¹

(בּויכּוּח עם רוֹבּרט וֶלטש)

“ויכּוּח רציני בּשאלה זוֹ (שאלת החיים הרצינית בּיוֹתר של הציוֹנוּת) רצוּי תמיד”, אוֹמר בּצדק רוֹבּרט ולטש, ונתן לנוּ איפוֹא דוּגמה של ויכּוּח רציני. ראשית כּל, הציג אוֹתי לפני קוֹראי “דבר” כּאדם המוֹסר השקפוֹת זוּלתוֹ בּצוּרה מסוֹרסת, בּציטטוֹת לא מלאוֹת המבּיעוֹת את היפּוּכה הגמוּר של כּוָנת הדברים, מטיל דוֹפי בּמקוֹם אַרגוּמנטציה, מֵקל יוֹתר מדי בּערך כּוֹחם השוֹפט ורמתם של קוֹראי “דבר”. מוּבן מאליו, כּי הוּא, רוֹבּרט ולטש, לא יסָחף חלילה, אחרי “סגנוֹנוֹ של החבר בּ. כּצנלסוֹן”. זוֹהי הפּתיחה וזהוּ הסיוּם של הויכּוּח הרציני כּפי שהוּא מתנהל על ידי עתוֹנאי תרבּוּתי, שהוּא מתוּן וּמנוּמס בּשעה שיש לוֹ עסק עם בּני-מינוֹ, מכוּבּדים כּמוֹהוּ, וּפטוּר מתכוּנוֹת אלוּ לגבּי בּני-אדם שכּמוֹתנוּ, אנשי “ההתנַוונוּת הדמַגוֹגית”. פּטוּר אפילוּ לטרוֹח וּלהביא את הציטטוֹת (בּלשוֹן רבּים! ואני בּסך הכּל לא מסרתי מדבריו אלא כּי החלטת הועד הפּוֹעל הציוֹני בּעניני עליה קרוּיה בּפיו “תעוּדה קוּריוֹזית”, וכי מסקנתוֹ היא בּלשוֹנוֹ: “כּל אדם נבוֹן בּרוּר לוֹ מאליו, כּי אין ההנהלה יכוֹלה לנהוֹג על פּי החלטוֹת כּאלה”), כּדי להוֹכיח מה רב הסירוּס שסירסתי בּמסירת הדברים. האשיב על הדברים הללוּ? אני מצדי מוּכן להציע לוֶלטש, שכּדי להוֹכיח כּי הוּא איננוּ “מטיל דוֹפי בּמקוֹם אַרגוּמנטציה” יפרסם מחדש את הקטע ההוּא שלוֹ (יוּכל להוֹסיף גם את דבריו בּעניני עליה שקדמוּ לכך) ויציג לעוּמתוֹ את שוּרוֹתי שלי, ויוָכחוּ הקוֹראים מה גדוֹל כּשרוֹן הסירוּס שלי.

לאחר הכרקטריסטיקה של סגנוֹני ואוֹפן הציטוּט שלי מה עוֹד נשאר בּויכּוּח הרציני? הרשאים אנוּ לקווֹת כּי בּרשימה הקרוּיה “לשאלת חידוּש העליה” נשמע סוֹף סוֹף את דעתוֹ הבּרוּרה של הכּוֹתב בּשאלה זוֹ, דעה שלא תשתמע לכל מיני פּנים: בּעד חידוּש העליה כּיוֹם אוֹ נגד? ההגיעה כּבר השעה לחידוּש העליה אוֹ לָאו? ואם לאו – מדוּע לא הגיעה וּמתי תגיע? בּמקוֹם בּירוּר רציני של שאלה זוֹ, הפּשוּטה והמצוּמצמת והקוֹנקרטית, שהיא היא התוֹבעת את פּתרוֹנה, ושבּה ואך בּה עסק הועד הפּוֹעל הציוֹני; בּמקוֹם בּירוּר אשר יעמיד אוֹתנוּ על טעוּיוֹתינוּ בּחשבּוֹנוֹתינוּ וּבהערכת המצב וצוֹרך הארץ (וצוֹרך התנוּעה!) ואפשרוּת הקליטה כּיוֹם, בּמקוֹם בּירוּר אשר יאמר לנוּ היכן מקוֹמוֹ של ולטש – אם בּין מחייבי חידוּש העליה אוֹ בּין שוֹלליו; בּמקוֹם זה בּחר לוֹ הכּוֹתב ללמד אוֹתנוּ פּרק, כּי “חידוּש העליה תלוּי בּתנאים מוּקדמים אשר יאַפשרוּ” וכוּ' וכוּ' וּלהטיף לנוּ אמרים בּגנוּת “אוֹנאה עצמית” ו“דיקלוּם”. מה ערכּוֹ של דיקלוּם זה לגבּי רצינוּת השאלה?

