לשבּור את המַשבּר הפּסיכוֹלוֹגי. הדבר לא יֵעָשׂה אם לא יקוּם חוּג היוֹדע דרכּוֹ וּמאמין בּה. אם לא יקוּם חוּג כּזה – והיתה התנוּעה בּנוֹפלים. ישנם אמנם יחידים בּציוֹנוּת כּבּירי אמוּנה וּבטחוֹן, שאינם נכנעים להלָך-הרוּח של עִכָּרוֹן, סגריר וחוֹסר תקוה המשתלט כּיוֹם בּמחנה. ישנם יחידים שאינם מוֹרידים את הדגל, אוּלם לא די בּיחידים ולוּ גם מנהיגים, דרוּש חוּג שלם, שישׂא את האמוּנה בּרמה, שיקרא: לבצָרוֹן! וחוּג שלם כּזה יכוֹל להיוֹת אך ציבּוּר הפּוֹעלים בארץ-ישׂראל. לשם כּך צריכה תנוּעת הפּוֹעלים לטאטא מתוֹכה את כּל הנסיוֹנוֹת של ליקוידציה למעשׂה ולהלכה, הנעשׂים באמתלאוֹת שוֹנוֹת, אם תחת מַסוה של מלחמת-מצוה בּמפלגה אוֹ מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה של הסתלקוּת המעמד מן הפּעוּלה והמחשבה הציוֹנית לשם צרכי עוֹלם. על ידי פּעוּלה פּנימית מוּגבּרת צריך להציל את תנוּעתנוּ מסכּנת מַיִט וכשלוֹן. זאת צריכה לעשׂוֹת ועידת “אחדוּת-העבוֹדה”, זה צריך להיעָשׂוֹת בּהכנוֹת לועידה הכּללית של ההסתדרוּת וּלהסתיים על ידה.