¹

(שנתקבּלוּ בּישיבת הועד הפּוֹעל הציוֹני. בּרלין, יוּלי 1928)

חשיבוּתוֹ של מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני היא לא בּהחלטוֹתיו החשוּבוֹת בּלבד². בּמוֹשב זה בּא לידי בּיטוּי חזיוֹן שאינוֹ ניתן להחלטה, והעדיף מהחלטה: מאמץ רציני של התנוּעה להתגבּר על תחלוּאי הנפש שבּהם לָקתה בּשנים האחרוֹנוֹת. בּג' פּנים נתגלתה התאוֹששוּת זוֹ.

נתגלָה, ראשית, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה גוּף חסר-רצוֹן, כּאשר הסכַּנוּ לראוֹתה בּעת האחרוֹנה. גילוּי זה חשוּב מאד, כי חוֹסר-רצוֹן עצמי אכל בּשנים האחרוֹנוֹת בּתנוּעה הציוֹנית בּכל פּה. וחלק גדוֹל ממַפּלוֹתינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת יש לזקוֹף לא רק על התנאים והמכשוֹלים החיצוֹניים, אלא על הלָך-רוּח זה של כּניעה בּפני כּל מצב ולפני כּל מי שיש לו פּרטנסיוֹת להכניע: בּפני טוּריסט, בּפני גביר, בּפני “מוּמחה”, בּפני מנהיג פּנימי אוֹ מנהיג חיצוֹני, אפילוּ בּפני מי שעוֹמד להיוֹת מוּזמן למַנהיגוּת. היה ספק אם אין התנוּעה כּוּלה אכוּלה הלָך-רוּח זה. בּא הועד הפּוֹעל הציוֹני, וכוּלוֹ – גילוּי רצוֹן, התגוֹששוּת של רצוֹנוֹת, פַּרַלֶלוֹגרם של כּוֹחוֹת, אבל לא חוֹסר-רצוֹן, לא כּניעה.

נתקלה, שנית, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה מוּכנה כּלל וּכלל לוַתר על הצוֹרך בּמגע פּנימי בּין התנוּעה וּבין הנהגתה. זה שנים שמַגע זה התחיל מתרוֹפף והוֹלך. וכמוּבן, נמצאוּ גם פּיקחים ואנשי-מעשׂה שהתחילוּ רוֹאים את כּל נסיוֹנה ההסתדרוּתי והנפשי של התנוּעה כּדבר-מה תפל וּפחוּת-ערך לגבּי החכמה העליוֹנה של הנשׂיא, אשר לא יִשגה, חלילה. התחילוּ רוֹאים את צרכיה והרגשוֹתיה של התנוּעה החיה כּמוֹקש וּמכשוֹל, אם הם מתנגשים בּצרכים וּבמוּשׂגים השׂוֹררים בּחוּגי השלטוֹן. לכאוֹרה, בּכל תנוּעה עממית נוֹדעת חשיבוּת יתירה לכשרוֹנוֹ של המנהיג, היוֹדע לחיוֹת את חיי הנפש של תנוּעתוֹ, להאזין וּלהבין למתרחש בּה מתוֹך תחוּשה אינטוּאיטיבית עמוּקה. להוַתה של התנוּעה הציוֹנית תלוּיה פּעוּלתה בּמידה מרוּבּה בּניהוּל משׂא-וּמתן דיפּלוֹמַטי עם גוֹיים ועם יהוּדים וּלפיכך הגיעוּ הדברים לידי כּך, שאת עיקר חשיבוּתוֹ של המנהיג התחילוּ רוֹאים לא בּחיוֹתוֹ עם התנוּעה ועם נוֹשאיה, לא בּהבנה לנפשוֹ של החלוּץ ושל הציוֹני מן העם, אלא בּקשריו עם הכּוֹחוֹת החיצוֹניים. מוּתר לוֹ לנשׂיא שיזלזל בּכוֹחוֹתיה הפּנימיים של התנוּעה וּבלבד שבּמחיר זה ימצא דרכים – אמיתיים או מדוּמים – אל כּוֹחוֹת-השפּעה שבּחוּץ, אף הם אמיתיים אוֹ מדוּמים. שיטה זוֹ היא שהביאה לידי הסבך הבּזילָאי³, היא שגרמה לדין-וחשבּוֹן של וַעדת-החקירה (ש“יש אוֹמרים” כּי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית לא התענין לקרוֹא בּוֹ) והיא שאיפשרה מצב כּזה, שנשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית יכוֹל היה להתנצל בּתוֹם לבּוֹ כּי הוּא לא ראה בּתעוּדה זוֹ כּל פּגיעה בּקרן הקימת, מבּלי שירגיש איזוֹ תעוּדה הוּא נוֹתן בּזה לעצמוֹ. השלָמה עם חוֹסר קוֹנטקט כּזה בּין התנוּעה וּבין הנהגתה והֶרגלי הכּניעה של התנוּעה בּפני הנהגתה אינם עלוּלים לקיים תנוּעה החיה חיים עצמאיים והם עשׂוּיים יוֹתר להפוֹך את התנוּעה לכלי-שרת בּידי אחרים. בּא הועד הפּוֹעל והראה בּכל כּוֹח, כּי קוֹנטקט זה הוּא הכרח שאין לזלזל בּוֹ, וכל הפּוֹגע בּוֹ לא ינָקה.