“ההגיוֹן שבּציוֹנוּת קיים עם קיוּם העליה ונוֹפל עם הפסקתה”, “כּוּלנוּ נכספים לרגע של חידוּש העליה” – דברים נחמדים. צרִי לנפש. וּלמעשׂה מה לעשׂוֹת, מוֹרינוּ ורבּוֹתינוּ? מהי התשוּבה לדוֹפקים בּשער אשר יתנוּ אנשים המתנגדים לדיקלוּם וּלאוֹנאה עצמית? מה ההוֹראה המעשׂית שאתם נוֹתנים לממוּנים על המפעל? מה האוֹת אשר יוּתן לתנוּעה כּוּלה? הרשאים פּוּבּליציסטים רציניים להתחבּא מאחוֹרי מלים נאוֹת ולא לנקוֹט עמדה מפוֹרשת, עמדה של ממש, בּשאלת חיים ליחיד ולכּלל?

וּבמקוֹם תשוּבה מעשׂית בּא ניתוּח של שיטוֹת, העשׂוּי לשמש בּסיס לתשוּבה. הנה כּיצד מגדיר ולטש, הרוֹצה “בּהעמדת הדברים על אמיתוּתם”, את שתי השיטוֹת: “יש אוֹמרים כּי חידוּש העליה יבוֹא על ידי מתן סרטיפיקטים חדשים לעוֹלים מחוּסרי-אמצעים” ו“יש סוֹברים כּי רק על ידי יצירת תנאי התישבוּת אמיתית בּארץ, על ידי הספּקת הכּספים הנחוּצים להקלטת האנשים בּארץ יש מקוֹם לעליה”. מה עוֹשׂים בּעלי השיטה הראשוֹנה? הם “תוֹקעים בּשוֹפר הנצחוֹן” וכוּ'. מה עוֹשׂים בּעלי השיטה השניה? הם שוֹקדים על “בּיסוּס המצב בּארץ ויצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל”. האין זאת דוּגמה מוֹפתית לויכּוּח רציני, בּניגוּד “להתנַוונוּת הדמַגוֹגית של חיינוּ הפּוֹליטיים” שבּה לוֹקים האחרים? עכשיו הוּראינוּ לדעת כּי מי שדוֹרש מתן סרטיפיקטים לעוֹלים מחוּסרי-אמצעים איננוּ בּעד “ריכּוּז הכּוֹחוֹת בּשתי הנקוּדוֹת האלוּ: בּיסוּס המצב בּארץ ויצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל”. אבל הלא אפשר כּי מתוֹך הצעת הניגוּד בּצוּרה זוֹ ימָצא אדם בּעל הגיוֹן שיסיק: שמע מינֵיה שאלה היוֹדעים להעריך כּל כּך את “יצירת תנאי ההתישבוּת בּארץ” אינם מחשיבים בּיוֹתר את הסרטיפיקטים העלוּבים. מי ישמוֹר עלינוּ מפּני סירוּס זה?

אבל נניח להגדרה המדוּיקת של שתי השיטוֹת. השאלה בּמקוֹמה עוֹמדת: הלחַדש את העליה אוֹ לא? הטענה: “אין זה נכוֹן, כּי אנכי התנגדתי פּעם לעליה” יש לה אוּלי ערך בּיוֹגרפי, אוּלם המשמשת היא גם תשוּבה, כּיוֹם, בּשעה זוֹ? כּאן מתחילה ההתפּתלוּת:

“האֶכּסקוּטיבה הציוֹנית אחראית לכל אדם, העוֹלה לארץ על פי סרטיפיקט, אחריוּת חָמרית. בּרגע אשר הכנסוֹת ההנהלה הציוֹנית הנן, בּעקב המצב אשר נוֹצר בּאמריקה, כּה בּלתי בּטוּחוֹת, כּאשר הן היוֹם הזה, הרי זה מוּבן מאליו כּי אין ההנהלה הציוֹנית מוּתרת בּקפיצה גדוֹלה כּזאת. – – איזה טעם יש איפוֹא בּמצב זה להחלטת הועד הפּוֹעל המחייבת את ההנהלה הציוֹנית לחַלק כּך וכך סרטיפיקטים, מבּלי להגיד יחד עם זה מאין תמצא את הכּסף הנחוּץ להחזיק את האנשים האלה בּארץ ולמנוֹע בּעד יציאתם בּזמן קרוֹב?”

