¹

(מתוֹך שׂיחת חברים)

בּלכתנוּ אל מלחמת הבּחירוֹת לקראת הקוֹנגרס הציוֹני, עלינוּ לדעת קוֹדם כּל מה היה לנוּ. למדנוּ לדבּר בּטרמינוֹלוֹגיה צבאית: חזית, מערכה וכוּ'. לפי טרמינוֹלוֹגיה זוֹ מצבה של הציוֹנוּת כּיוֹם הוּא מצב של צבא ניגף. לא צבא שהפסיד, חלילה, את המלחמה כּוּלה, אבל תגרה הפסיד. ועכשיו עוֹמד טיבוֹ של הצבא למבחן: אם יהפוֹך עוֹרף אוֹ יחזיק מעמד ויתגבּר. וזוֹהי כּעת השאלה העיקרית של הציוֹנוּת: אם יש בּה יסוֹד אשר יעמוֹד ולא יברח. אין זוֹ אך שאלת יציאה בּלבד. היציאה אינה אלא פּרט אחד של חזיוֹן המנוּסה מן המערכה, שפּשט עתה בּתנוּעה הציוֹנית – בּרוּסיה, בּפּוֹלין, בּגרמניה. והכּל תלוּי בּשאלה – אם הציבּוּר כאן, שהנהוּ הלוּז שבּשדרת התנוּעה כּוּלה, אם הוּא יחזיק מעמד.

והחשבּוֹן – מדוּע ניגפנוּ – מר מאד. כּי הנֶגֶף התחיל לא מתמוֹל, מתבוּסת העליה הרביעית, אלא מיד לאחר הצהרת בּלפוּר. אין כּאן מפּלה אַרעית, אלא חזיוֹן יוֹתר עמוֹק. מהרגע שלארץ-ישׂראל בּאוּ המתנדבים מאמריקה, והתנוּעה הציוֹנית לא הבינה שזהוּ רכוּשה העיקרי בּרגע זה, וכי אין לתת לגל זה לחזוֹר – הנה מאז התחיל הנגף. והצעת היציאה, הנשמעת עתה בּתוֹר תרוּפה למצב, אינה אלא המשך של אוֹתה אי-ההבנה שגילתה התנוּעה הציוֹנית לגבּי הכּוֹח העיקרי של התנוּעה, אשר בּוֹ תלוּי הכּל.

וּמי אשם בּזה? טעוּת גדוֹלה תהיה להטיל את כּל האשמה על המפקדה. יש בּוַדאי גם בּה אשמוֹת, אוּלם לא זה העיקר. כּל תנוּעה יש לה ההנהגה שהיא ראוּיה לה, והרקבוֹן שאנוּ מגלים מפּעם לפעם בּמפקדה הוּא רקבוֹן התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. ואַל נטעה לחשוֹב, שאנוּ נקיים מרקבוֹן זה. חטאים רבּים שגרמוּ למצב הנוֹכחי בּארץ – אי-רגוּלַציה פּנימית של העליה, חוֹסר שימוּש נכוֹן בּהוֹן שהגיע לארץ ועוֹד – אלה הם בּמידה מרוּבּה חטאי תנוּעת הפּוֹעלים. מלבד ליקוּיים אוֹרגַניזציוֹניים וּמשקיים היתה כּאן מצדנוּ גם שגיאה פּוֹליטית. לכאוֹרה חשבנוּ את עצמנוּ לאנשים אחראיים אחריוּת-יֶתר לנוֹשׂאים בּעוֹל. אף על פּי כן, מתוֹך החינוּך שנתחנכנוּ על בּרכּי מפלגוֹת אי-לגליוֹת בּרוּסיה, היינוּ תמיד “צד” בּציוֹנוּת וּמעוֹלם לא חפצנוּ להיוֹת המרכּז, ולא היה בּנוּ האוֹמץ להגיד, כּי אנוּ רוֹצים להיוֹת אחראים לכּל. הסתפּקנוּ בּעמדה אוֹפּוֹזיציוֹנית, בּעבוֹדה חלקית. לא הגענוּ למַדרגת ההכּרה, שאנוּ הננוּ תנוּעה עממית רחבה. חזיוֹן זה של התבּגרוּת תנוּעת הפּוֹעלים והתפּתחוּת ההכּרה, כּי היא האחראית לגוֹרל האוּמה כּוּלה, מתחיל גם בּאירוֹפּה המרכּזית רק עכשיו, בּאיחוּר זמן. וגם לנוּ לא היה עד עכשיו רוֹחב התפיסה ולא היתה ההעזה להילָחם לא רק בּעד תקציב חקלאי, בּעד מפעל זה אוֹ אחר, אלא בּעד מהלך הענינים כּוּלוֹ, בּעד זכוּת ההכרעה בּאֶכּסקוּטיבה, בּקרן-היסוֹד וּבשאר המוֹסדוֹת. כּמוֹ שעשׂינוּ את הקבוּצה ואת המוֹשב להכרחיים לתנוּעה הציוֹנית, כּמוֹ שעשׂינוּ בּמידה ידוּעה את קפּלַנסקי להכרחי להנהלה הציוֹנית, כּך היה עלינוּ לחדוֹר לכל פּינוֹת העבוֹדה הציוֹנית ולעשׂוֹת את עצמנוּ הכרחיים בּהן, להילָחם בּעד זה שנהיה בּכל צוּרוֹת הפּעוּלה הציוֹנית המכריעים בּגוֹרל כּל התנוּעה.

