¹

עשׂר שנים להכרזת בּלפוּר. מה לא נַעשָׂה מאז היוֹם ההוּא להבזוֹתוֹ, להכפּישוֹ וּלהתקלס בּוֹ! עשׂוּ זאת לא רק אוֹיבים וּמַשׂטינים, לא רק פּקידים וּנציבים, אשר כּל רעיוֹן חברתי חדש הוּא להם למַעמסה, עשׂוּ זאת גם אוֹהבים וידידים. יש שגם לאלה וגם לאלה לא היה יוֹם זה אלא “זכיה בּגוֹרל”, “שלל-מלחמה”, התעשרוּת מפּסָלתם של לוּחוֹת שעבר זמנם (אוֹ שנחצבוּ מתחילה לשם הוֹנאת העולם וריסוּנוֹ) אוֹ מעשׂה-חריצוּת של יהוּדי עוֹשׂה-בּלהטים, אשר השעה שׂיחקה לוֹ, אוֹ מעשׂה-חסד של אחד מחסידי אוּמוֹת העוֹלם, כּלוֹמר, “פּילוֹסוֹף תלוּש מן המציאוּת”, כּשם התוֹאר שזכה בּוֹ בּלפוּר, חבר הקבּינט של בּלדוין, מפּי ה“ניר איסט” המקוּבּל כּשוֹפרוֹ של משׂרד המוֹשבוֹת. אוּלם לגבּי תנוּעה בּעלת ראִיה היסטוֹרית וּבעלת הסתכּלוּת פּנימית כּל השבחים ודברי הגנוּת הללוּ אינם מעלים ואינם מוֹרידים. לגבּי התנוּעה עצמה אין יוֹם זה אלא חוּליה בּשרשרת הדוֹרוֹת והמאמצים, וחשיבוּתה של חוּליה זוֹ היא בּמידה שהיא משמשת חיבּוּר לחוּליוֹת הקוֹדמוֹת ולַבּאוֹת אחריה. לגבּי התנוּעה עצמה אין כּאן משוּם התעשרוּת-פּתאוֹם. מן הרגע שחלוֹם הקוֹממיוּת היהוּדית התחיל מתגַלם בּמחשבה מגששת וּברצוֹן יוֹצר – כּבר ראוּהוּ נוֹשׂאיו לא כּענין “בּיתי” בּלבד. אלא כּענין עוֹלמי-כּללי, כּענין הכּרוּך בּלבטיו וּבנצחוֹנוֹתיו של המַצפּוּן והשחרוּר האנוֹשי, כּענין מדיני-בּין-לאוּמי, כּענין תרבּוּתי אוּניברסַלי. לא רק הפּרוֹגרמה הבּזילָאית, כּי אם מה שקָדם לה (וּמשה הֶס בּיחוּד!), לא רק הכרזת בּלפוּר, כּי אם מה שקדם לה (וּועידוֹת הפּוֹעלים הרבּוֹת בּיחוּד!), כּל אלה הוֹבילוּ למטרה הנכספת. והכרזת בּלפוּר אינה אלא תחנה בּדרך ההיסטוֹרית של מדיניוּתנוּ.

אף זהוּ כּשרוֹן של תנוּעה: לדעת לחוֹג את חַגיה. התנוּעה הציוֹנית לא ניחנה בּכשרוֹן זה, שיש בּוֹ מן ה“חן ושׂכל טוֹב”. מעוֹלם לא הצטיינה בּזכּרוֹן טוֹב לגבּי אישיה וּמאוֹרעוֹתיה, לא הצטיינה בּכשרוֹן יצירת החגים, אם אלה לא בּאוּ מאליהם ולא הציפוּ את הרחוֹב בּגלי השׂמחה העממית. אך זה עברה עלינוּ שנת השלוֹשים להוֹפעת “מדינת היהוּדים”, ואחר כּך לקוֹנגרס הראשוֹן, כּלוֹמר, ליצירת המדיניוּת העברית החדשה – עברוּ ללא כּל רישוּם ניכּר בּחיי התנוּעה. וצער מיוּחד היה לראוֹת כּיצד הפסיד הקוֹנגרס הט"ו בּמוֹ ידיו את הרגע היפה הזה, שהיה עלוּל להצמיח זרע. יוֹם העשׂירי להכרזת בּלפוּר אוּלי יוּחג. אוּלם עטוּף יגוֹן יוֹפיע היוֹם בּרחוֹבנוּ.