כּלוּם יש לפרש דברים אלה כּהתנגדוּת לחידוּש העליה? חס וחלילה. מי פּתי ויכריז עכשיו, כּאשר הכריזוּ לפנים, “סטוֹפּ אֶמיגריישן”? דרוּשה רק “מידת זהירוּת יתירה בּחלוּקת הסרטיפיקטים” (ואם מידת זהירוּת זוֹ מצד “המוֹסדוֹת האחראיים” הביאה לא לידי בּחירת עוֹלים המסוּגלים גם בּתנאים קשים להשריש בּארץ, אלא לידי בּיטוּל רצוֹן הקוֹנגרס והחלטתוֹ ולידי סגירה מוּחלטת של שערי הארץ – מה בּכך?). דרוּש רק שהועד הפּוֹעל הציוֹני ילמד, כּי אין לוֹ להחליט על עליה מבּלי שיגיד יחד עם זה מאין תמצא ההנהלה הציוֹנית את הכּסף לכך. זהוּ איפוֹא הפּירוּש הריאַלי של “יצירת תנאים לקליטה”? ואם הועד הפּוֹעל בּא וּמחליט בּדבר עליה לא על יסוֹד הכנסוֹתיה של אמריקה, אלא על יסוֹד המצב בּישוּב, הרי זוֹ “תעוּדה קוּריוֹזית”. ואם בּא “מרכּז העבוֹדה” ותוֹבע עליה מבוּססת על המצב בּשוּק העבוֹדה בּארץ, ואם בּאה ועדת ההנהלה הציוֹנית וּבוֹדקת את המספּרים, ואם בּאה ועדת הועד הפּוֹעל הציוֹני וחוֹזרת וּמעיינת – האם יש בּזה כּדי להניח את דעתוֹ של ולטש? ושמא בּכל זאת יטיל הדבר חוֹבוֹת חדשים על הקוּפּה הציוֹנית ויעמיד בּסכּנה את איזוּן הקוּפּה? (הוֹי, הוֹי, מחר יוּקע קלוֹני בּרבּים שאינני יוֹדע את ערך איזוּן הקוּפּה!) כּלוּם חייב הוּא להשיב על השאלה: מי יעבוֹד בּמשק המטעים החדש, בּידי מי תיעשׂה עבוֹדת הנמל? לא. מעסיקה אוֹתוֹ שאלה חשוּבה מזוֹ, שאלת הפּרלַמנטריזם שלנוּ: כּלוּם זה מענינוֹ וסמכוּתוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני להחליט בּשאלוֹת כּאֵלוּ? כּלוּם אין הפּקיד הממוּנה על כּך בּהנהלה הציוֹנית מוּמחה וּמוּסמך יוֹתר מן הועד הפּוֹעל הציוֹני? וההחלטה למה היא בּאה? אוֹ שתבוֹא על כּך הסכּמת הפּקיד – והרי ההחלטה מיוּתרת, ואם לא תבוא – הרי היא מזיקה. כּי ההטפה הזאת שהועד הפּוֹעל אינוֹ אלא מוֹשב של דילֶטנטים, שמצוה להוֹציא מידיהם את עניני התקציב ואת עניני העליה ועוֹד ועוֹד (חוֹששני לצטט מפּני פּחד “סירוּסים”), היתה כּבר ליסוֹד מוּסד בּהשקפה הפּרלמנטריסטית של הציוֹנים הנבוֹנים, הרחוֹקים מאוֹנאה עצמית: אין חכמה ואין תבוּנה אלא בּפּקידוּת שבּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים!