כּמוּבן, דרך זוֹ כּרוּכה בּויתוּרים, בּפשרוֹת, בּקוֹאַליציה, בּשוּרת ענינים בּלתי-נעימים. אוּלם כּשרוֹאים בּחוּש את הכרחיוּת המעשׂה אינם מסתלקים ממנוּ. התנוּעה כּוּלה טרם חוּנכה על הכּרת ההכרח הזה ולכן היינוּ עדים למצב העליה הרביעית. עמדנוּ מן הצד, הגינוֹנוּ על עצמנוּ, ליגלגנוּ על העליה הרביעית וּביטלנוּ אוֹתה, אבל לא הבינוֹנוּ כּי חוֹבתנוּ היתה ללכת אל העליה הרביעית, לשׂאת בּעוֹל דאגוֹתיה ולכבּוֹש אוֹתה, להעמיד סוֹציאליסט בּראש סידוּר עניני התעשׂיה הפּרטית בּארץ, לקבּוֹע יחסים מסוּימים עם ההוֹן הפּרטי – לא להסתפּק בּהצהרוֹת בּלבד שאיננוּ מתנגדים לוֹ. המצב קשה ואין להבטיח כּי קוֹנגרס זה יהיה קוֹנגרס של הצלה. זהוּ מצב של מַשבּר ממוּשך וּמַמאיר, וקוֹנגרס אחד לא יוֹציאנוּ מתוֹכוֹ. בּתחילתוֹ אפשר היה בּקוֹשי לא כּל כּך גדוֹל לעכּב את עמידת הגלגל. אבל משעמד – דרוּש עכשיו כּוֹח עצוּם כּדי להניעוֹ. אוּלם כּדי שהקוֹנגרס הזה יצעידנוּ לפחוֹת לקראת מוֹצא מן המַשבּר – יֶשנוֹ תנאי אחד, כּי תנוּעת הפּוֹעלים תחליט שהיא נכנסת לציוֹנוּת בּכל כּוֹחוֹתיה, בּדאגה למפעל כּוּלוֹ בּשלימוּתוֹ וּברצוֹן בּרוּר לרכּוֹש בּכוֹח העבוֹדה והאחריוּת השפּעה מכריעה. בּמוּבן זה – החלטת “אחדוּת-העבוֹדה” בּועידתה האחרוֹנה על ההשתתפוּת בּאֶכּסקוּטיבה היא זיזה ראשוֹנה. אבל לא די בּזה. זהוּ כּרגע המוּשׂג הרבוֹלוּציוֹני שלנוּ: לשבּוֹר את מצב ה“אוֹפּוֹזיציה האחראית” וּלהילָחם על כּניסה פּעילה לכל ענפי העבוֹדה הציוֹנית.