יוֹם נוּגה, לא משוּם שבּמשך עשׂר השנים לא פּסקוּ כּל מיני חתירוֹת תחת כּיבּוּשנוּ, הָחל מן השלטוֹן הצבאי², דרך “הספר הלבן”³ ועד הוֹפעתם של שקבּוּרי ומילס בּחבר הלאוּמים. לא משוּם זה. תקוּפה של ריאַקציה פּוֹליטית, בּה אנוּ חיים, יכוֹלה לעכּב את עבוֹדתנוּ, אבל לא להחזיר את הגלגל. נוּגה, לא משוּם שהוּא מוֹצא אוֹתנוּ לא בּשעה של התקדמוּת, אלא בּשעה של עמידה, וגם מסוּכּנת מעמידה. תנוּעה צריכה לדעת לשׂאת גם שעוֹת של עמידה בּמצוֹר. נוּגה, לא משוּם שאוֹיבינוּ כּוּלם, מבּית וּמחוּץ, נתנוּ עלינוּ בּקוֹלם, שׂמחים לכל אֵיד וּמוֹנים כּל כּשלוֹן. רגילים אנוּ בּזה ויוֹדעים כּי כּוֹחנוּ האמיתי רב משלהם. אוּלם נוּגה היוֹם, מפּני שהוּא מוֹצא את התנוּעה עצמה בּרפיוֹנה, בּמַעל וּבכחש. מפּני שכּל כּוֹחוֹת הרפיוֹן חָברוּ יחד להתגלוֹת בּשעת עקה ונסיוֹן. מפּני שכּל אלה שהוֹעלוּ בּראש הנַחשוֹל, עם “הגיאוּת הבּלפוּרית”, יוֹשבים עתה “מתפּכּחים” מן “התקווֹת המוּגזמוֹת” וּמיַדים אבני לגלוּג וזלזוּל בּאלה שלבּם לא נמס ואת המערכה לא עזבוּ. נוּגה היוֹם, מפּני שיחד עם החשבּוֹן העצוּם של כּוֹחוֹת היצירה ומפעלי היצירה שקמוּ לנוּ בּשנוֹת עשׂר אֵלוּ של חוּרבּן היהדוּת ודלדוּלה, יש גם חשבּוֹן אחר: פּרוֹצס-הלוַאי של דיכּוּי כּוֹחוֹת היצירה, פּרוֹצס זה המשׂתרר בּתנוּעה. נוּגה, כּי התנוּעה לא ידעה להוֹקיר את הכּוֹחוֹת אשר הוֹלידה וּלהשתמש בּהם, וּביזבּזה אוֹתם בּלי אהבה וּבלי חשבּוֹן.

וּביוֹם זה, יוֹם זכּרוֹן וחשבּוֹן-הנפש, יעמדוּ העוֹמדים על משמרתם ויִמנוּ את אשר נַעשׂה והוּשׂג, את אשר נזרע ונשתּל, ואת אשר אפשר היה לעשׂוֹת, להציל, לבצר ולא נַעשׂה. ויֵדעוּ כּי כּוֹחם אִתם, ואין כּוֹח מבּלעדיהם. וילמדוּ לקבּל את פּני הימים הבּאים, ואם קשים, בּתעצוּמוֹת ועוֹז. כּי עליהם לכבּוֹש את הגה התנוּעה, המתנוֹדד ונקלע, וּלכַוונוֹ בּידים אמיצוֹת למטרה.

חשון תרפ"ח.