“כּוּלנוּ נכספים לחידוּש העליה”. ודאי. אוּלם נדבּר גלוּיוֹת. האם רק לכך אנוּ “כּוּלנוּ נכספים”? האם לא נכספים כּוּלנוּ גם למשק חי וּבריא ונוֹשׂא את עצמוֹ בּארץ? והנה אנוּ כּאן נכספים ונכספים וגם טוֹרחים ועמלים וטרם הגענוּ לנכסף, לאחר כּל הצעדים בּדרך אליו, ואף על פּי כן רוֹאה רוֹבּרט ולטש את עצמוֹ נוֹעד להטיף מעל דוּכנוֹ, זה כּמה שנים, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל את חוֹבת המשקיוּת. סימן שמשקיוּתנוּ לקוּיה בּעיניו. סימן שהוּא יוֹדע דרכים אחרוֹת, טוֹבוֹת משלנוּ, אל השׂגת המשקיוּת הנכספת.

“כּוּלנוּ” נכספים ליחסי שלוֹם וצדק בּקרב אוּכלוֹסי ארץ-ישׂראל. אני גם מעיז לחשוֹב שעבוֹדתנוּ אנוּ מוֹבילה לידי כּך. ואף על פּי כן, אין דעתוֹ של ולטש נוֹחה מאתנוּ, והוּא ראה לעצמוֹ צוֹרך לא פּעם להוֹקיע את “השוֹביניזם” שלנוּ, הרי שאין אנוּ נאמנים עליו בּכגוֹן דָא. המאוּחד אני עם ולטש בּהערכת הפּרלמנט? חלילה, לדידֵיה זוֹהי דרגה לשלוֹם וּלצדק. לדידי זהוּ בּתנאים הקיימים כּלי חתירה תחת השלוֹם ותחת הצדק. המאוּחד ולטש אִתי בּהערכת אִרגוּן הפּוֹעל הערבי ותפקידנוּ בּזה²? מסוּפּקני. מה יוֹשיענוּ איפוֹא “כּוּלנוּ” זה?

כּוּלנוּ רוֹצים בּהגשמת הציוֹנוּת. אבל מה פּירוּשה של הגשמה זוֹ? בּזה אנוּ מחוּלקים למַדי. בּשבילי אין הגשמת הציוֹנוּת אלא בּעצמאוּת מדינית ממש וּבקיבּוּץ גָלוּיוֹת ממש. מהי הגשמת הציוֹנוּת של ולטש – לא אטוֹל עלי לנַסח. חוֹששני שיצעק: סירוּס (מתי כּבר ידוּבּר אצלנוּ בּעיקרי-העיקרים בּגילוּי-לב?).

כּוּלנוּ רוֹצים בּמשטר ציוֹני רב-פּעלים וּבעל-יכוֹלת. אוּלם יש מחוּלקים בּשאלה, כּיצד מגיעים לידי משטר זה. יש סבוּרים כּי אפשר לקנוֹתוֹ בּהרחקת הפּוֹעל מעליו (ולוּ גם לטוֹבת הפּוֹעל וּלטוֹבת הכּלל) ויש סבוּרים כּי משטר ציוֹני רב-פּעלים וּבר-יכוֹלת בּאמת אפשרי רק בּשיתוּפוֹ הנאמן (הנאמן דוקא ולא הכּוֹזב) של הפּוֹעל.

כּוּלנוּ רוֹצים בּהרחבת המפעל הארץ-ישׂראלי, אוּלם יש מאמינים בּאפשרוּת הרחבה על חשבּוֹן עיקרינוּ הלאוּמיים והחברתיים (מי שמוּכן למכּוֹר אוֹתם בּשׂמחה וּמי בּצער), ויש מאמינים כּי מבּלי טיפּוּח היסוֹדוֹת הרעיוֹניים והנפשיים שבּתנוּעתנוּ כּל הרחבה והמפעל עצמוֹ נבוֹל יבּוֹלוּ.

כּוּלנוּ מוֹדים כּי מצב תנוּעתנוּ חמוּר. אוּלם יש מי שרוֹאה את כּשלוֹנוֹתינוּ וחוּלשוֹתינוּ מתוֹכם, מבּפנים, ויש מי שרוֹאה אוֹתם מתוֹך מוּמחיוּת של תיירים. וּמתוֹך כּשלוֹנוֹתינוּ גוּפא יש מי שנוֹחל נסיוֹן וּמוֹצא דרכי המשך והתגבּרוּת, ויש מי שמוֹציא מהם פּחד, אָבדן דרך וּנסיגה.