בּדרשי זאת, איני מַשלה את נפשי שהענין תלוּי רק בּרצוֹננוּ וּבהכּרתנוּ. אם אמרתי שתנוּעת הפּוֹעלים בּכל העוֹלם עוֹלה בּשלב חדש של התפּתחוּת: הכּרת האחריוּת לגוֹרל האוּמה והסתגלוּת פּסיכוֹלוֹגית ואפילוּ טרמינוֹלוֹגית לכך – הרי אצלנוּ פּוֹגש הדבר מניעוֹת מיוּחדוֹת. הגענוּ למצב של דֶקלַסַציה, אין לנוּ אפילוּ בּוּרגנוּת בּריאה היוֹדעת את עניניה המעמדיים והמבינה מה טוֹב לה וּמה מַזיק לה. אנוּ עדים למעמדיוּת בּוּרגנית הפּוֹחדת מפּני… “אוֹצר הישוּב”, ואשר אין לה אפילוּ האַמבּיציה לקחת את “אוֹצר הישוּב” בּידיה ולעשׂוֹתוֹ למוֹסד קפּיטליסטי. כּל כּשרוֹנה הוּא בּפחדים, חששוֹת וחשדים. מצב זה מעיד למַדי על מידת האֵיתנוּת החָמרית ועל כּשרוֹן-היצירה המעמדי של הבּוּרגנוּת שלנוּ. מכּאן יש ללמוֹד מה ערכּה בּשביל המפעל הציוֹני.

והרפיוֹן החברתי הזה והדֶגרַדַציה של הבּוּרגנוּת הפּעוּטה שלנוּ מטילים על תנוּעת הפּוֹעלים חוֹבוֹת מיוּחדוֹת. היא מוּכרחה למלא מה שהחסירה הדמוֹקרטיה היהוּדית.

ההסתכּלוּת גוֹרמת להסתלקוּת מכּמה אילוּזיוֹת שעוֹדן נישׂאוֹת לפרקים על שׂפתי החברים. זה מחייב לחדוֹל מהשתעשע בּהאשמת ההנהגה הציוֹנית – שאגב, איני מלמד כּלל זכוּת עליה – וּלהתחיל להאשים גם את עצמנוּ. היה זמן שאנשים משלנוּ היוּ מציינים כּאילוּ בּשׂמחה את התגלוּת ליקוּיה של הציוֹנוּת הכּללית. עכשיו אפשר כּבר לראוֹת כּמה מסוּכּן יהיה מצבנוּ אם נישאר בּוֹדדים.

הנה עוֹד יש חברים המנסים לתלוֹת תקוה בּקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי וּלהתנחם בּוֹ על פּני הקוֹנגרס הציוֹני. זוֹהי טעוּת יסוֹדית. חברים אלה אינם מַבחינים, כּנראה, בּין בּימה לשם דמוֹנסטרציה וּבין מכשיר פּעוּלה הדרוּש לנוּ; ויש גם להבין שקוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי אינוֹ מן הדברים הנוֹצָרים בּרזוֹלוּציה בּלבד. הקוֹנגרס הציוֹני נוֹצר על ידי התעוֹררוּת לאוּמית כּבּירה והיא שמזינה אוֹתוֹ עד היוֹם. וקוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי לא יתכן כּיוֹם, בּאשר המציאוּת היהוּדית כּיוֹם סוֹתרת את הרעיוֹן הזה. היה רגע היסטוֹרי, מיד אחרי המלחמה, כּשהמפעל הזה נראָה אפשרי. אבל הרגע הזה עבר מבּלי שהעמיד זרע של קיָמא. הנה קיים קוֹנגרס יהוּדי בּאמריקה. מה הוּא נוֹתן? זהוּ מוֹסד מחוּסר כּשרוֹן פּעוּלה, נעדר כּל חיוּב, מוֹסד שאינוֹ אלא שלט לרזוֹלוּציה, אבל משוּלל כּל יכוֹלת כּלכּלית וכספּית. ואף על פּי כן, אילוּ היתה קיימת גם בּימה זוֹ של קוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי, היינוּ מקיימים וּמטפּחים אוֹתה, אבל לתלוֹת תקווֹת בּקוֹנגרס אשר כּזה, שהוּא יפתוֹר את שאלת בּנין הארץ, הרי זה כּמוֹ לבטוֹח בּועד הלאוּמי, שהוּא ייַשב את ארץ-ישׂראל; הועד הלאוּמי הוּא מוֹסד דמוֹקרטי שכּוּלנוּ מחייבים אוֹתוֹ ואף על פּי כן לא נטיל עליו תפקידים שאינם לפי כּוֹחוֹ. משנה לשנה הוּברר, כּי אוֹתם הדברים שלא יצרנוּ בּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה – אין לחלוֹם עליהם עוֹד עד בּוֹא מוֹעד, וחבל על האֶנרגיה שתוּצא לריק.