ונתגלה, שלישית, כּי הפּוֹעל בּציוֹנוּת כּוֹחו עמוֹ כּאשר היה, וכי הקוֹמבּינַציוֹת הבּלתי פּוֹסקוֹת, בּחינת “הבה נתחַכּמה לוֹ”, לא נטלוּ אף כּלשהוּ ממשקלוֹ הפּוֹליטי והמוּסרי בּתוֹך הציוֹנוּת. אלה שחפצוּ לראוֹת בּרגש האחריוּת הממלכתי החי בּקרב הפּוֹעלים הסכּמה לכפיפת גו והרכּנת ראש בּפני המתנקשים בּנפש התנוּעה וּבקניניה – השלוּ את עצמם בּשוא. אלה שעשׂוּ את הנסיוֹן הבּזילאי, על מנת להוֹכיח כּי אפשר לנהל את התנוּעה הציוֹנית בּפסיעה על ראש הפּוֹעל – הוֹכיחוּ לעין כּל כּי החשבּוֹן מוּטעה. נכוֹן הדבר, כּי לא בּידי הפּוֹעל לבדוֹ לנהל את התנוּעה הציוֹנית, אוּלם לא יתכן גם שוּם כּוֹח שינַהלה בּלעדי הפּוֹעל וּבניגוּד לפּוֹעל. גם את זאת הוֹכיח הועד הפּוֹעל.

אוּלם דוקא משוּם שבּמוֹשב זה נתגלוּ לעין כּל סימני הבראה והתאוֹששוּת התנוּעה לאחר ימים רבּים של התרוֹפפוּת והתמוֹטטוּת; דוקא משוּם שסיכּוּם פּעוּלתוֹ של הועד הפּוֹעל אינוֹ “נצחוֹן” של חלק זה אוֹ זה בּלבד, אלא נצחוֹן אינטֶגרלי של התנוּעה כּוּלה – דוקא משוּם כּך אין להתעלם מן הסימנים הרעים המתגלים לאחר המוֹשב, הבּאים להשיבנוּ אל הנקוּדה המתה. הנה: הועד הפּוֹעל החליט על חידוּש העליה, החליט לא בּהבּעת רצוֹן בּעלמא, כּי אם בּהחלטה מסוּימת. מי שחוּש ההוָיה הציוֹנית לא בּגד בּוֹ, מי שיש לוֹ יניקה כּל-שהיא מצינוֹרוֹת התנוּעה החיה – ידע להעריך החלטה זוֹ כּתביעה איתנה של החיים הציוֹניים. אוּלם ה“יוּדישה רוּנדשוֹי”, נאמן בּית השלטוֹנוֹת הציוֹניים, שידע לפני קבּלת ההחלטה ללגלג כּמה פּעמים על המספּרים “הבּלתי-מבוּססים” של דוֹרשי העליה (ידיעה מבוּססת זוֹ על אי-בּסיסיוּתם של המספּרים הללוּ מנַין לוֹ?), יצא בּמאמר הפּוֹסל את החלטת הועד הפּוֹעל. עמדתוֹ של ה“רוּנדשוֹי” בּעניני העליה כּבר חדלה להתמיה. עתוֹן זה, שעל ידוֹ נתגלגלה זכוּת ההצעה למנוֹע את מצוּקת חוֹסר-העבוֹדה על ידי אִרגוּן ההגירה מן הארץ, מגלה שוּב את “חוּש המציאוּת” שלוֹ על ידי יחסוֹ לחידוּש העליה. אוּלם מתמיהים בּפי ה“רוּנדשוֹי”, עתוֹן בּעל נימוּסים תרבּוּתיים וּמסוֹרת לוֹיאַלית, הזלזוּל הגלוּי הזה בּהחלטה השׂנוּאה עליו והתביעה לא לקיים את החלטת הועד הפּוֹעל. אין לוֹ שם אחר להחלטה, מאשר “תעוּדה קוּריוֹזית”. ואחרי כּל מיני פּרכוֹת חריפוֹת, המבטלוֹת את בּקיאוּתוֹ של הועד הפּוֹעל בּשאלוֹת כּאֵלוּ, הוּא מכריז: “כּל אדם נבוֹן בּרוּר לוֹ מאליו כּי אין ההנהלה יכוֹלה לנהוֹג על פּי החלטוֹת כּאלה”.

וּכשאתה קוֹרא דברים אלה, שחוֹר על גבּי לבן, בּעתוֹן העוֹמד כּל ימיו על משמר הלוֹיאַליוּת לשלטוֹן הציוֹני, הדוֹגל בּשם משמעת התנוּעה – האם לא יעלה על דעתך כּי מלבד הנאמנוּת לרצוֹן התנוּעה החיוּני, כּפי שהוּבּע מפוֹרש בּהחלטוֹתיה, יש עוֹד מין נאמנוּת לכוֹחוֹת אחרים, עליוֹנים, אשר החלטוֹת הועד הפּוֹעל הנן בּשבילם כּחרס הנשבּר וּרצוֹן התנוּעה כּוּלה – אינוֹ אלא “קוּריוֹז”?

יש לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם בּעוֹד מוֹעד.

אלוּל תרפ"ח.