האפשר לנוּ, אם רוֹצים אנוּ בּבירוּר ענינים רציני, להסתפּק בּ“כוּלנוּ” זה מבּלי להעריך את כּוֹח הרצוֹן, את כּוֹח העמידה בּמצוֹר ואת דרכי הפּעוּלה לאן הן מוֹבילוֹת?

וּמה יוֹעיל לנוּ “כּוּלנוּ” זה בּעניני עליה? ולטש מוֹדיע חגיגית, כּי מעוֹלם לא נלחם בּעליה. אוּלם הגם דרש עליה בּשעה שהעוֹמדים בּחזית שיועוּ לעליה? הידע הוּא, החרד למשקיוּת, לעשׂוֹת את חשבּוֹן “המשק הציוֹני” ולדרוֹש את העליה בּרגע האחרוֹן, לפחוֹת? ולטש מספּר לנוּ כּי הציוֹנים רוֹאים בּדאגה עמוּקה את ריבּוּי היציאה על העליה, גם בּרוּכים יהיוּ. אבל ההביאה כּלליוּת הדאגה גם לכלליוּת האמצעים? הנה בּטרם החלה היציאה טענוּ אנשי ההסתדרוּת, כּי יש לשבּוֹר את המַשבּר לפני גְאוֹתוֹ. אנשי-המעשׂה, אשר לימינם עמד ולטש, מגיאוֹרג הלפּרין ועד סאקר, טענוּ כּי הדבר הוּא בּגדר הנמנע. ההצעוֹת המעשׂיוֹת של ההסתדרוּת נתקבּלוּ בּשעתן כּהזיוֹת. פּנוּ ל“סיוּע”. גלוּיי-הלב ואוֹבדי-הדרך ניסוּ לבקש את המוֹצא גם בּיציאה מן הארץ (שוּב יאמרוּ: סירוּס!). וּבכן, לכאוֹרה, הנחוֹת משוּתפוֹת, דאגה משוּתפת – וּמסקנוֹת כּל כּך שוֹנוֹת. האין רשוּת לבני-אדם, שאינם רוֹאים תוֹעלת בּטשטוּש, להסיק מתוֹך השוֹני שבּמסקנוֹת, כּי גם בּהנחוֹת עצמן, של “כּוּלנוּ”, לא הכּל כּל כּך משוּתף? מה התרעוּמוֹת וּמה העלבּוֹן אם אנוּ רוֹצים לחדוֹר אל המניעים הפּנימיים החברתיים שבּדעוֹת השוֹנוֹת?

אגב. ולטש נעלב על ראוֹתי בּהכרזת-מלחמה זוֹ נגד החלטת הועד הפּוֹעל (מלחמה מעין זוֹ הוּכרזה גם בּענין התקציב) “נאמנוּת לכוֹחוֹת עליוֹנים”. מה העלבּוֹן? הרבּים הם המקרים שה“יוּדישה רוּנדשוֹי” העיזה למרוֹת את פּי הכּוֹחוֹת השליטים? ולטש מנסה לנַחש למי אני מכוון ושוֹאל: אוּלי סאקר? אוּלם למה דוקא סאקר? ואני כּבר קראתי את מאמרוֹ של ולטש, אחרי ישיבת הועד הפּוֹעל, העוֹזב לפי שעה את סאקר לאנחוֹת. והוּא, סאקר עצמוֹ, לא נבחר אלא כּכלי ארעי בּידי אלה אשר ולטש הוּא להם לפה. וּמדוּע צריך לראוֹת בּ“כוֹחוֹת” רמז דוקא לפרט פּלוֹני אוֹ אלמוֹני? “כּוֹחוֹת”, אשר החלטוֹת התנוּעה אינן חוֹבה עליהם, רבּים אצלנוּ. אוּלם למעלה מהם כּוֹחוֹת עליוֹנים בּאמת, שלהוָתנוּ הם חזקים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מאשר פּלוֹני ואלמוֹני. כּוֹחוֹת אלה הם: הפּחד והרתיעה מפּני המכשוֹלים. אכן, לא רק הרצוֹן, גם הפּחד הוּא אבי רעיוֹנוֹת.

תשרי תרפ"ט.