ועתה לעמדתנוּ בּשאלת הסוֹכנוּת. מעוֹלם לא היתה מצדנוּ חיבּה יתירה לסוֹכנוּת, אבל יחד עם זה מעוֹלם לא היתה מצדנוּ אוֹתה התנגדוּת פּרינציפּיוֹנית לסוֹכנוּת שבּה מצטיינים החוּגים הרדיקליים והרביזיוֹניסטיים. מדוּע? מטעמים פּשוּטים מאד. תשאלוּ קוֹמוּניסט רוּסי: הרוֹצה אתה בּנאֶ“פּ? יאמר לא. האם אתה מקבּלוֹ? יאמר כּן. הוּא הדין – עמדת פּ.פּ.ס. להלואה האמריקאית המשעבּדת את פּוֹלין. אוֹתוֹ חזיוֹן נראה בּאיטליה הנהפּכת לקוֹלוֹניה אמריקאית. חזיוֹן עוֹלמי הוּא זה, והסוֹכנוּת היא רק חלק ממנוּ. אוּמוֹת הרוּסוֹת שאינן יכוֹלוֹת לבנוֹת את משקן בּכוֹח עצמן – אין לפניהן דרך אחרת אלא לקרוֹא את הוַריאגים לעזרה. הדבר התחיל מאוֹסטריה, כּשנשלח צימרמן מטעם חֶבר הלאוּמים “להבריאהּ”.² יש שהבּרירה היא – אוֹ שלט של חירוּת להלכה ודלדוּל למעשׂה, אוֹ שעבּוּד עם סיכּוּיים להתבּצר ולעמוֹד על הרגלים. וזה פּשר החזיוֹן של הסוֹכנוּת. ואילוּ רק היה הבּטחוֹן שהסוֹכנוּת היא בּאמת דבר ריאַלי, ולא סתם נוֹשׂא לויכּוּח בּתוֹך הציוֹנוּת, אילוּ היתה לנוּ עֵדוּת מוּבהקת כּי יש לנוּ עסק כּאן עם חוּג של קפּיטליסטים אוֹ פילַנטרוֹפּים, אז היה הענין בּרוּר: העיקר לנוּ עליה והתישבוּת – ולוּ גם בּכל התנאים – ולא “דמוֹקרטיה טהוֹרה” בּלעדיהן. תנוּעה הרוֹצה בּהשׂגת מטרה – תשתעבּד ותשׂיג את מטרתה. הלוָאַת הממשלה לתל-אביב³ היא שוּב דוּגמה קטנה לאוֹתוֹ דבר. מבּחינה נפשית יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים לקבּל את הסיטוּאַציה הזאת בּלב יוֹתר קל מאשר הדמוֹקרטיה הציוֹנית. כּי לנוּ יש משען, אשר איננוּ אצל אחרים. אנחנוּ מוַתרים על דמוֹקרטיה פוֹרמַלית, אבל מקיימים את הדמוֹקרטיה הריאַלית, את העמדוֹת הממשיוֹת בּארץ, את ההסתדרוּת. אפשרוּיוֹת כּאֵלוּ אין לז’בּוֹטינסקי ולגרינבּוֹים. אוּלם אם “סוֹכנוּת” זוֹ, הנדוֹנה עכשיו, היא הסוֹכנוּת הריאַלית, אם היא היא ה”הרחבה" המבוּקשת – זוֹהי שאלה אחרת. אבל לנוּ אין בּרירה. אנוּ חייבים לנסוֹת וּלבקש את ההרחבה. כּבר היה לנוּ נסיוֹן של סוֹכנוּת – ה“עזרה” הגרמנית לפני המלחמה; וּכשהיה צוֹרך למרוֹד בּה – מרדנוּ. איש לא יוּכל לנַבּא עכשיו, אם יהיוּ לסוֹכנוּת זוֹ אמצעים אוֹ לא. אבל בּרוּר, שאם לא נסיוֹן זה – יהיה נסיוֹן אחר. הנה ענין רוּטנבּרג, עם רידינג ואחרים, גם זהוּ נסיוֹן של “הרחבה”. כּל דרך כּזאת אינה נעדרת טרגיוּת, אבל מוּטב ללכת בּה מלעמוֹד בּמקוֹם אחד.

וּמשוּם זה עלינוּ להיזָהר בּקוֹנגרס זה מלעשׂוֹת את ענין הסוֹכנוּת לענין מרכּזי. אין דבר העלוּל להשפּיל וּלרוֹקן את הקוֹנגרס כּמוֹ הויכּוּח על הסוֹכנוּת: ויכּוּח לא חשוּב, בּלתי-ריאַלי. מתנגדי הסוֹכנוּת אינם מביאים אִתם שוּם דבר חיוּבי בּמקוֹמה: לא אִרגוּן כּוֹחוֹת עממיים ולא כּספּיים.

וכאן שאלת קשרינוּ עם האוֹפּוֹזיציה הציוֹנית. בּשבילנוּ אין היא גוּש אחד. עלינוּ לשאוֹף להפרידה. הרביזיוֹניזם לדידנוּ – כּוּלוֹ שלילה. הוּא מגלה חוֹסר כּל הבנה ליצירה המשקית בּארץ-ישׂראל, וּלעוּמת זה הוּא חדוּר איבה לתנוּעת הפּוֹעלים. הוּא מרים את דגל הרצל ועוֹשׂה אוֹתוֹ פּלסתר. אחרת יש להתיחס לאוֹפּוֹזיציה הרדיקלית. אמנם, גם להם חסר חוּש העבוֹדה הציוֹנית המעשׂית. אבל מכּל חוּגי הבּוּרז’וּאַזיה הציוֹנית אלה הם שנוֹח לעבוֹד אִתם יוֹתר מכּוּלם. ואם יעלה להפריד את האוֹפּוֹזיציה לשני חלקיה וּלהעביר את הקוֹנגרס על פּני סעיף הסוֹכנוּת אל סדר היוֹם – אז אוּלי יעלה להקים קוֹאַליציה של כּוֹחוֹת פּרוֹגרסיביים בּציוֹנוּת, מתוֹך צירוּף הפּוֹעלים עם ציוֹני המערב, הרדיקלים וחלק מאמריקה. בּנוֹגע לאמריקה – אין לנַחש מראש. הציוֹנוּת האמריקאית כּיוֹם היא גוּף חוֹלה, משׂחק בּידי מי שהוּא. אם המצב הזה לא ישוּנה לטוֹבה יהיה הכרח להפריד את הסתדרוּת ציוֹני אמריקה לחלקיה האידיאוֹלוֹגיים – וּבלבד שיִבָּרא בּציוֹנוּת גוּש בּר כּשרוֹן-פּעוּלה; וגוּש בּר-פּעוּלה לא יתכן מבּלי שקשריו עם הפּוֹעלים יהיוּ בּרוּרים וחיוּביים. הסתדרוּת הפּוֹעלים צריכה לחדוֹל מלהיוֹת חזיוֹן בּלתי-לגלי בּציוֹנוּת. בּקוֹאַליציה יציבה עם יחס בּרוּר לעליה, להתישבוּת, לשימוּש בּהוֹן הפּרטי – תקוה להחלמת הציוֹנוּת. ועל יסוֹד זה אפשר יהיה לגשת לעיבּוּד תכנית. לא תכנית מפוֹרשת של מספּרים, אלא קוים של פּעוּלה, לא תכנית של קביעת כּוֹח הקליטה של ארץ-ישׂראל בּמספּרים מסוּימים, אלא קביעת עמדה בּשאלוֹת בּיסוּס, הרחבה, עליה וכדוֹמה.

וכאן יש צרה גדוֹלה של זיוּף מוּשׂגים. הרעיוֹן הנכוֹן הכּלוּל בּמלה “בּיסוּס” מזדייף. אם נאַמץ ונמתח את כּל היכוֹלת של עליה והתישבוּת, אין זה אוֹמר שאנוּ חוֹשבים כּי לא צריך לבסס משק, ואם נוֹצר מצב משוּנה כּאילוּ אנוּ נלחמים נגד בּיסוּס, הרי זה משוּם שהכניסוּ כּל מיני כּוַנוֹת בּמלה זוֹ, כּוַנוֹת של מלחמה בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם תקראוּ בּיסוּס להחלפת עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת בּהתישבוּת – נהיה הראשוֹנים להסכּים, שמוּטב בּאמצעים מסוּימים ליַשב אלף אנשים מלהעסיק בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עשׂרת אלפים. כּל מאמצינוּ צריכים להיוֹת מכוּוָנים לבנין משק נוֹשׂא את עצמוֹ. מַכּסימוּם הכּספים הלאוּמיים והפּרטיים מוּכרח להיפָּנוֹת לזה.

לשאלת העליה. השאלה אינה – אי-התאָמַת עוֹלה זה אוֹ אחר, אלא אי-ניצוּל כּוֹחוֹת העליה בּכללה. צריך שיהא בּרוּר לנוּ, כּי אנוּ עוֹמדים שוּב לפני תקוּפה של עליה חלוּצית. יש הכרח מיוּחד לתנוּעה הנלחמת בּכּפירה הציוֹנית – שהנוֹער ילך לארץ. זוֹהי מלחמה לא פּוֹפּוּלרית. היא נתקלת בּטעמים חשוּבים מאד של התנגדוּת. אבל זוֹ צריכה להיוֹת כּעת מלחמתנוּ למרוֹת כּל אי-רציוֹנַליוּתה בּעיני אנשים מעשׂיים.

לשאלת התישבוּת המעמד הבּינוֹני. גם בּזה לא תפשׂנוּ עמדה נכוֹנה. מלבד לגבּי החסידים – לא הבינוֹנוּ את ערכּה של התישבוּת המעמד הבּינוֹני. אמנם, כּוֹחוֹ המיַשב הוּא זעוּם מאד, וצריך לנַפּוֹת הרבּה גרוּדוֹת עד שימָצא הגרעין הפּוֹרה. אבל אין לוַתר עליו. וכל הנטיה לראוֹת ניגוּד בּין התישבוּת עוֹבדת וּבין זוֹ של המעמד הבּינוֹני היא פּרי של אי-הבנה. לא צריכים היינוּ להיתפשׂ בּחַכּתם של האידיאוֹלוֹגים של המעמד הבּינוֹני, שהעלוּ את הניגוּד הזה. הן אנוּ רוֹצים בּפּרוֹדוּקטיביזציה עממית. היעשׂוּ זאת אחרים בּמקוֹמנוּ, אוֹ הנסתפּק אנוּ רק בּהתישבוּת החלוּצית בּלבד? נראה את התוֹכן האמיתי של התישבוּת המעמד הבּינוֹני, נגן עליה מפּני ניצוּל וּפּרזיטיוּת ונעשׂה אוֹתה ממילא לחלק של ההתישבוּת העוֹבדת, לכל הפּחוֹת בּקויה העיקריים. לשם זה צריכים אנוּ להיכּנס בּעבי הקוֹרה.

תמוז תרפ"ז.